מי שלא אוהב את פורים, שיקום. הנה, קמתי. עכשיו אני הולך לשבת בחושך ולחשוב מה עושים עם גלבייה וכומתה אדומה
כמו בריאליטי – אוהב את הרעיון, פחות את הביצוע. חוגגים פורים
צילום: קורינה קרן, פלאש 90
יש לי וידוי, ובבקשה אל תסקלו אותי ואל תקללו אותי. אני לא אוהב את פורים.
כן, אני יודע שליצן קטן כמוני שמתפרנס מהומור ירוד ומהתרוצצות על במות בשלל תחפושות, אחד כמוני אמור לאהוב את פורים יותר מכל שאר החגים בשנה. אבל אני לא.
זאת אומרת, כן; אני אוהב לצחוק, אני אוהב לשמוח, אני אוהב את ההרקדות של בני ובנות הנוער ואת היצירתיות המתפרצת שלהם כשהם מכינים את ההכתרות לפורים, ואת הדאגה בעיניים של המורים שלהם שמצד אחד רוצים שהתלמידים ייטלו יוזמה ויעשו דברים יפים, אבל מצד שני חוששים שהם יכתירו אותם שוק על ירך.
אבל אני לא אוהב את פורים. לא אוהב את הרעש, את הבלגן, את הלחץ, את הריצה המטורפת בין חנויות תחפושות למיניהן, לא אוהב את המעבר המוזר מתענית אסתר השקטה לקריאת המגילה הצועקת, לא אוהב שחצי מהתחמושת של נאט"ו זורמת לכאן בחודש אדר, לא אוהב את ההרעשה הכבדה בבית הכנסת בכל פעם שמזכירים את המן, לא אוהב שרגע אחרי שמוכרזת הפסקת אש קם עוד גאון אחד ויורה בו ואז צריך לקרוא את הפסוק מההתחלה, לא אוהב שכל זה קורה על בטן ריקה, לא אוהב את כאב הראש של אחר כך, לא אוהב את ריצת האמוק בבוקר כדי להספיק לספק משלוחי מנות לכל מי שאנחנו מכירים ולכל מי שלא, לא אוהב את התחרות הסמויה של מי-מכינה-משלוח-יותר-מושקע, לא אוהב שאברכים שיכורים קופצים עליי בדרך ודורשים ממני לבחור בין כוס גרועה של יין לספריי שלג בעין, לא אוהב את משגיחי הכשרות מטעם עצמם שתופסים לי את היד ומצווים עליי לשמוח וגם להפגין את זה בכוח.
ואני שמח. לפחות משתדל. אבל בפורים, עם כל הבלגן והלחץ, זה קצת יותר קשה לי.
וכך בכל שנה אני מסתכל בתוהו ובוהו שרוחש סביבי ושואל את עצמי מה, בעצם, הקשר בין מה שקורה פה ובין הנס הגדול שקרה בשושן? איך הקרנבל המבולבל הזה אמור לבטא את העובדה שכמעט התרגשה עלינו שואה וניצלנו ממנה? איך הפכנו את הנהפוך-הוא למהפכה שכולה שירי בום-בום שלא אומרים מאום אפילו בהסתרה שבתוך העמעום?
האם בתוך המסיבה העצומה הזאת אנחנו זוכרים לרגע שהכול התחיל מיהודים שהעדיפו לשתות עם אחשוורוש מכלי המקדש במקום לעלות ולבנות אותו מחדש? שפורים הוא החג היחיד בלוח השנה היהודי שאין לו קשר לארץ ישראל? האם בכלל אפשר לזכור משהו כשכל רגע דופקים לך בראש וסוחפים אותך לריקוד סוער של "עדה עדה לא ידע"?
פורים מבחינתי הוא מה שאומרים לפעמים שופטים בתוכניות ריאליטי – אני אוהב את הרעיון, פחות את הביצוע. אבל אתם לא צריכים להתחשב בי, באמת. אתם תמשיכו לפזז לצלילי מוזיקה מחרידה בדציבלים בלתי אפשריים, ואני כבר אסגור את כל החלונות ואשב לי בשקט בחושך כמנהג העדה שלי מימים ימימה, עדה עדה דלא ידעה.
אחפש את ירושלים
ביום ראשון אחר הצהריים הודיע פתאום הילד שהוא צריך להגיע מחר לבית הספר עם תחפושת.
"מחר יום שני", אמרנו לו, "מתחפשים ביום שישי".
"ביום שישי מתחפשים לכבוד פורים", הוא אמר, "מחר יש תחרות תחפושות לכבוד ירושלים".
התברר שהצוות החינוכי בבית הספר המעולה של הילד נקט יוזמה חינוכית חיובית לרגל שנת החמישים לאיחוד ירושלים, והכריז על איחוד גם בין יום ירושלים לפורים. לא הבנתי אם זה היה רעיון של הרגע האחרון או שהילד סתם שכח להודיע לנו מראש, אבל זה גם לא היה חשוב. מה שחשוב הוא שיש תחרות תחפושות וצריך לחפש את הילד. חיפשנו, ובאמת מצאנו אותו. ליד המחשב. אבל עדיין היה צריך למצוא לו תחפושת שקשורה לירושלים.
"מה הבעיה?", אמרתי, "יש לנו מדי צבא וכומתה אדומה. מה יותר מסמל את איחוד ירושלים מתחפושת של צנחן?"
"כולם יתחפשו לצנחנים", אמר הילד (שבמהותו הוא בכלל גולנצ'יק), "אני רוצה להתחפש לדוד המלך".
זה, חייבים להודות, היה רעיון יפה. לוקחים גלימה מבהיקה, פאה ג'ינג'ית, כתר ונבל, והרי לנו דוד המלך במלוא הדרו ויופיו. הבעיה הייתה שהיו לנו כל האביזרים הנחוצים, חוץ מנבל. ופאה. וגלימה. וכתר. נכון, אפשר לגזור כתר מבריסטול מוזהב, אבל אז זה לא יהיה דוד המלך כי לא סביר שדוד המלך – דוד המלך! – יסתובב בבית הספר עם בריסטול על הראש. הצעתי שבמקום זה נצייד אותו בפתק שמצהיר שמבחינתנו הוא המלך בבית. הוא דחה את הרעיון על הסף. לא התווכחתי, כי הוא המלך בבית.
עברנו מחדר לחדר ואספנו תלבושות מכל הבא ליד. אחרי רבע שעה של אסיף הצלחנו להעלות בחכתנו גלבייה, כאפייה, חרב וכומתה. אדומה, אלא מה.
"הנה", הלבשנו לו את הגלבייה והכאפייה, "תראה איזו תחפושת יפה".
"מה זה?", הוא שאל.
"זו תחפושת של… זה… נו…"
החלטתי לדחות בינתיים את סוגיית הקשר הערבי לירושלים. במקום זה שמתי על הכאפייה את הכומתה האדומה. הוא שאל איך צנחן ערבי קשור לירושלים. לא קשור, אמרתי, אבל זה מה שיש לנו בבית. הוא אמר שזה לא תירוץ טוב. הצעתי שיתחפש לאוהד הפועל עם חולצה אדומה וכומתה של צנחן. הוא אמר שבאותה מידה הוא יכול ללבוש חולצה של גולני וכומתה של שריון ולהיות אוהד בית"ר. אמרתי שזה רעיון נהדר. הוא אמר שזה לא קשור לדוד. הצעתי שיתחפש לדוד בן גוריון. הוא אמר שזה לא קשור לבית"ר. אז אמרתי שאי אפשר להתחפש לדוד המלך, אבל הוא יכול להתחפש למלון המלך דוד. הוא שאל איך מתחפשים למלון. הצעתי גלבייה וכומתה אדומה. לא התלהב.
רגע לפני שהתפשרנו על תחפושת של הכותל (פתק באוזן וכומתה אדומה) עלה במוחי רעיון מבריק: אם לא דוד המלך, למה שלא נחפש אותו לשר הצבא של דוד, יואב בן צרויה, שזחל בנקבת המים היבוסית וכבש את העיר כמעט לבדו?
"מעניין", אמר הילד, "אבל איך מתחפשים ליואב בן צרויה?"
"מה זאת אומרת?", הזדקפתי, "עם גלבייה, חרב וכומתה אדומה".
"יואב בן צרויה היה צנחן?", פקפק הבחור.
"ברור!", אמרתי, "הוא שחרר את ירושלים, לא?"
הלבשנו לו את הגלבייה והכומתה, הפקדנו בידיו את החרב ושלחנו אותו להביס את היבוסים. ליתר ביטחון גם נתנו לו נר, כדי שיהיה ברור שהוא מתחפש ליואב בן צרויה בירושלים המחופשת כמו הנביא צפניה, שכידוע חיפש את ירושלים בנרות.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com