תמונות הניצחון בג'ודו השבוע, היו חלק מרפרטואר של אנטישמיות עולמית, בחירות מקומיות וטרור בלונים שהתרגלנו אליו יותר מדי. הכותרות החגיגיות בדבר הזכייה ההיסטורית של שגיא מוקי בזהב בגראנד סלאם ג'ודו באבו דאבי, העלו חיוכים וגם דמעות.
אין ספק שהספורט הישראלי עשה כברת דרך, ובארבע השנים האחרונות דור של אלופים גדל כאן. אך עדיין יש נושאים רבים שאינם מטופלים בספורט הישראלי. אין מתקני ספורט ראויים, תקציב האגודות זעום וכוחן חלש, והתמיכה בנוער קטנה. כשראיתי את טקס הענקת המדליות זעתי על מושבי בחוסר נוחות. משהו לא הסתדר לי כשראיתי את שרת הספורט בוכה. משהו בגאווה הלאומית קצת נפגם והתקומם. ההמנון היה צריך להישמע כבר קודם, כשהג'ודוקא טל פליקר זכה באותה אבו דאבי במדליית זהב באוקטובר לפני שנה.
עד היום מארגני התחרות אסרו על המתחרים הישראלים ללבוש או לבטא את סמלי המדינה, לרבות השמעת ההמנון. עניין מכעיס הנודף אנטישמיות קלאסית. השנה הושג הסכם והמתחרים הישראלים יכלו ללבוש את מדי המדינה בגאווה, להניף את הדגל ולהשמיע את ההמנון. אך דגל ישראל לא הונף כי המארגנים לא הציבו דגלים כלל, של שום מדינה בשום שלב, נראה כמו התחכמות מיותרת.
השמעת ההמנון היא זכות בסיסית של עם שהקים את מדינתו לפני שבעים שנה, בצעד שנראה שלפעמים אנחנו חוזרים לדפוס היהודי הנרדף ומתרגשים ממחווה שאיננה כזו.