זה היה כל כך מצחיק לשמוע השבוע את שגרה מדברת עם חופשה. אני שמחה שנקלעתי לתור הזה בסופר והקשבתי להן. וואי, שתי קצ'קעס. עמדתי מהצד ולא התערבתי, אבל הייתה שם שיחה מרתקת.
זו אמרה שהיא האהובה והמועדפת, והשנייה אמרה שלא, שזה דווקא להפך. זו אמרה שאותה יהודים מחבבים יותר, וזו ענתה לה שזה ממש אחרת. השיחה הייתה בעיקרה שקולה ושקטה, אם כי לקראת סופה הרגשתי במתח שהצטבר באוויר. היה נדמה לי שחופשה מתנשאת על שגרה. היא אמרה לה: "את משעממת, יש בך המון חובות של צריך וצריך, את בנאלית וצפויה, חסרת יצירתיות וכופה".
היה לי קצת חזק מה שהיא אמרה. אבל שגרה בכלל לא התרגשה. היא עמדה שם איתנה, חייכה, הכירה את האמירה, לקחה נשימה והמשיכה הלאה. אהבתי את הביטחון הזה שלה. היה בו משהו יציב ואיתן.
משל התלתלים והשיער החלק של בנות ישראל יושב מדויק על מאבק שגרה-חופשה. המתולתלות חולמות על חלק, והחלקות הולכות לשוקי הספר לעשות רולים, חייבות את מה שאין (מזל שמגיל מסוים יש לנו כיסוי ראש). כמה בשגרה אנחנו צריכות חופש, כמה בסוף החופשה אנחנו מבקשות שגרה.
החופשות והחגים הם פקטור חינוכי מדהים. הם-הם שגרת משפחה, גאוות יחידה, אנחנו והביחד שלנו, התמודדות עם שעמום כשצריך, ראיית ההורים בכל מיני מצבים, ובעיקר יצרני זיכרונות הילדות של הדור הבא שאנחנו מגדלים.
כל כך יפה לראות איך נוצרות במשפחות מסורות של חג, של חופשה. אני לא מדברת עכשיו על מסורת חז"לית של מצוות ומנהגים יהודיים, או על מתכון דורות לגפילטע פיש. אני מדברת על מסורת פרטית, אישית ומשפחתית. מי שמספיק קשוב יכול לשמוע את המשפחה שלו מייצרת מסורת חגים משל עצמה: "בשנה שעברה תלינו את הכינור שליבי הביאה מגן פסי על הצד הימני של הסוכה". "מה פתאום" צועקים הגדולים, "קישוטים של גן תלינו כל השנים בצד שמאל של הסוכה".
גם אם זה בא עטוף ב"אוף", זה עדיין שלנו ועדיין זיכרונות ילדות. זה גיוון, זו הפסקה, זו פאוזה, זה קולסטרום לנשמה. חיסון שאנחנו מעניקים להם לכל השנה.
אני לא מאלה שמפחדים ממעברים, מאיך נתרגל, לא מאלה שאומרות לילדים "איך תקומו מחר בבוקר לבית ספר אחרי שכל החג הלכתם לישון בשתיים". אנחנו עם שמדבר עברית. כמה אני אוהבת אותה, את העברית. במעברים אנחנו חזקים, הם בדנ"א שלנו. אין צורך לעשות עניין ממעברים. בטח לא כאלה. אין צורך בהכנות, בשיחות, בלחץ. העייפות של הימים הראשונים של אחרי החגים, הבלבול, השוב קשה להיפרד בגן, הם חלק מהגלגל. הם יהיו שם אם נתרגז שטרם הצלחנו לחזור ליום יום וגם אם לא, אז בשביל מה.
כדאי לשהות שהייה מודעת גם בימים האלה. אפילו קצת ליהנות. יש להם חשיבות של קיום, גם להם יש מה להציע. הם חלק מהמערכת. הם מלמדים אותנו על ההחלטות שלנו, על לאן אנחנו ממהרים. על איך אנחנו בגמישות במצבים. על מה קורה עם החוגים. זה ממש מזכיר לי את אותן אימהות ששעה אחרי הלידה כבר רוצות לחזור לשגרה, לעבודה, להעמיד סיר מרק ולהראות, בעיקר לעצמן, שהכול בסדר. מוכרחים להמשיך לנגן. לאן את ממהרת, יולדת? אדם חדש בא לעולם. זמן חדש הגיע לכאן. אנחנו מנגנים, ויש מקצב, ואין צורך שהכול יהיה מיד.
שגרה אולי נשמעת מילה של סתם יום של חול עם בוקר כחול, אבל היא נגזרת משורש עתיק וחשוב עוד מהברכות הפוטנציאליות היורדות עלינו בספר דברים: "שגר אלפיך ועשתורת צאנך". שג"ר, בדקתי, הוא שורש שמבקש להצביע על שני כוחות בתוכנו: עוצמה ודיוק.
לא צריך אותם דווקא בזבנג וגמרנו. תשאלו את שגרה, היא ישבה מהצד והקשיבה. יש בה משהו מדויק ועוצמתי דווקא כשהיא באה ברגוע. היא תופסת בהמשך אקסלרציה נכונה. אל דאגה.
בינתיים אנחנו, האימהות, יכולות לסמן לנו ביומן אסרו חג פרטי משלנו. קפה, עוגה, מחשבה, הודיה ודמעה על עוד שנה שעכשיו מתחילה.