אם פעם היינו צריכים לגאול אדמות, עכשיו הגיע הזמן לגאול פסטיבלים, אז לקחתי את עצמי ואת שתי בנותיי, נכנסנו לאוטו ודהרנו צפונה כדי להציל את פסטיבל עכו
איור: עדי דודברוך ה' החגים עברו להם ביעף, ואחרי הישורת האחרונה של השבת האחרונה שאחרי החג האחרון, זה הזמן לנסות לבצע כמה מההחלטות הטובות שלי. את ההחלטה הנחושה לאכול מעתה ואילך רק חסה כנראה שאני לא אבצע, אבל את האחרות, בלי נדר אנסה. נראה לי שהמשמעותית ביותר היא זאת: במקום להתבכיין כל הזמן על זה שאני לא יוצאת מהבית, החלטתי פשוט לצאת וזהו. אפילו עשיתי צעד בכיוון, ובסתם אחר צהריים של יום חול הלכתי לוועידה הרעיונית של הבית היהודי. היה מעניין – ראיתי הרבה פוליטיקאים ושמעתי פאנל על השבת במרחב הציבורי. אחר כך נרשמתי לתוכנית לימודים מיוחדת שאולי תזכו לשמוע עליה בהזדמנות. ומחר, בעזרת ה', תאמינו או לא, אני יוצאת לשביל ישראל. טוב, לא בדיוק לכל השביל, רק ללוות מישהו במקטע הראשון שלו. או בחצי המקטע הראשון, או ברבע. נראה כמה אני אחזיק מעמד. מתי לאחרונה עשיתי מסלול או צעדתי יותר משעה ביישוב? אין לי מושג. מה שבטוח הוא שזה היה מאוד מאוד מזמן. נקווה רק שההתכווצויות שאני אחטוף לא יפריעו לי בשאר התוכניות הגרנדיוזיות.
פסיפס תיאטרלי
את חול המועד סוכות השנה בילינו באקט ציוני נועז: התגייסנו להציל את פסטיבל עכו. למי מהקוראים שבמקרה לא קיבל מייל או ווטסאפ בעניין, הנה תקציר הסיפור: בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר התחלף השנה המנהל, והוא דחה הצגה שהייתה שמאלנית מדי לטעמו, משהו על אסירי הכיבוש. אלא מה? הדחייה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מהאומנים, והצגות אחרות שהתקבלו לפסטיבל הודיעו על ביטול. מה יעשה מנהל שמוצא את עצמו עם חורים בתכנייה? יקבל כמה הצגות של דתיים וימניים במקום אלה שנטשו, ובא לציון גואל.
עד כאן הכול טוב ויפה, אלמלא העובדה שגם הקהל המסורתי של הפסטיבל הוא כנראה יותר בקטע של עוולות הכיבוש מאשר של סיפורי מתנחלים, והמארגנים מצאו את עצמם עם מחסור חמור של צופים. קריאה נרגשת יצאה ברשת: אם פעם היינו צריכים לגאול אדמות, עכשיו הגיע הזמן לגאול פסטיבלים! וחוץ מזה, גם סידרנו לכם אחלה הנחה מבית היוצר של 'ישראל שלי'. משימה לאומית במחיר מבצע, מי יכול לעמוד בפיתוי? התעלמתי מהקול הציני הקטן שבי שהזהיר שמדובר בתרגיל שיווקי מבריק, וקניתי כרטיסים ל'עד אשר אמצא מקום' – המופע הראשון לנשים בלבד בהיסטוריה של הפסטיבל. נכנסתי לאוטו עם שתי בנותיי ונהרנו צפונה.
האמת? היה סבבה. מופע הנשים היה פסיפס תיאטרלי אומנותי ודי מרשים של רגעים נשיים. פסיפס קצת פסיפסי מידי לטעמי (אני מחובבות ז'אנר היצירות עם התחלה, אמצע וסוף), אך הוא לא שעמם אותי לרגע, וגם ריגש והצחיק. אחר כך הסתובבנו וצפינו במופעי הרחוב – פסלים חיים ומגניבים למשל, שגרמו לי להרהר כמה רחוק אנשים מוכנים ללכת בשביל הפרנסה. מעניין כמה הם מקבלים כדי לצבוע את עצמם בירוק ולשבת שעתיים בלי תזוזה על עמוד? ראינו שתיים סיניות עם כינור גדול, או ליתר דיוק, קבוצת נגניות סיניות חינניות עם שלל כלי נגינה מוזרים. וקינחנו עם מופע רחוב אחד די מזעזע שהדגים מה קורה כשאין שלום בית. ספוילר – זה ממש, אבל ממש לא עושה טוב לילדים.
במקומות כאלה מה שאני הכי אוהבת זה לנשום את האווירה, את הים ואת המצודות הישנות (ומי המוזר ששם באמצע האתר ההיסטורי הזה מגרש כדורגל?), את הפסל החי של האלילה ההודית שמשהו השתבש לה במיצג, והיא הסתובבה עצבנית בשטח עם זוג ידיים מיותרות בולטות לה מהגב. את הקהל, שהיה הרבה יותר מגוון כנראה ממה שהוא בכל שנה, ונראה כמו תמהיל קצת משונה של תל אביב וקרני שומרון. אני מוכנה להתערב שלרוב רובם של חובשי הכיפות והמטפחות שהסתובבו שם אין מינוי ל'הבימה', וגם לי לא. מילה להנהלת הפסטיבל: אם תמשיכו בדרככם זו, יכול מאוד להיות שתזכו לראות אותי שם גם בשנה הבאה. עד אז יש לכם זמן להתארגן על דוכני אוכל כשרים.
עקיבא ניחמתנו
אם היו במקרה עושים עליי 'עניין אישי', ושואלים אותי איזה דיסק יש לי באוטו, הייתי עונה שהתשובה קצת מורכבת. באמצעים טכנולוגיים הנשגבים מבינתי, הבן שלי מילא לי את הנייד במאות שירים – תמהיל מגוון שנע בין סיימון וגרפונקל לאחים רזאל ולמוסיקה אירית. אני מפעילה אותו על בחירה רנדומלית, ומפתיעה את עצמי כל הנסיעה.
ברשימת ההשמעה שלי יש הרבה מאוד דיסקים ואומנים אהובים. הדיסקים של 'צמאה' הם מופת של הנגשת ניגונים ישנים לאוזן מודרנית בעזרת מבצעים מעולים ועיבודים מקוריים. אל תחמיצו את חנן בן ארי בביצוע מדהים ל'אנה אלך' בצמאה 3. לענת מלמוד ואדם בן אמיתי יש מותק של שיר בשם 'חי ונושם', וגם 'עלמא', נתן גושן והמדרגות עושים לי הרבה נחת. אבל אם הייתי צריכה לבחור את הפייבוריט העכשווי שלי, עקיבא תורג'מן והדיסק שלו 'עולמות' לוקחים את המקום הראשון. בקול עדין סטייל אביתר בנאי עם נגיעות ישי ריבו, הוא שר את אחד עשר השירים שלו, שהם נהדרים אחד אחד. מילים עמוקות, לחנים מיוחדים ועיבודים מקצועיים, שאני שומעת שוב ושוב ולא נמאס לי. אני באמת לא מבינה למה לא משמיעים את היוצר המאוד מוכשר הזה ברדיו, לטובת אוהבי המוסיקה באשר הם.