האם נכון לאפשר לילדים ולבני נוער לערוך התרמות לעמותות חסד בשיטת התרמה מדלת לדלת?
נגד
שני סיטבון, רכזת מוגנות ויועצת משפחתית
פרויקט התרמה מדלת לדלת נושא ערך חשוב של התגייסות התנדבותית לסייע לזולת. הילדים מגייסים כסף למטרה טובה, אך אופן ההתרמה מדלת לדלת אינו מתאים לילדים. זוגות ילדים עוברים בשעות אחר הצהריים מבניין לבניין, דופקים על דלתות זרים שאינם יודעים את טיבם בלא ליווי צמוד של מבוגר.
לא נכון להכניס ילדים למצב שבו בטיחותם בסכנה. למרות שהם מקבלים תדרוכים לא ללכת לבד, מהי התנהגות לא הולמת ומסכנת של המותרמים ולא לצעוד באזור חשוך, הילדים צריכים לחכות ליד דלת זרה ולעתים בחוסר נוחות. חוויית ההצלחה מגיעה כאשר אנשים תורמים ותחושת הסיפוק גדולה, אך ישנם גם מי שנמנעים ואפילו לא פותחים את הדלת.
ניתן לשלב ילדים בהתרמות באופן חווייתי וחיובי כך שתחושת העשייה תהיה משמעותית יותר, כאשר הילדים הם חלק שותף פעיל ומלא ביצירת אירוע ייחודי בבית הספר או מחוצה לו יחד עם עמותה שנבחרה. הם יכולים להביא לידי ביטוי את החוזקות שלהם בתכנון ובביצוע האירוע המשלב את תושבי העיר. תכונות כמו נתינה בלי תמורה, אכפתיות ורגישות לחלש מתעצמות מחוויה כזו. אין ספק שאירוע כזה יישאר איתם זמן רב לאחר מכן.
בעד
מור כהן, מתנדבת לשעבר בעמותת חסד
מסע ההתרמה היה בשבילי מסע שלם של למידה והפנמה. פרט לחוויה החברתית של הליכה זוגית עם החברה הכי טובה למען מטרה ערכית, נהניתי לבחון את התגובות של האנשים שאליהם הגענו. היו דיירים ששאלו אותנו אם נרצה לשתות, וכשהסמקנו בביישנות היו נותנים לנו בחיוך כוס מים קרים. והיו כמובן את אלו שבלי הרבה נימוסים פשוט טרקו לנו את הדלת בפרצוף.
ילדים, כן? היינו בסך הכול ילדים, אבל מה שחשוב זו החוויה העיקרית שנחקקה על לבי באותם ימים. רוב האנשים היו טובים ורצו לתרום מכספם למען אלו שאין להם. אני זוכרת זוג קשישים שממש הפך כל אבן כדי למצוא כמה שקלים כדי להעבירם לנו. חיכינו לא מעט זמן בפתח הדלת עד שלבסוף נמצא מטבע של עשרה שקלים. את השמחה והצהלה על פניהם אני זוכרת עד היום.
החוויה הזאת לימדה אותי נתינה מהי. אני כיתתי את רגליי למען אנשים שאיני מכירה ושכנראה לעולם לא אפגוש. אנשים שהכסף הזה אמור להקל עליהם, לא לעשות אותם עשירים, אלא לתת להם להרים את הראש מהחובות ומהקשיים הכלכליים. אני בטוחה שהדבר סייע לבניית עמוד השדרה הערכי שלי בכל הנוגע לחסד.