מספר הפיגועים נגד יהודים ב-2017 אומנם ירד, אבל מספר הנרצחים עלה. במקום להשקיע בחוק המרכולים, צריך לשבור את הכלים על מצב הביטחון ביו"ש | חקירה פלילית נגד ישראל בהאג לא צפויה באופק | וגם השלטון באיראן לא עומד להתחלף כל כך מהר, אם בכלל
"אם זה היה חוק המרכולים, הכול היה נראה אחרת", שח לי גורם פוליטי השבוע, שעות אחרי הפיגוע הרצחני ליד חוות גלעד, שבו נרצח הרב רזיאל שבח הי"ד. הגורם התכוון לעובדה שבמפלגות הימין משום מה לא שוברים את הכלים אל מול הצורך להגביר את ההרתעה כלפי הפלשתינים.
אם תשימו לב, בשבועות האחרונים התכנסה כנסת ישראל כדי לחוקק חוקים בהולים, שכולם לצרכים קואליציוניים פנימיים ונמצאים בסכנת ביטול של בג"ץ. מריבה מתוקשרת מאוד הייתה בין שני חברי כנסת, אחד מהליכוד ואחת מהבית היהודי. הוא עיכב הצעת חוק שלו, היא דאגה לשבור את הכלים ולבטל כליל את דיוני ועדת השרים לחקיקה. החוקים שלהם חשובים, אבל הם לא מהמפלגות הנכונות. אם היה מדובר ביהדות התורה ובש"ס, זה היה עובר. כמו שחוק המרכולים, שיכול לחזור כמו בומרנג לחרדים, עבר. אבל כשזה מגיע לנושאי ביטחון, מחוקקינו יודעים ללהג ולהתבטא אבל לא לשבור כלים.
הפיגוע הקשה הזה היה נקודה שבה יש צורך להתחיל לחשוב מחדש על ההרתעה הישראלית, על הצורך שמחבלים בכלל לא יסתובבו על צירים, כל עוד הטרור משתולל. מערכת הביטחון הציגה נתון לסיכום שנת 2017 שמראה שמספר הפיגועים נגד יהודים ירד באופן דרסטי, אבל במקביל מספר הנרצחים דווקא עלה.
זוכרים את הישיבות, אוהלי המחאה וההתעקשויות? מרכיבי ביטחון – זה שם המשחק. כבישי יו"ש זקוקים להם באופן מיידי כדי שנהגים יוכלו לנסוע בבטחה. על זה צריך לעורר משבר קואליציוני. כאן צריך להשתמש בכוח המשמעותי שיש למפלגת הבית היהודי וגם לגורמים בליכוד – ולהתעקש. הבטחות? שבענו הבטחות. תושבי יו"ש רוצים ביטחון. הם רוצים לנסוע בשקט בכבישים גם בשעה עשר בערב, כשהם חוזרים מעבודה או מבילוי. זו סיבה ראויה להעמיד את כל הקואליציה על הרגליים ולנהל פיליבסטרים ודיונים ארוכים. כי זה קשור לחיי אדם. כי זה בנפשנו.
שפל חדשותי
ובמעבר חד. קשה לסיים את השבוע הזה בלי להתייחס לאחד האירועים הכי מביכים תקשורתית שנתקלתי בהם במהלך יותר מ‑20 שנות עיסוק במקצועות התקשורת. מעולם לא ראיתי מופע רכילותי וצהוב שיורד הרבה יותר נמוך מאשר מתחת לחגורה, כמו זה שהיה השבוע בחדשות 2.
יכול להיות שבחברת החדשות רצו לדבר על נושא האבטחה של משפחת ראש הממשלה. דיון בסוגיה הזאת נשמע לגיטימי, אבל מי כמו אנשי הטלוויזיה יודע עד כמה האריזה קובעת, והאריזה כאן נוצלה בצורה יוצאת דופן כדי לפגוע בראש הממשלה. יאיר בנו, שאין לי שום אמפתיה או הזדהות עם התנהגותו הבלתי מקובלת בעליל, היה בעיניהם רק טריגר. הוא לא היה הסיפור.
בתחילת הכתבה נראו נתניהו האב והבן כדי שיהיה ברור שהם קשורים זה לזה, כהכנה לתמונות המזעזעות. התמונות אכן זעזעו. יאיר נתניהו הוא אומנם בנו של ראש הממשלה, אבל יש דברים שכאזרח אפשר לחסוך ממני ומכם. את חייו האישיים והבילויים של בן ראש הממשלה אפשר לחסוך מאיתנו. גם את ההתבטאויות שלא מוסיפות כבוד לדובר היה אפשר לחסוך, במיוחד לנוכח העובדה שהיה שיכור.
הניצול של משפט שנאמר שם בהקשר להסכם הגז, שנשמע כמו התרברבות חסרת פשר של שיכורים, עבר גם הוא את גבול הלגיטימיות. מישהו באמת מאמין שיאיר נתניהו מודע לכל ההתרחשויות הקשורות להסכם הגז? ואם זה לא מספיק, אזי לאורך כל הכתבה דאגו לפמפם את המילים "ערב שבת", תוך כדי שלפחות פעמיים הוצגו האב והבן עם כיפה על ראשם, אולי כדי ללעוג ליראת השמיים שלהם, או סתם כדי לקנטר את שותפיו מהמגזר הדתי והחרדי.
כמה ממכריי נוהגים לכנות את משפחת נתניהו "משפחת המלוכה". אפשר לחלוק או להסכים, אבל אנחנו לא בריטניה, שם משפחת המלוכה שכל כך אוהבים להתבשם ברכילותה, אינה נבחרת. אצלנו יש ראש ממשלה שנבחר ברוב. ללא ספק יש גם מסע להשחרת שמו, ובמקביל חקירות שללא ספק לא משפרות את מצבו ומעלות שאלות רבות. אבל בחדשות 2 לקחו את העניין צעד אחד קדימה, או שמא צעד אחד יותר מדי. אני מאמין לאנשי חדשות 10 שאמרו שאצלם דבר כזה לא היה משודר. שהם לא היו קונים בכסף את הסחורה הזאת, כפי שחדשות 2 עשו.
יש דרך לנהל דיון. אי אפשר לומר עלי שאני ממגיניו של נתניהו. לא הקלנו איתו מעל דפי עיתון זה, אבל יש מקום שבו הלגיטימי מתחיל להרגיש כמו רדיפה, שאתה פתאום מבין מה עובר לנתניהו בראש ומהיכן מגיעות טענותיו. זה היה קו פרשת מים. נקודה שבה על כלי התקשורת לעצור ולחשוב – האם גם אני הייתי נוהג כך. אגב, אין לי ספק שלא ראינו את השפל האחרון.
נתניהו טוען לרדיפה, ובקרב מי שמסכימים איתו שהוא נרדף, הכתבה הזאת על בנו רק חיזקה את מעמדו. ולא רק הם, גם מתלבטים שנתניהו היה אחת מהאופציות שלהם נהגו לקנות במערכות הבחירות האחרונות את טענת הרדיפה ככל שהלכה והתחזקה. אז יכול מאוד להיות שמי שבא לחשוף עוולות, סידר לנתניהו עוד כמה מנדטים. את התוצאות נראה, אם וכאשר, בקלפי.
רחוקה הדרך להאג
האם ישראל קרובה לראשונה לחקירה פלילית שתיפתח נגדה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג? השבוע דווח כי במטה לביטחון לאומי השמיעו הערכות שמצב כזה קרוב כיום יותר מתמיד. לכאורה, כדאי לחשוש ולהיערך למצב כזה במהירות.
אלא שהתברר שהמטה נסוג ואומר שזה תרחיש אבל לא הערכה, זאת בשל העובדה שבמשרד החוץ ובמשרד המשפטים שעוסקים גם הם עמוק בתחום, חושבים אחרת לגמרי. נכון, הפלשתינים עושים כל שביכולתם כדי להגיש נגד ישראל עוד ועוד ראיות ובקשות לפתיחה בחקירה, כשהנושאים המרכזיים הם מבצע צוק איתן והרחבת ההתנחלויות. ולמרות זאת, הפעילות המאוד אינטנסיבית של ישראל במישור הזה הותירה את סטטוס התלונות הפלשתיניות בבדיקה בלבד.
בשלב זה כדאי לשאול למי יש אינטרס להפיץ מידע כזה, למי תועיל החדרת המחשבה שאוטוטו בית הדין בהאג יתחיל לנהל כאן חקירות בקרב הציבור. התשובה היא: למי שמנסים בכוח להחיות את תהליך השלום, בזמן שהפרטנר הפלשתיני ממשיך לתת לגייטמציה למעשי רצח ולפיגועים שפלים. אין בי שום חשד שהמטה לביטחון לאומי נגוע בפוליטיקה, אבל אנשים מגיעים עם אג'נדה, ויש משהו מדאיג בכך שהם מוציאים הערכות מצב, שעל פי כמה גורמים במערכת המדינית אין להן אחיזה במציאות, לפחות לא נכון לעכשיו. אנחנו רגילים שפקידות קובעת כאן את סדר היום. בדרך כלל זה קורה בהרבה תחומים אך לא בדיפלומטיה. הפקידים הם המנוע של המערכת – אבל הם צריכים ליישם מדיניות ולא ליזום מדיניות.
כדאי להוסיף פרט נוסף שישפוך אור על המצב בהאג. רק בחודש שעבר החליט בית הדין הפלילי שלא לפתוח בחקירת המשט לעזה בספינת המרמרה. מרבית הטענות של הצד הישראלי, שבמשרדי המשפטים והחוץ עמלו עליהן קשות, התקבלו. בית הדין מבין היטב שיש עכשיו בליץ פלשתיני בניסיון לקבוע עובדות ולפגוע בישראל כמה שיותר. חבל שיש גורמים מבפנים שלא מבינים את מה שבהאג כבר הספיקו לעבד ולהעמיק.
לעורר את העולם
מי שחשב שהמהומות באיראן יעלו בישראל זיק של תקווה שמשהו שם עתיד להשתנות, טעה כנראה. ראש המוסד חשף השבוע מה דעתו ודעת ארגונו על המתרחש בטהרן ובסביבותיה, וסיפר שאף אחד לא ממש חושב שהגל הנוכחי הוא בשורה גדולה או משמעותית. גם במערכת הביטחון כל ההערכות מדברות על כך שגל המהומות הוא אולי סנונית נחמדה, אבל לא כזו שמעידה על בוא הסתיו, או במקרה הערבי – האביב.
המאבק מתרכז בזירות אחרות, ואפילו עלה שלב באופן משמעותי בשבועיים האחרונים. ראש הממשלה שוחח טלפונית עם מנהיגים אירופאים ממדינות קטנות וגדולות, והנושא האיראני וההתבססות של איראן וגרורותיה בגבול סוריה עלה שוב ושוב.
הבעיה המרכזית מתחילה בכך שגם האמריקנים, עם כל התמיכה שלהם בישראל, עדיין לא מבינים מספיק לעומק את החשש הישראלי, וזה היה ניכר באחרונה בהתבטאויות של כמה מבכירי הממשל. בירושלים יודעים ששינוי הגישה המשמעותי צריך להתחיל מהצד האמריקני, ואז אולי יהיה ניתן ליישם אותו הלאה.
זה לא שאין לישראל אוזן קשובה באירופה. בין המדינות הקטנות, שראש הממשלה אף משקיע באופן אישי ביחסים עמן, האהדה לעניינים הישראליים הולכת וגוברת. אבל בעניין האיראני ישראל צריכה תותחים קצת יותר כבדים. כשברור שרוסיה ממש לא רואה עם ישראל את הדברים עין בעין, ולמרבה הצער גם מדינות כמו גרמניה וצרפת רואות אינטרסים אחרים לנגד עיניהן, האופציה היחידה שנותרה היא הקרב הדיפלומטי.
משרד החוץ ונציגיו ברחבי העולם כבר הוכיחו שהם יודעים לנהל מאבקים, גם אם הם מסובכים במיוחד ונראים אבודים מראש. גם הם מאמינים, חרף העובדה שיש מי שטוענים שנתניהו מגזים עם האיום האיראני, שמדובר בבעיה ביטחונית משמעותית.
אלא שהעולם רואה את איראן במשקפיים אחרים, ועושה הפרדה בין תוכנית הגרעין לתוכנית הטילים הבליסטיים, המסוכנת לא פחות. המשטר בטהרן, יודעים בישראל, מחפש לנצח במאזן האימה. להיות זה שחוששים ממנו. ישראל היא המטרה הראשונה לגחמות הללו, והיא זו שצריכה לעורר, כפי שהיא מתעקשת לעשות, את יתר העולם לפעול.
לתגובות: nitsan@besheva.co.il