כמו שלאתי אנקרי מותר למנוע מגברים להיכנס להופעותיה, כך לציבור הדתי מותר לקיים אירועים ולימודים בהפרדה מגדרית | דינה זילבר לא הבינה זאת, לכן טוב שהאחריות על המאבק בהדרת נשים ניטלה מידיה
1. אתי אנקרי היא זמרת ישראלית מפורסמת ומצליחה, שבמהלך שנים רבות עברה תהליך הדרגתי של התקרבות ליהדות וחזרה בתשובה. בראיונות שנערכו עמה לאורך השנים, אנקרי שיתפה את הקוראים בחיבוטי הנפש שעברה עד שהחליטה לכסות את ראשה. כשהיא לבושה לפי כל כללי הצניעות, ובעוד רפרטואר השירים שלה הולך ונעשה פחות ישראלי ויותר יהודי, המשיכה הזמרת החוזרת בתשובה להופיע גם בפני גברים. השאלה האם ועד מתי תמשיך בכך העסיקה את אוהבי המוזיקה שלה, חילונים ודתיים. כך למשל כתב ב‑ynet אורי אורבך ז"ל בחורף תשס"ח, פחות משנה לפני שעבר מהתקשורת לפוליטיקה: "עכשיו אני מוצא את עצמי מהרהר: מה יהיה עם אתי אנקרי? אם היא הולכת ככה עכשיו בכיסוי ראש, האם זה רק עניין של זמן עד שהיא תחדל לשיר בפני גברים, או שתחדל לשיר בכלל? ואז מה? לא תהיה יותר אתי אנקרי הזמרת?".
לפני כשמונה שנים פרץ ויכוח ציבורי סוער בגוש עציון, לאחר שמורי ההלכה המקומיים פסקו לשואליהם הגברים שאסור להם לשמוע את קולה של הזמרת, שקיימה הופעה עם לחנים משלה לשירי רבי יהודה הלוי בפני הקהל המקומי. אנקרי עצמה, בהתבטאויות בהזדמנויות שונות, לא שללה את האפשרות שביום מן הימים תחליט להופיע בפני נשים בלבד. ובכן, היום הזה הגיע. את ההחלטה קיבלה כבר לפני כשנתיים, אבל רק לאחרונה נדרשה להסביר אותה לציבור, בריאיון שהעניקה ל'ידיעות אחרונות' לרגל צאת אלבומה החדש. גם הפעם אנקרי לא מסתירה שמדובר בהחלטה קשה, גם כלכלית אבל קודם כול נפשית, ויחד עם זאת היא מקרינה ביטחון והשלמה עם החלטתה להתקדם במעלות הצניעות והקדושה. אורי אורבך כבר לא איתנו, אבל אלפי גברים אחרים ייאלצו להשלים עם העובדה שהם מודרים מהופעותיה של הזמרת הצדיקה. יחד עם ההצדעה לאנקרי על החלטתה האמיצה ועל דבקותה בתורה ובהלכה, תהיתי השבוע מה תאמר על כך המשנה ליועמ"ש דינה זילבר.
2. כזכור, במסגרת תפקידה כממונה על המאבק בהדרת נשים במשרד המשפטים, זילבר יצאה בתקיפות רבה נגד המופע 'מרימים לכיפור', שתוכנן להתקיים בתחילת השנה העברית בכיכר רבין בתל אביב. זה היה אמור להיות מופע הכנה ליום הכיפורים, עם שירים באווירת הימים הנוראים. מסיבות הלכתיות, על הבמה היו אמורים לעלות זמרים גברים בלבד, בעוד שהקהל היה אמור להיות מעורב – גברים ונשים, דתיים וחילונים. למרות שהמימון והארגון היו של גופים פרטיים ולא ציבוריים, זילבר טענה במכתב חריף ששלחה לעיריית תל אביב שמדובר בהדרת נשים שאסורה על פי החוק.
זילבר וצוותה ניהלו מלחמת קודש נגד הפרדה בין גברים לנשים מסיבות הלכתיות באירועים של הציבור הדתי. מבחינתה, כל הפרדה בין גברים לנשים היא דיכוי של נשים, גם כאשר הנשים הן דתיות ומעוניינות בהפרדה לא פחות משהגברים מעוניינים בה. המאבק המשפטי נגד ההפרדה הקצין עד כדי כך שבשנה שעברה נאלצו מארגני אירועי יום הסטודנט בירושלים להילחם על זכותם לארגן הופעה עם ריקודים נפרדים לבנים ובנות.
בחוות הדעת שהוציאה לגופים שונים, זילבר התיימרה לפעול בכלים משפטיים ולטעון שמדובר בהפרת חוק, קביעה שמשפטנים רבים ראו כגילוי מוקצן של אקטיביזם ייעוצי שאין לו בסיס חוקי אמיתי. בהשראת הגישה הזאת, המועצה להשכלה גבוהה מציבה מכשולים בפני לימודים אקדמיים בהפרדה מגדרית. כאלה מאושרים ביד קמוצה ולחרדים בלבד, למרות שבמגזר הדתי-לאומי נהוג ללמוד בהפרדה גם במערכת החינוך היסודי והתיכוני, גם בישיבות ובמדרשות וגם במכללות להוראה.
על רקע כל זה, לא יכולתי שלא לתהות האם זילבר וצוותה ייצאו למלחמת חורמה גם נגד הדרת הגברים של אתי אנקרי ושל זמרות דתיות נוספות שמקפידות להופיע בפני נשים בלבד? או שמא הדרה על רקע מגדרי פוגעת בשוויון רק כשהמודרות הן נשים, אבל כשמדובר בגברים מותר להדיר אותם?
3. ובכן, זילבר כבר לא תצטרך לענות על התהיות הללו. כפי שמפרסם כתבנו אבישי גרינצייג בגיליון זה, היא כבר לא אחראית על המאבק בהדרת נשים. הממונים עליה הבינו שפעלתנות היתר שלה בנושא הגדישה את הסאה, ולאחר שהוזהרה ולא חדלה מדרכה, הוחלט על העברת הטיפול בתחום ממשרד המשפטים למשרד לשוויון חברתי.
ההחלטה הזאת נכונה, ראשית משום שמדובר אכן בנושא שהוא בעיקרו חברתי ולא משפטי. הניסיון להכתיב מוסכמות חברתיות בכלים משפטיים ובאצטלה של חובה חוקית הוא חלק מתופעת המשפטיזציה המשתלטת על כל חלקה טובה במדינתנו. שנית, יש לקוות שבמשרד לשוויון חברתי ישכילו לטפל בנושא יותר במתינות. תחת פיקוחה של השרה גילה גמליאל, אישה בעלת זיקה ברורה למסורת ישראל, יש לקוות שהרשות לקידום מעמד האישה, שקיבלה לידיה את האחריות על התחום, תימנע מלהתערב בהחלטות פנימיות של הציבור הדתי לקיים הפרדה מגדרית מסיבות של הלכה, מנהג וצניעות. לאחר שהמאבק בהדרת נשים יחזור למתכונת שפויה יותר, אולי גם סטודנטים וסטודנטיות דתיים-לאומיים המעוניינים בכך ייהנו מהאפשרות ללמוד לימודים אקדמיים בהפרדה מגדרית, זכות שהיא כרגע נחלתם של חרדים בלבד.
הר המור מצאה מנוח
ערב פתיחת שנת הלימודים הישיבתית בראש חודש אלול, נחנך בהמון עם ובמעמד רבנן ותלמידיהון בית מדרשה החדש של ישיבת 'הר המור'. הישיבה שהתפלגה לפני כעשרים שנה מישיבת 'מרכז הרב' נדדה מאז ממקום זמני אחד למשנהו, מקריית מנחם לבית וגן ומשם לקריית יובל. כבר שנים הולך ונבנה המתחם הגדול של הישיבה בשכונת הר חומה, וכעת הגיעה 'הר המור' סוף סוף אל מקום הקבע שלה.
חנוכת בית מדרש של ישיבה גדולה וחשובה היא תמיד אירוע חגיגי, אך כאן מדובר ביותר מזה, משום ש'הר המור' של היום איננה עוד ישיבה, אלא ישיבת דגל של בתי מדרש רבים שנכללים בכינוי "ישיבות הקו". כניסתה למשכן הקבע היא עיתוי ראוי למבט מסכם על הדרך שעברה בעשרים השנים הללו. בטוחני שגדולים וטובים ממני עושים זאת בדרכם, אבל לא אמנע מלתרום משהו מנקודת מבטי.
נדמה לי שנכון לומר שבעשרים השנים הללו 'הר המור' ביססה את עצמה מאוד, גם כבית מדרש גדול בכמותו ובאיכותו וגם כזרם רוחני שאלפים קשורים אליו ומושפעים ממנו. הצד השני של העניין הוא שהזרם הזה הלך והתכנס בתוך עצמו, הלך והקצין את עמדותיו והתנתק מכלל הציבור הדתי-לאומי, כך שהשפעתו עליו הולכת ונחשלת. חלק מהתהליך הזה היה הניסיון הפוליטי הכושל לתמוך בריצה הנפרדת של רשימת 'יחד', שלא עברה את אחוז החסימה. באופן כללי נכון לומר שהפילוג ב'מרכז הרב', למרות האקורדים הצורמים שליוו אותו, לא פגע לאורך זמן בישיבות עצמן, שכל אחת מהן התפתחה לישיבה גדולה ומפוארת בפני עצמה. אבל הציבור התורני בכללותו הלך ונחלש כתוצאה מהפילוגים הפנימיים בתוכו, ועם השנים איבד את הבכורה שהייתה לו בהנהגה הציבורית והפוליטית של הציונות הדתית. אנשי 'הר המור' נאבקים היום על נושאים כמו בלימת השפעות חיצוניות מזיקות או קדושת המחנה בצה"ל, אבל הרבה פחות משתתפים עם הציבור במאבקים על ארץ ישראל.
נדמה לי שנכון לומר שבמהלך עשרים השנים הללו העמידו אנשי 'הר המור' סולם שראשו מגיע השמימה, אבל הוא עדיין לא מספיק מוצב ארצה. עשרים שנות נדודים בלי משכן קבוע באו כעת לסיומן עם הכניסה למבנה הקבע. יש לקוות שעם התכנסותה של הרוח הגדולה אל תוך מבנה חומרי מפואר, תימצא גם הדרך הנכונה לחזור ולחבר היטב בין שמיים וארץ.