שש שנות נשיאותם המצטברת של גרוניס ונאור אומנם ביססו את המצב האבסורדי שבו ברור לכול שבית המשפט העליון מבטל חוקים של הכנסת, אבל הגבולות שבהם בג"ץ פעל עדיין נשמרו. שש השנים הבאות, שבהן תשלוט הנשיאה אסתר חיות, מסתמנות כמי שיהיו קשות יותר בשביל הרשות המחוקקת
בחירתה של אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון השבוע נעדרה את הגוון החגיגי המקובל במקרים כאלה. שרת המשפטים ויתרה על הזדמנות הצילום המקובלת בראשיתם של חלק מכינוסי הוועדה לבחירת שופטים, אולי כדי להימנע מסיטואציה של עימות פומבי עם הנשיאה היוצאת מרים נאור. לאווירה החמצמצה משהו תרמה גם החלטתה של חברת הוועדה, ח"כ נורית קורן, להיעדר מהישיבה לאות מחאה על בחירתה האוטומטית של חיות לפי שיטת הסניוריטי. אבל למרות האווירה הלא נעימה שמלווה את תהליך הבחירה, צריך להדגיש שמדובר באירוע חשוב מאין כמותו. השופטת אסתר חיות צפויה לכהן בתפקידה במשך שש שנים תמימות, תקופת כהונה כפולה מזו של כל אחד משני קודמיה בתפקיד, השופט גרוניס והשופטת נאור. מדובר בפרק זמן משמעותי מאוד שללא ספק מאפשר לה להטביע חותם על מערכת המשפט בישראל.
שש השנים האחרונות בבית המשפט העליון, שנותיהם של הנשיאים גרוניס ונאור, התאפיינו במגמה של ביסוס המהפכה החוקתית. "זכותו" של בית המשפט העליון לבטל חוקים הפכה למוסכמה שאין חולק עליה. עם זאת, רוחב היריעה של הביקורת השיפוטית כמעט לא גדל בשנים הללו, מלבד חריג אחד מאוד קריטי שעליו נדבר בהמשך. במובן זה, שש השנים הללו לא היו שנים של מהפכות. סימן השאלה הגדול מרחף מעל הקדנציה הבאה עלינו לטובה, או כפי שהיא אולי תכונה בדברי ימי ההיסטוריה המשפטית של ישראל – "בית המשפט העליון של חיות".
כמה אינדיקציות מלמדות על כך שמגמת השמירה על גבולות הביקורת החוקתית, שאפיינה במידת מה את שתי הקדנציות האחרונות, עלולה להשתנות. מקרה מבחן מעניין יעלה על שולחנו של בית המשפט העליון בקרוב מאוד. מדובר בבקשה לדיון נוסף שהגישה המדינה בעתירה לביטול חוק מס הדירה השלישית. ביטול החוק על ידי בג"ץ היה ההרחבה המשמעותית ביותר של הביקורת השיפוטית על הכנסת שהתרחשה בקדנציה האחרונה. באופן אבסורדי, השופט היחיד שהצביע על הסכנות הגלומות בפסיקה החדשה הוא דווקא שופט מהאגף האקטיביסטי, מני מזוז. לכאורה מדובר בפסק דין טכני באופיו, אולם השלכות הרוחב שלו על הפרדת הרשויות במדינת ישראל הן עצומות.
על הגשר הצר לכאורה שבנה השופט השמרן יחסית נעם סולברג, בדמות הביקורת על הצד הפורמלי של הליכי החקיקה, עלולים לעבור גייסות עצומים של ביקורת שיפוטית שהוא מעולם לא דמיין. למעשה, בית המשפט העליון סגר במידה רבה את הדלת בפני הנוהג החריג אך קיים של "חקיקת בזק". ספק למשל אם חוק כדוגמת חוק רמת הגולן היה עובר את מבחן הביקורת השיפוטית של בג"ץ כפי שנקבעה בפסק הדין בעניין המס על דירה שלישית. משמעות נוספת, גם אם לא מפורשת, של פסק הדין הזה, היא חיזוק גדול מאוד של מוסד היועץ המשפטי לכנסת. סנונית ראשונה לכך אפשר היה לראות בדיון סביב העברתו של חוק הלאום בקריאה ראשונה בסוף מושב הכנסת. כעת לא רק לממשלה יהיה בייביסיטר משפטי בדמות היועץ המשפטי לממשלה, גם לכנסת יהיה בייביסיטר כזה. צריך להיות תמימים מאוד כדי לחשוב ששיקולים של תפיסת עולם לא ישפיעו על הביקורת השיפוטית הפורמלית, גם אם באופן רשמי הם לא יוזכרו בפסקי הדין. השאלה אם בג"ץ ייעתר לבקשה לדיון נוסף ומה תהיינה תוצאותיו, תשפיע מאוד על אופייה של הקדנציה הקרובה.
דוגמה נוספת לאפשרות של הרחבת יריעת הביקורת השיפוטית למקומות בלתי צפויים, עלתה לאחרונה דווקא בנאום של הנשיאה היוצאת נאור, אך היא עשויה להיות סנונית מבשרת רעות לקראת הקדנציה הבאה. בנאום שנשאה נאור בוועידת לשכת עורכי הדין, היא ציינה שלא תתייחס לחוק יסוד הלאום, משום שזה עלול להגיע בעתיד לשולחנו של בג"ץ. מדובר באמירה מרחיקת לכת משום שהיא מנפצת לרסיסים את השאריות האחרונות של הכבוד ההדדי בין הערכאות. בקרב משפטנים מקובל לדבר על "מדרג נורמטיבי". בראש הפירמידה עומדים חוקי יסוד, מתחתיהם עומדים חוקים רגילים, מתחת להם תקנות, חוקי עזר ועוד ועוד. ככל שנורמה עומדת במקום גבוה יותר במדרג, היא גוברת על נורמה נמוכה ממנה. מי שנתן לבית המשפט העליון את הסמכות לביקורת שיפוטית היא הכנסת בשבתה כרשות מכוננת, כלומר רשות מחוקקת חוקי יסוד שבעתיד ייהפכו לחוקה. ביקורת שיפוטית על הרשות המכוננת (בניגוד לרשות המחוקקת) היא צעד מרחיק לכת שמשמעויותיו עשויות להיות רחבות מאוד. דוגמה למשמעות שכזו היא ביטול אפשרי של ההגנה על חוקי הנישואין והגירושין בישראל או על חוק השבות, המעוגנת ב"פסקת שמירת הדינים" הידועה. אם לשם אנחנו הולכים, מדובר בלא פחות ממהפכה חוקתית שנייה.
בשורה רעה לתקשורת
מפקד חדש נכנס השבוע לגלי צה"ל, שמעון אלקבץ. למרות מה שיאמר בהמשך, חשוב להדגיש שמדובר במינוי ראוי מאוד. אלקבץ החל את דרכו בתקשורת כבר בגיל 13 ועשה שורה ארוכה של תפקידי שטח, ריכוז וניהול מוצלחים מאוד בתקשורת הישראלית. למרות שנים רבות של עבודה בכלי תקשורת שונים, אלקבץ הוא אדם בעל עמדות ציוניות, פטריוטיות ומסורתיות. לאור זאת כניסתו של אלקבץ לתפקידו ברגל ימין, תרתי משמע, איננה מפתיעה. על פי הפרסומים, אלקבץ הנחה כי זמרים שלא התגייסו לשירות צבאי מטעמי מצפון לא יושמעו בשידורי התחנה הצבאית ולא ירואיינו בה. בנוסף לכך, אלקבץ הבטיח לשר הביטחון ליברמן כי התחנה הממוקמת כיום ביפו תעבור לשדר מירושלים, ויגויסו אליה יותר חיילים מהפריפריה ויוצאי חבר העמים, כדי לגוון את תמהיל החיילים בתחנה. כמו כן הוחלט כי בגלי צה"ל ובתחנה הבת שלה גלגלצ תושמע יותר מוזיקה ים תיכונית.
אך כל ההחלטות הללו, הראויות כל אחת בפני עצמה (בהנחה שהן באמת יצאו לפועל), והתקווה שהרוח הזאת תמשיך ללוות את התחנה הצבאית בקדנציה הקרובה, לא יכולות להקהות את תחושת ההחמצה. חמש שנים וחצי נמשכה הקדנציה של ירון דקל כמפקד גלי צה"ל. קדנציה ארוכה במיוחד שהוארכה בסופה יותר מפעם אחת, מתוך כוונה, שבתחילה הייתה נראית כנה, שדקל יהיה המפקד האחרון של התחנה לפני אזרוחה. מינויו של אלקבץ מסמן את אובדן התקווה שאזרוח גלי צה"ל יתרחש בשנים הקרובות. זו בשורה רעה קודם כול לתקשורת הישראלית, ולא פחות מכך לדמוקרטיה הישראלית.
כסף זה לא הכול
השבוע התבשרנו שהרמטכ"ל בוחן את האפשרות להעלות את שכר הלוחמים בשנה השלישית לשירותם ל‑2,000 שקלים בחודש. כשלעצמו לא מדובר ברעיון רע. כל מי שמכיר את חייהם של הלוחמים, במיוחד החפ"שים, נחשף לשחיקה הלא פשוטה. כל צ'ופר שיעשה להם את החיים קצת יותר שמחים יתקבל בוודאי בברכה.
עם זאת, ההקשר שבו מוצג הרעיון הנוכחי מעלה קצת סימני שאלה. מדובר בירידה במוטיבציה של מלש"בים, מועמדים לשירות, להתגייס לשירות קרבי. התחושה היא שבצה"ל מחפשים את מטבע המוטיבציה מתחת לפנס הכסף. פעם אחר פעם עולים רעיונות שהמכנה המשותף ביניהם הוא צ'ופרים כלכליים ללוחמים.
תוספות כספיות ללוחמים הן בהחלט לא דבר רע, מגיע להם, אבל המחשבה שמשם תבוא המוטיבציה היא שגויה. הערך הכספי שנותן לחייל שירות ביחידה טכנולוגית לאורך חייו גבוה בהרבה מכל צ'ופר כספי שצה"ל מסוגל לתת ללוחם. מה שצריך לעשות הוא העלאת המוטיבציה ללחימה דרך מערכת החינוך. הבעיה היא לא בכסף, הבעיה היא בסולם הערכים של החברה הישראלית ואיתו צריך להתמודד. אין קיצורי דרך.
הפינה הכלכלית: ניצחון בנקודות
במשך שנים רבות, ולמעשה עד לשנת 2011, נקודות הזיכוי במס להורים עובדים עם ילדים היו צ'ופר לנשים בלבד. נכון שמרבית התאים המשפחתיים הם תאים שבהם האיש והאישה חולקים קופה משותפת, כך שבפועל ההטבה הייתה משפחתית, אולם ההטבה ניתנה לנשים. תוצאה מתבקשת של העובדה שההטבה ניתנה לנשים היא העובדה שנשים רבות לא יכלו לנצל את כולה. נשים משתכרות בממוצע פחות מגברים, ולכן לא פעם הן פשוט לא היו חייבות במספיק מס כדי לנצל את מלוא ההטבה.
שינוי ראשון ומשמעותי בעניין זה חל בשנת המס 2012. לראשונה קיבלו גברים שיש להם ילדים עד גיל שלוש נקודות זיכוי במס בעבור ילדיהם. הרקע להטבה החדשה היה המחאה החברתית, יחד עם העתירה להכרה בהוצאות טיפול בילדים עד גיל שלוש כהוצאות בייצור הכנסה שניתן לנכות אותן מההכנסות המוכרות למס. במקביל הוגדל גם מספר נקודות הזיכוי שניתנו לאימהות לילדים קטנים (עד גיל שש). הסיבה לכך שלראשונה ניתנו נקודות הזיכוי גם לגברים היא הצורך להפוך את ההטבה למשמעותית. תוספת נקודות הזיכוי לאימהות הייתה חסרת משמעות לרבות מהן, שגם לפני השינוי שנעשה בשנת 2012 כבר לא שילמו מיסים כלל.
התוצאה של השינוי שהתרחש בשנת 2012 הייתה קודם כול גידול מאוד משמעותי בתקציב שהופנה להטבת המס בגין ילדים. מתוכנית שעלותה התקציבית הסתכמה ב‑1.7 מיליארד שקלים עד שנת 2011, עלותה גדלה ל‑3.4 מיליארד שקלים בשנים 2012 עד 2016. השינוי השני הוא כמובן העברת חלק ניכר מהתוספת בתקציב לגברים. לראשונה, חלק ניכר מתקציב הטבות המס בעבור ילדים, 1.3 מיליארד שקלים, הגיע לגברים (לעומת 2.1 מיליארד שקלים לנשים).
ההתפתחות הבאה בתור התרחשה השנה, בתוכנית "נטו משפחה" שהוביל השר משה כחלון. התוכנית הגדילה באופן ניכר מאוד את הטבות המס לגברים, בעוד ההטבות לנשים גדלו בצורה מינורית מאוד. את התוצאה הסופית מרגישות חלק ניכר מהמשפחות בישראל בחשבון הבנק בחודשיים האחרונים, אבל החלק המעניין הוא ההשלכות התקציביות. התקציב הכולל של הטבות המס בעבור ילדים זינק ל‑5.1 מיליארד שקלים. לשם השוואה, התקציב הכולל של קצבאות ילדים בישראל עומד על 9.5 מיליארד שקלים. אולם בעקבות אופי השינוי, חל גם שינוי בחלוקת הכסף. כיום, 2.7 מיליארד שקלים מהתקציב הזה מגיעים לגברים, ואילו 2.4 מיליארד בלבד לנשים.
חשוב לציין: ההטבות לנשים עדיין גבוהות יותר. אם נשווה גבר ואישה עם אותו שכר ואותו מספר ילדים לאורך כל השנים שבהן יש להם ילדים מתחת לגיל 18, נגלה שההטבה שקיבלה האישה הייתה גבוהה משמעותית. אך שיעור התעסוקה הנמוך יותר אצל נשים, יחד עם שכרן הנמוך יותר, מביא לכך שמרבית תקציב ההטבה כיום מגיעה בסוף לגברים.
לתגובות: pyuter@gmail.com