העובדה ששני השופטים האזרחיים במשפט אזריה נטו להחמיר את גזר הדין, מצביע על היעדר הסיכוי בערעור לבית המשפט העליון | דווקא ניסיונות הערעור על זכותם של יהודים לעלות להר הבית, גרמו לצמיחה העצומה במספר הבאים בשעריו
תוצאת הערעור במשפטו של אלאור אזריה מבהירה היטב עד כמה היו סיכויי ערעורו של אזריה קלושים. קשה לדעת אם יש קשר בין החלטת התביעה הצבאית לערער על קולת עונשו של אזריה ובין החלטתו של אזריה לערער על ההרשעה ועל העונש. אולם, מה שברור הוא שלערעורו של אזריה לא היה כל סיכוי והוא נדחה פה אחד, זאת לעומת ערעור הפרקליטות הצבאית, שנדחה ברוב של שלושה שופטים מול שניים. למעשה, מה שהציל את אזריה הוא העובדה ששניים מחמשת שופטיו היו קצינים בכירים ולא שופטים מקצועיים. מקרב השופטים המקצועיים שישבו בדינו של אזריה, שני השופטים האזרחים – השופט המחוזי צבי סגל ונשיא בית הדין הארצי לעבודה השופט יגאל פליטמן – סברו שיש להחמיר משמעותית בדינו.
שופטי המיעוט לא היססו לכתוב בחוות דעתם כי התביעה הצבאית הייתה יכולה, בנסיבות הללו, להגיש נגד אזריה כתב אישום גם בגין עבירת רצח, וכי עצם הבחירה להאשים אותו בהריגה כבר הייתה הקלה משמעותית. כשזו רוח הדברים, ברור מדוע סברו השופט סגל והשופט פליטמן כי יש להחמיר בעונשו של אזריה. לשיטתם היה צריך לאמץ, וגם זאת תוך הסתייגות, את חוות דעת המיעוט בבית הדין הצבאי המחוזי, ולגזור על אזריה 30 חודשי מאסר.
על מנת להבין משהו מהדרך שבה ראו שני השופטים הללו את העונש שנגזר לבסוף על אזריה, נצטט רק כמה משפטים: "לא ייתכן שההלכה בישראל תרד לשפל מדרגה של רף תחתון שכזה, שיש בו משום זילות חיי אדם. עבירת ההריגה בנסיבות המקרה, משמעה – ויש לקרוא לדברים בשמם המפורש – עשיית דין עצמית מתוך יצר נקם של הוצאה להורג, ועוד על ידי חובש. משאלה הם הדברים, הגמול על מעשה שכזה של נטילת חיים, הסותר מכול וכול ערך חיי אדם, מחייב קביעת רף ענישה מינימלי גבוה בהרבה מזה שנגזר".
בסופו של דבר, מי ש"הציל" את אזריה מהחמרה בעונשו היו אב בית הדין, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים השופט אלוף דורון פיילס ושני "שופטי הצד". שופטי צד הם קצינים בכירים במילואים שמגויסים לשירות מילואים על מנת לשבת בהרכבי בית דין צבאי. הם אינם משפטנים, אך למרות זאת קולם נספר כקולו של שופט רגיל בבית הדין. שני שופטי הצד במשפט אזריה היו אלוף אייל אייזנברג ותא"ל אבי פלד. השניים, שמאחוריהם עבר קרבי עשיר מאוד, הבינו כנראה לליבו של אלאור יותר מהשופטים האזרחיים (שגויסו גם הם למילואים לצורך המשפט).
אם מביטים על פסק הדין בערעור במבט כזה, ברור שבקשת רשות ערעור שתוגש מצידו של אזריה לבית המשפט העליון לא תקדם אותו, ככל הנראה, לשום מקום. הסיכוי שבקשת רשות ערעור תוליך להתערבות במסקנות עובדתיות שקבעו שתי ערכאות שיפוט צבאיות, הוא קלוש עד בלתי קיים. כל מי שמכיר את הנושא יוכל להעיד שכך הם פני הדברים. ולגבי העונש, אין ספק שערכאה אזרחית כמו בית המשפט העליון בשום מקרה לא תפחית אפילו יום אחד מעונש המאסר שנגזר על אזריה. 18 חודשי מאסר הם המינימום שמערכת המשפט תלך לקראתו, ושום הליך נוסף לא יוכל לשנות את המצב.
לכן, לא ברורה החלטת סנגורו של אזריה, עו"ד יורם שפטל, לנהל מערכת הכפשות ירודה מול הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שבידו נמצאת ההחלטה אם ובכמה לקצר את עונשו של אזריה. בכל מקרה, מי שחושב שניתן להביא למצב שאזריה כלל לא ישב בכלא – טועה. מדובר בכל מקרה בתהליך שלוקח זמן, בין אם יובא לפתחו של הרמטכ"ל (לפחות כמה שבועות עד להחלטה) ובין אם יובא לפתחו של הנשיא (עניין של כמה חודשים). אין חנינות בזק לאחר משפט. האינטרס של אזריה בנקודת הזמן הנוכחית הוא להשתדל שהזמן הזה יהיה קצר ככל הניתן. כדי שהתהליך הזה יסתיים, הוא חייב קודם כול להתחיל, ואזריה יהיה חייב קודם כול להיכנס לכלא. לא ניתן להתחמק מכך.
מ"האם" ל"כיצד"
כ-1,250 יהודים פקדו את הר הבית במהלך צום תשעה באב. מדובר בשיא של ממש, בוודאי לנוכח הקשיים האובייקטיביים שבהם נתקל מי שמעוניין לעלות להר הבית בצום. כל מי שמכיר מעט את המספרים מבין גם שמדובר בביטוי של מהפכה. למעשה, מספר היהודים שעלו להר בתשעה באב השנה גדול יותר מסך כל היהודים שנהגו לפקוד את הר הבית, בכל עונות השנה, אך לפני שני עשורים. מגמת העלייה אל הר ה' התחזקה מאוד בשנים האחרונות, למרות הגישה הלא מעודדת של משטרת ישראל לאורך מרבית התקופה, גישה שגם בה חל שינוי מסוים לאחרונה, שעוד מוקדם לקבוע עד כמה הוא יציב.
ביטוי לעומק השינוי ניתן לראות בכרוז הרבנים שפורסם לאחרונה, הקורא לעולים להר לעשות זאת בטהרה. לצד רבנים שתמיכתם בעלייה להר הבית ידועה, חתמו על הכרוז רבנים שאינם תומכים פעילים בעלייה, ובאופן אישי אינם משתתפים בעליות להר. חתימתם, שמטרתה הייתה לעודד את העולים להר לעשות זאת בטהרה, מבטאת את ההבנה שהשאלה אצל רבים כיום כבר איננה אם לעלות להר או לא, אלא רק כיצד לעשות זאת. מדובר קודם כול בשינוי תודעתי, שמלווה בשינוי תפיסתי בנוגע למקומם של הכיסופים לבניית בית המקדש בחיינו. אולם מעבר לכך, מדובר לא מעט בתגובת נגד לניסיונות הגוברים מהצד המוסלמי להתכחש לקשר היהודי להר ולקיומו של בית המקדש. יהודים רבים היו מוכנים להסתפק בתפילה בכותל, אם זכותם העקרונית על הר הבית הייתה ברורה. ברגע שעל הזכות הזו מוצב סימן שאלה, הם חשים צורך לבטא אותה בפועל, בעלייה בגופם להר.
לא להיכנע למשפטנים
שבוע אחרי כניסתן של 15 המשפחות לבית המכפלה בחברון, נכון לשעת כתיבת שורות אלה כל המשפחות עדיין שם. ביום שני השבוע זכו המשפחות לתגבורת בדמות משפחת דגן, משפחתו של ראש מועצת שומרון, שעברה לשהות במקום לאות הזדהות עם המתיישבים. אפשר להעריך שהסיטואציה הפוליטית הבעייתית שבה נתון ראש הממשלה נתניהו בעקבות הסיום המביך של משבר הר הבית השפיעה גם על טיפולו בנושא זה. כבר למחרת הכניסה לבית המכפלה פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעה שלפיה נתניהו הנחה לא לפנות את המשפחות שנכנסו לבית באותו הלילה. מאז ועד היום טרם התקבלה במערכת הפוליטית החלטה מה לעשות עם יושבי הבית.
השאלה הגדולה היא כמובן מה יקרה בימים הקרובים. בצה"ל פעלו כבר ביום חמישי שעבר לרתך את הכניסות לבית סמוך נוסף שנרכש על ידי יהודים, בית רחל ולאה, במטרה למנוע את אכלוסו והכפלת כאב הראש. אולם הבעיה המרכזית היא בית המכפלה. התקווה היא שהדרג המדיני יחליט לא להיכנע לפלפולי המשפטנים, ולאפשר ליהודים לשהות במקום לפחות עד ההחלטה הסופית בשאלת הבעלות על הבית. הכדור נמצא בידי משפטני המינהל האזרחי, במסגרת מה שמכונה "הוועדה לרישום ראשון". ייתכן שכעת, כשהבית כבר מאוכלס ביהודים, למורת רוחם של משפטני המינהל האזרחי, הם יזדרזו סוף סוף לבדוק את כל מה שדורש בדיקה ולקבל החלטה סופית בתיק.
הפינה הכלכלית: כותרת: איגוד לקראת איחוד
הודעתו של בנק מזרחי-טפחות על קיומם של מגעים לרכישת בנק איגוד אינה מהווה פצצה. בעלי השליטה בבנק איגוד כבר הודיעו לאחרונה שהם מעוניינים למכור את השליטה בבנק, והמועמדים הטבעיים היו שני הבנקים הבינוניים, מזרחי-טפחות ודיסקונט. ההנחה היא ששני הבנקים הללו ניהלו הידברות ראשונית מול בעלי המניות של בנק איגוד על רכישת השליטה בבנק, אולם המגעים מול מזרחי-טפחות הבשילו לכדי משא ומתן של ממש.
שאלת השאלות היא אם הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל יהיה מוכן לאשר מיזוג שכזה. לכאורה, אם הפיקוח אכן מעוניין להגדיל את התחרות בשוק הבנקאות, כפי שהוא נוהג להכריז מדי פעם, הוא אמור להתנגד לצעד כזה, אשר יוציא מהמשחק את הבנק השישי בגודלו במדינת ישראל. בנק איגוד הוא הבנק היחיד מבין הבנקים בישראל שנקט במהלך השנים האחרונות צעדים של ממש במטרה להתחרות על ליבם של הלקוחות בנקודות הכואבות ביותר, ובתוכן העמלות והריבית על האוברדרפט. "חשבון הפוך", שהיה לאורך זמן רב ספינת הדגל של איגוד, הציע ללקוחות 0% ריבית על האוברדרפט, וריבית (אמנם מינורית) על יתרת הזכות.
נשמע מפתה? זה באמת אמור להיות מפתה. למרות זאת, ככל הנראה אין לכם חשבון בבנק איגוד. נתח השוק של איגוד מתוך כלל המערכת הבנקאית בישראל עומד על 2.6 אחוזים בלבד. לשם השוואה, נתח השוק של מזרחי-טפחות, הבנק השלישי בגודלו בישראל, הנחשב לבנק "בינוני", עומד על 14.9 אחוזים – כמעט פי שניים מנתח השוק שהיה לו לפני קצת יותר מעשור. מתברר שבנק איגוד, למרות הניסיונות הרבים שעשתה הנהלתו, לא הצליח להפוך למוביל תחרות בשוק הבנקאות הישראלי. בשורה התחתונה הישראלים לא נהרו אליו.
יש כל מיני הסברים לשאלה מדוע בנק איגוד לא ייצר תחרות. השאלה היא אם הגבלה על מכירתו לאחד מחמשת הבנקים הגדולים בישראל עשויה לסייע לתחרות. בנק איגוד הוא הבנק הכי פחות יעיל במערכת הבנקאית הישראלית (מזרחי-טפחות, אגב, הוא הבנק היעיל ביותר). לא בטוח שמכירתו לבעלי שליטה אחרים תוכל להגביר את יעילותו. ייתכן בהחלט שאין סיבה להתעקש על המשך עצמאותו של איגוד, ותחרות בשוק הבנקאות תבוא רק מצידו של שחקן חדש.
בישראל לא קם בנק חדש כבר קרוב לחמישים שנה. בנק ישראל אמנם הנמיך באופן משמעותי את הדרישות הרגולטוריות להקמת בנק חדש, אך למרות זאת לא הצטבר תור של מעוניינים לפתוח בנק כזה. מכירתו של בנק איגוד למזרחי-טפחות חייבת להתרחש רק במקביל לפעילות אקטיבית להכנסת שחקן בנקאי חדש לזירה.