אנשי דת מוסלמים וגם אקדמאים מארצות ערב עוינות, מקיימים הידברות נדירה עם יום טוב גינדי בעקבות התרגום שהוציא לכתבי ר' סעדיה גאון. גם במסדרונות האו"ם הוא הצליח לרכך את העוינות כלפי ישראל בזכות הספר, ולמרות עיוורונו הכמעט מוחלט גינדי מבטיח להמשיך בפרויקט להוצאת כתבי הגאון כדי לפוגג את השנאה שיש בעולם לישראל וליהדות
השייח' עלי מובארק, האימאם של המסגד השני בחשיבותו בסעודיה, החליט בצעד לא מובן מאליו לרכוש את תרגום התורה לערבית של רבנו סעדיה גאון מידי המתרגם – יום טוב גינדי, יהודי בעל חזות חסידית, תושב כפר חב"ד. הרכישה התבצעה במהלך חוצה יבשות דרך אתר האינטרנט והדואר, אבל בסופה התחולל דבר מפתיע. "מרגע שהוא קרא בספר, חל בו שינוי תודעתי עצום", מספר גינדי, "הוא נהיה אוהד תורה ועם ישראל, ורואים את זה כשהוא מתווכח עם מתנגדי ישראל ברשתות החברתיות. בין היתר הוא אומר להם: אני גדלתי כמוכם על הדמוניזציה שעשו ליהודים, ונעשיתי שונא מובהק כלפי היהודים ותורתם. אחרי שלמדתי את התורה בערבית, נעשיתי עמוד מגן שלהם".
הקשר בין גינדי לשייח' נמשך באינטנסיביות עד היום, ועיקרו שיחות בנושאי דת ויהדות. אבל בתרגום הערבי לתורה של רס"ג, מתברר, מתעניין לא רק אימאם אחד. על קוראי הספר נמנים גם אנשי אקדמיה מעיראק ובגדד, וגינדי מדווח בהתפעלות: "אילו תוארי כבוד הם חולקים לרבנו סעדיה גאון ולישראל, זה לא ייאמן".
התרגום שעשה גינדי לערבית-ספרותית מערבית-יהודית (ערבית בתעתיק עברי) לתרגום התורה של רס"ג, עושה שירות לישראל גם במסדרונות הבינלאומיים. גינדי מספק סיפור נוסף וטרי יחסית: "בפברואר האחרון, בעת ביקורי בניו-יורק, הבאתי איתי חמישים ספרים במטרה להפיץ אותם באו"ם בקרב משלחות ערביות. התלוויתי אל יעקב כהן, שליח חב"ד שעובד עם האו"ם. דיברתי עם עיתונאים, אנשי תקשורת ומשלחות ממצרים, סוריה ולבנון. תוך כדי סיור, יעקב כהן מצביע לי על עיתונאי מסוים ואומר לי: הוא אנטי ישראלי. נכנסתי אל אותו עיתונאי. הוא נעץ בי מבט חשדני ושאל בערבית: 'אתה מהמוסד?'. 'אני לא מהמוסד', השבתי לו, 'באתי לדבר איתך על התנ"ך'". גינדי והעיתונאי הערבי התיישבו לשיחה של כמחצית השעה על תורתו של רס"ג. "הראיתי לו דברים מתורת רבי סעדיה גאון. מהר מאוד החשדנות נהפכה להתעניינות והאווירה הפכה נינוחה. הוא הודה לי בחמימות ואף לקח איתו ספר. זה סוד הקסם של תורתנו הקדושה", מסביר גינדי את הסוד לדעתו.
כיצד אתה מסביר את העובדה שמוסלמים עוינים נשבים בקסמה של התורה?
לגינדי יש תשובה ברורה: "הם מאמינים שכל מה שכתוב בקוראן מועתק מהתורה. הנוצרים והמוסלמים מסלפים את תכני התורה. גם הפרשנות שלהם לתורה מסולפת ורצופת שקרים ואי דיוקים. מטרת האתר ודף הפייסבוק שפתחתי היא לעקוף את המכשול הזה ולאפשר הנגשה לנושאים יהודיים היסטוריים, ולתורת רבי סעדיה גאון המתורגמת לערבית ספרותית. כך הם ילמדו את התורה בצורתה המקורית והמדויקת ולא יהיה להם יותר מקום לטענות על מה שנכתב בתורה ועל עם ישראל. אני בטוח שהפרויקט הזה תורם להכרת עם ישראל בעולם הערבי באור שונה".
אל הפרויקט הייחודי הזה התגלגל גינדי דווקא מתוך משבר אישי. עוד במהלך שירותו הצבאי לקה בראייתו, לאחר שחבר ירה פגז וזיק ממנו חדר לעיניו של גינדי. "חצי שעה לא ראיתי כלום. לאחר מכן חזרה ראייתי וחשבתי שהסיפור מאחוריי, אבל מתברר שהפגיעה הייתה פנימית". ככל שחלפו השנים, ראייתו של גינדי הלכה והידרדרה עד לעיוורון כמעט מוחלט. המציאות החדשה אילצה אותו לעזוב את עבודתו בתעשייה האווירית לאחר 25 שנה, ולמצוא אופק חדש בחייו.
"אין ספק שהפגיעה בראייה הייתה משבר קשה לי ולבני משפחתי", הוא משתף, "מאדם פעיל, דינמי ויוצר, מצאתי את עצמי עם מגבלה ששינתה את כל מהלך חיי". אולם כחסיד חדור באמונה וביטחון, החליט גינדי שלא לשקוע במרה שחורה אלא להמשיך בעשייה בכלים ובכישרונות שנותרו לו. מכאן ניתב את מרצו וכוחותיו לפרויקט חייו: הנחלת תורת רבי סעדיה גאון להמונים, כשמבחינתו קהל היעד הוא אומות העולם ובמיוחד מדינות ערב. גינדי שקד כשלוש שנים על תרגום התורה של רס"ג והמרתו לערבית ספרותית, שהנגישה את תרגומו של רבי סעדיה לעולם הערבי. גינדי לא נתן למגבלת הראייה לעכב את הגשמת חזונו, והתגבר עליה באמצעות תוכנה קולית במחשב שמקריאה לו את אשר הוא כותב וקורא.
ספרו של גינדי הגיע לידיהם של קובעי מדיניות שונים בעולם ועורר שיח, ואף זכה למכתב הוקרה מנשיא המדינה. הוא נמצא כיום בספריית הקונגרס, בספרייה הלאומית, בכלל האוניברסיטאות בארץ, וגם מחוץ לתחומי ישראל: אירופה, ניו זילנד ואוסטרליה ודרכן לארצות ערב, סעודיה, עיראק, ירדן, מצרים ומרוקו. גינדי מותקף לעיתים בידי מתנגדים רעיוניים על תורת ישראל ועל נושאים יהודיים היסטוריים שמוצגים בעולם הערבי בצורה מעוותת ושקרית. הוא לא מהסס להתעמת איתם, ומשיב להם על השאלות אחת לאחת, תוך שהוא מסתמך על תרגומו ופרשנותו המופלאה של רבי סעדיה גאון לתורה.
בימים אלה שוקד גינדי על השלמת התרגום של רבי סעדיה גאון לתורה – לעברית. "הפרויקט הזה גורלי מאוד לעם ישראל", מסביר גינדי את המוטיבציה לתרגום העברי. "עד לפני 50‑60 שנה התימנים למדו אותו בערבית, אבל מאז שיצאו לפני 70 שנה מתימן נותרו בודדים שיודעים לקרוא את זה. הספר כולל את הפירוש הארוך והקצר של תורת רבי סעדיה גאון. בדור הבא אף אחד לא יידע לקרוא את זה בערבית, ומכאן גודל החשיבות לתרגם את כתביו ללשון הקודש". גינדי מתכוון לתרגם גם את ספרי ההשקפה, הפילוסופיה והפרשנות האחרים הכלולים ביצירתו הענפה של רס"ג ולהנגיש אותם לציבור הרחב.
המוסלמי שולח לתלמוד תורה
בביתו בכפר חב"ד מוביל אותי גינדי (62) לחדר שבו שוכן משרדו, שם נמשכת עבודתו הסיזיפית על פרויקט חייו: הנחלת מורשת רבי סעדיה גאון להמונים. הזקן והמגבעת החב"דית, כמו גם צניעותו הרבה, מסתירים את סיפור חייו רב התהפוכות ורווי התלאות, החל מהילדות הקשה בחאלב שבסוריה תחת איום קיומי יומיומי, ועד הבריחה ממדינה למדינה בחירוף נפש עד אשר הגיע אל הארץ המובטחת.
יום טוב חיים גינדי נולד ב-1955 בחאלב שבסוריה, למשפחה שומרת תורה ומצוות אדוקה כבן השלישי מתוך עשרה ילדים. בתקופתו נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות או ממשלתיות בתוך המרחב הציבורי של סוריה, ולכן נדחקו היהודים לעסוק במסחר, צורפות או קמעונאות. לפרנסתם ניהלו הוריו, יעקב ולאה גינדי, חנות מסחר של מוצרי סבון, שמן ועוד.
בזיכרונו של גינדי שמורה פינה חמה במיוחד לחיים היהודיים בחאלב, אותם חווה כילד. "בתלמוד-תורה נהגו להנחיל לנו את לימוד הקריאה עוד בהיותנו ילדים רכים. מגיל שנתיים-שלוש התחילו ללמד אותנו את צורת אותיות האל"ף בי"ת, לאחר מכן במשך שנה שלמה למדנו רק את הסידור לילדים. לא היה תלמיד שלא ידע את סוגי טעמי המקרא של כל ספר וספר על בוריים".
השלטון הסורי הקציב שעה שבועית אחת בלבד ללימודי קודש ועברית, ואף מינה לתלמוד התורה מנהל מוסלמי שיפקח ויאכוף את הגזירה. אולם התלמידים הצעירים מצאו דרך לעקוף גם את המכשול הזה: "התיידדנו איתו. היינו משחדים אותו במתנות ובתגמולים כדי שיעלים עין מכך שעסקנו בעיקר בלימודי קודש". התוצאה הייתה מעל ומעבר למצופה: "הוא היה מרוצה מרמת הלימודים שלנו עד כדי כך שהוא שלח את ילדיו ללמוד אצלנו…".
את סוד ההצלחה התורנית של קהילת חאלב המפורסמת מייחס גינדי לאהבה והחשיבות שהחדירו בהם ראשי הקהילה לכל רגע של לימוד תורה. "בתלמוד תורה בחאלב לא היה מושג שנקרא חופש. מלבד ערבי פסח וסוכות, הלימודים היו נמשכים שבעה ימים בשבוע סביב השעון. בשבת היינו מתכנסים לבית הכנסת הגדול בחאלב. כל חדר אכלס כיתה באותה מתכונת של התלמוד-תורה, וביחד עם המורה היינו לומדים לימודי בוקר ואחר הצהריים. ללימוד בשבת הייתה מתיקות מיוחדת", נזכר גינדי בערגה, "היינו לומדים לימודי קודש בצורה מלאה בשילוב תפילות ופיוטים".
תקופת שלטונו של חאפז אל אסד, אביו של הנשיא הנוכחי בשאר אסד, זכורה לו כטובה ליהודים יחסית. "חאפז אסד היה עלאווי, לא מוסלמי. כשהעלאווים עלו לשלטון בשנת 1970 הם היו טובים ליהודים. בדרך כלל המשטר התחשב ביהודים וכיבד אותנו, הם רק לא רצו שנהיה קשורים לישראל בשום צורה. כל ספרי הקודש שהובאו מניו-יורק עברו צנזורה של פקידי הרשות הסורית, אבל לא הפריעו לנו ולא התערבו בתכני הלימוד".
זיכרונותיו של גינדי מהחיים היהודיים בסוריה מובילים אותו לקוריוז מקומי מעניין: "בצפון-מערב סוריה ישנה עיר נמל בשם לטקיה. בעיר הזאת יש שכונה שאח שלי אליהו נסע אליה פעם לרגל עסקיו. בלטקיה הוא גילה מחזה מפתיע: הרבה מהשמות של בתי העסק והשמות של האנשים, הם שמות יהודיים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ועוד. הוא חקר את פשר העניין וגילה שהייתה שם קהילה עלאווית מאוד גדולה ולשליט שלה היה יועץ יהודי. הוא חש חיבה והערכה עצומה ליועצו היהודי, עד שיום אחד אמר לו: אתה חייב להתחתן עם הבת שלי. היועץ ניסה להסביר לו שזה לא מתאים שכן הוא יהודי, אך השליט לא היה מוכן לקבל זאת והפציר בו להתחתן איתה. לבסוף הוא גייר אותה והם התחתנו. כל הילדים שלהם קיבלו שמות יהודיים, ומשם התפתחו עסקים ושמות בעלי אוריינטציה יהודית בלב ליבה של עיר הנמל הסורית".
המשטר הסורי ידע תקופות מעורערות, סכסוכים פנימיים והפיכות צבאיות לאורך זמן רב. בתקופות אלו היהודים היו נתונים תחת עוצר וחיו במצב בלתי נסבל שגבל בסכנת נפשות. רבים חשבו על בריחה, אבל מימוש החלום התעכב פעמים רבות. "עד שנת 1964 אבא שלי האמין שאפשר לצאת עם דרכון", מספר גינדי. "יהודי בשם צבי פרחי ריכז את כל הניירות של הדרכונים וניהל בשביל הקהילה את המגעים מול השלטונות. שריפה שפרצה בביתו כילתה הכול וכתוצאה מכך הרבה יהודים נתקעו בסוריה. רעיון היציאה בדרך חוקית נגוז".
ב-1965, עם הצלחתן של משפחות יהודיות רבות לברוח מסוריה, מחליטה משפחת גינדי אף היא ללכת אחריהן וקושרת קשר עם מבריח. גם ניסיון זה כשל בשל שינוי בתוכניות, שהתברר בסופו של דבר כי הציל אותם מתלאות וייסורים.
בשנות השמונים יצאה תקנה חדשה בסוריה, לפיה מי שחלה או רצה לבקר בן משפחה בחו"ל יכול לעשות זאת תמורת ערבות של 50 אלף דולר, ובני המשפחה ישמשו גם כן כעירבון לכך שיחזור. בכך התגשמה משאלתו של האב והוא יצא לניו-יורק בדרכון. כשחלפו שנתיים מאז יציאתו, נשאלה האם מדוע בעלה אינו חוזר. היא נימקה זאת בכך שהוא נסע להתרפא ויחזור בקרוב, בעוד המשפחה מנסה בינתיים להמשיך בניסיונות בריחה נוספים, שלא צלחו.
אירוע טראומטי שדחף את גינדי הצעיר לעשות צעד נוסף כדי לעזוב סוריה היה הירצחו של קרוב משפחתו בידי ערבים. "באותו לילה התכנסנו בביתם של משפחת קצב שבנם נרצח, יחד עם עוד הרבה אנשים מהקהילה. הרצח הכה אותנו בהלם קשה. בעודנו מתאבלים, באו אנשי המוחבאראת בניסיון להרגיע את המצב. עד היום אינני מבין מנין היה לי את האומץ, אבל הזעם העצום שחשתי פשוט געש החוצה. התנפלתי על אחד מאנשי המוחבאראת: "די, תרפו מאיתנו! למה אתם לא עוזבים אותנו? עד מתי תחזיקו אותנו כבני ערובה? תנו לנו לצאת מכאן!" מעשה כזה כלפי אנשי המוחבאראת חסרי הרחמים היה יכול להיגמר בעונשים קשים, אבל בגלל האבל לא רצו לערער את המצב ולא אמרו לי מילה. אולם מאז אותו אירוע סומנתי על ידי המוחבאראת והם התחילו לעקוב אחריי. הרגשתי שהחבל הולך ומתהדק סביבי". למחרת יצאו יהודי הקהילה עם ארונו של הנרצח, ופנו לכיוון השגרירויות הזרות כדי להפגין ולעורר תהודה בינלאומית. "כבר ברחוב הראשי אנשי המוחבאראת פיזרו אותנו בכוח ומנעו מאיתנו להפגין".
מבריחים את הגבול עם בקלאוות
אחרי המקרה הזה מאס גינדי בחיי הדיקטטורה תחת הממשל הנוקשה. התודעה שיש לברוח בהקדם רק התעצמה. באותה תקופה רבו הצעירים והצעירות שהצליחו לברוח. "יצרתי קשר עם מבריח מיומן וסיכמנו על מועד בריחה. זה לא היה פשוט. יצאנו לדרך כמה פעמים וחזרנו כלעומת שבאנו עקב חששות שהשטח לא נקי". כשבוע לאחר מכן ניתן אור ירוק והמבצע יצא לפועל. "בשעה אחת עשרה בלילה הגיעה מונית, מתוכה יצא איש סורי ממושקף שהושיט לנו תעודות זהות מזויפות והתרה בנו ללמוד אותן בעל פה. עלינו על מונית שנסעה לכיוון ביירות. הוזהרנו על ידי המבריח שלא להחליף מילה במהלך הנסיעה, כי הנהג לא ידע כלום על הבריחה.
"הגענו לפנות בוקר קרוב לגבול לבנון אחרי ארבע שעות נסיעה. המבריח הורה לנו להעמיד פני ישנים, הוא פתח את תא המטען והוציא משם כמה בקלאוות לשחד את החיילים. כעבור רגע הרגשתי מסונוור למרות שעיניי היו עצומות – קרן אור מפנס חזק ריחפה על פניי והמשיכה הלאה, קפאתי על מקומי. באותה שנייה חוויתי על בשרי את הפסוק "השלך על ה' יהבך", מלמלתי בלחש שמע ישראל. אחרי כמה דקות חזר המבריח לרכב והורה לנהג לנסוע. לאחר נסיעה מטלטלת וכמה מחסומים הגענו לביירות, בירת לבנון. הרכב נעצר בכניסה לבית הכנסת המרכזי של הקהילה הלבנונית – מגן אברהם".
בעת שהייתם בלבנון, יצא כוח של שייטת 13 מישראל למבצע חשאי בלבנון. הם פשטו על יעדים וחיסלו כמה מחבלים, במבצע שהוכתר בהצלחה. פעולת השייטת הנחיתה על הלבנונים מהלומה קשה, שגרמה לסכסוכים פנימיים בתוככי השלטון הלבנוני המעורער ממילא. בצל ימים מתוחים אלה תושבי הקהילה היהודית הסתגרו בבתיהם. במשך כתשעה חודשים הסתתר גינדי עם שתי אחיותיו בכיתות הנטושות מאחורי בית הכנסת הלבנוני.
ככל שחלף הזמן, מאגר הבורחים היהודים הלך וגדל, עד שמקום המסתור נעשה צר מלהכיל את כולם. בתוך כך נודע לקהילה היהודית שהסורים עלו על עקבותיהם של הנמלטים. הקהילה מיהרה לטכס עצה. המסקנה הייתה שאין מנוס אלא להוציא אותם מלבנון בדחיפות. מאחורי המבצע להברחת מאה היהודים מלבנון עמד המוסד, שתכנן לפרטים את החילוץ המורכב ממדינה שבה מתנהלים קרבות בין מחבלים. "המבצע החל", מספר גינדי, "יצאנו זוגות זוגות מהדלת האחורית של בית הכנסת. שני אוטובוסים עמדו מול תחנת הצבא הלבנוני, תוך דקות ספורות כולם היו על האוטובוסים. הורידו אותנו בשכונת וילות, התכנסנו באחת מהן וביקשו מאיתנו לשמור על שקט. אחרי כמה שעות באו אלינו נציגים מהאו"ם. כל אחד נקרא בשמו, קיבל כיסא, ועלה איתו למכולה שנישאה על גבי סמיטריילר. הוזהרנו שלא להשמיע שום קול כשהמשאית עוצרת. כולנו צפופים ודחוקים בלי יכולת לנשום כמעט, אנשים התחילו לצרוח. אחרי שלושת רבעי שעה של נסיעה נפתחו דלתות המכולה, ומול עיניי אני רואה מטוס אייר פראנס 707 מותנע ומוכן להמראה. אפילו הזקנים שבחבורה פתחו בריצה מהירה, תוך חמש דקות המטוס כבר היה באוויר. הרגשתי מעין גאולה", הוא משחזר בהתרגשות. "כעבור כמה שעות נחתנו בפריז. מלבד שלושה אנשים, כולם טסו משם לארץ ישראל".
בי"א בטבת תשל"ד, בשעה שבע בבוקר, נחת המטוס בשדה התעופה בן גוריון ומכבש המטוס ירדו נרגשים קהילת בני סוריה. בישראל חיכו בהתרגשות לעולים שצלחו את מבצע החילוץ המיוחד. "הרגשנו שהגענו הביתה", הוא מתאר, "כל התקופה הזאת היינו כמו בתוך חלום. היינו אחוזים בהתרגשות עצומה. בשדה התעופה קיבלו אותנו אנשים בהתרגשות ובחום בשירת 'הבאנו שלום עליכם'. הם חילקו לנו פרחים ובירכו אותנו".
בחודשים הראשונים שהו העולים מסוריה במרכז קליטה ולאחר מכן פוזרו בדירות בירושלים סמוך לאוניברסיטה העברית. עם עלייתו ארצה, נרשם גינדי ללימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה באוניברסיטת תל אביב. תקופה מסוימת שימש כמרצה של ההסתדרות הציונית בנושא יהדות סוריה. בצבא עבר בהצלחה קורס קצינים, שירת במחלקת פיתוח של חיל האוויר, ואף היה מעורב בשיגור המטוסים בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק. תפקידו כקצין אף הוליד לו מפגשים עם אישים בולטים בהנהגת המדינה שגילו עניין בעולה החדש הצעיר שהצליח לברוח מסוריה ולהתאקלם בארץ, בהם הנשיאים אפרים קציר, יצחק נבון, שר הביטחון לשעבר מרדכי ציפורי, ופגישה מיוחדת עם ראש הממשלה מנחם בגין.
בשנים 1979‑1983 עשו בני משפחתו של גינדי שני ניסיונות בריחה. בפעם הראשונה, כאשר הגיעו סמוך לגבול טורקיה, הסברר שהמבריח מכר אותם לידי השלטונות הסורים. בני המשפחה נכלאו לחצי שנה ועברו עינויים קשים מנשוא. לאחר ששוחררו ניסו לברוח בשנית, מה שרק החמיר את העינויים הקשים. הידיעה הגיעה גם למשפחה בארץ, באמצעות מכתב סמוי מחאלב שנשלח לישראל דרך קנדה.
כדי להציל את משפחתו, רקם גינדי קשרים עם הדרגים הבכירים בישראל. עם מנחם בגין נפגש פעמיים. פגישתם השנייה הייתה כאשר כיהן בגין כראש ממשלה: "זה היה כאשר הגעתי לוועידת הליכוד. בזמן ההפסקה נכנסתי נסער לאולם ודרשתי בתוקף להיפגש עם ראש הממשלה. בגין ניאות לקבל אותי, התיישב על ידי ושמע את הסיפור בקשב רב דקות ארוכות. הוא קרא לראש הלשכה שלו יחיאל קדישאי ולמזכירה שלו והנחה אותם לטפל בעניין ללא דיחוי, תוך שהוא מחלק להם הוראות מה לעשות".
תהליך הבריחה של המשפחה היה ארוך ומייגע ונדחה פעם אחר פעם. לבסוף הגיעה שעת כושר מיוחדת, המשפחה הוברחה לטורקיה ומשם הגיעו ארצה למרכז קליטה בכפר חב"ד, שם המשפחה התאחדה. גינדי החל אז את היכרותו עם חסידות חב"ד, עליה הוא נמנה כיום.
השליח בתעשייה האווירית
ב-1985 גינדי נישא לשרה לבית דוידה, ולזוג נולדו שמונה ילדים. כיום הוא חובק 16 נכדים. כשיצא לאזרחות עבד לפרנסתו בתדיראן, ולאחר מכן עבד בבסיס חיל האוויר תל נוף, ובמשך 25 שנה בתעשייה האווירית.
כחסיד חב"ד בעל חזות חרדית-חסידית, גינדי נחשב בשעתו חריג בנוף התעשייה האווירית. הוא זוכר חיים דתיים תוססים בבית הכנסת בתעשייה. שיעורי תורה ותפילות היו חלק מסדר היום של רבים מהעובדים, שהיו שומרי מצוות. בתקופת עבודתו שם, פעל לכך שעבודות בתעשייה לא יבוצעו בשבת. הוא שופע סיפורים על עובדים שסירבו לשמור שבת מחשש שייגרם להם הפסד כספי, אך לאחר שהשתכנעו – ראו הצלחות. עם הזמן הפך גינדי למעין שגריר היהדות בתעשייה האווירית.
לפני כעשור יצא גינדי לפנסיה, אך מוחו ההנדסאי החד והשנון לא מפסיק לפעול. בין השאר הוא מרבה לחשב גימטריות ופרפראות מעת לעת. בסוף הריאיון הוא שואל אותי לשם משפחתי וממחיש את כישרונו המספרי. "תבדוק", הוא שולף, "ביטון בגימטרייה זה גינדי".
yossefb770@gmail.com