שוב הצלצול המעצבן של השעון המעורר. זרקתי אותו לרצפה, שיירגע, והתכסיתי עד מעל הראש בניסיון לחטוף עוד כמה דקות של שינה. אבל אמא לא ויתרה לי: "תמר, קומי. את תאחרי להסעה. את צריכה גם לסדר את הילקוט ולקחת את האוכל".
זה לא היה מלהיב במיוחד. האמת היא שזה נשמע בדיוק כמו אתמול בבוקר, שלשום בבוקר, ושבוע שעבר – בכל בוקר. המבוגרים קוראים לזה "שגרה", אני קוראת לזה "שעמום". כל יום אותו דבר: קמים בבוקר, לוקחים ילקוט, עולים להסעה, לומדים, משחקים בהפסקה, שוב לומדים, עולים להסעה, חוזרים הביתה, ארוחת צהריים, שיעורי בית, קצת משחקים ולישון. איך אפשר? מה עם קצת חוויות? הרבה יותר נחמד היה לנסוע יום אחד ללונה פארק, יום אחרי זה לים, יומיים אצל סבא וסבתא, ועוד יום סתם בבית, עם ארוחות מדליקות של פלאפל, פיצה או מנת גלידה אקסטרה.
קולות הזירוז של אמא קטעו את החלומות בהקיץ על ימים מעניינים יותר. הכנסתי את הרגליים לנעליים, לקחתי את הילקוט ודחפתי לתוכו את הסנדוויץ' ויצאתי החוצה בצעדים כושלים. ההסעה עמדה לעזוב את התחנה ואני פתחתי בריצה מטורפת כדי להספיק אותה ברגע האחרון. רגע לפני שהגעתי לדלת, נתקלתי בחתיכת ברזל שבלטה מהמדרכה. הנעליים, שלא הספקתי לשרוך אותן, התעופפו להן ואני נפלתי מלוא קומתי ארצה. ברגע הראשון הבנתי מה זה "לראות כוכבים". הכול סביבי נהיה שחור, ואז הרגשתי כאב חד מפלח את רגל ימין ואת כף יד ימין. ניסיתי מאוד להתאפק, אבל זה כל כך כאב, שפשוט התחלתי לזעוק באמצע הרחוב.
נהג ההסעה ועוד כמה עוברים ושבים נחלצו לסייע לי. אחד מהם, שהזדהה כפראמדיק, בדק אותי במהירות וקבע שאסור להזיז אותי כי יש חשש רציני לשברים ביד וברגל. אני רק רציתי את אבא ואמא, ושהכאב הזה יפסיק כבר.
את שאר ההתרחשויות אחסוך מכם. אני רק יכולה לומר שזו בהחלט הייתה שבירת שגרה, לא משמחת במיוחד. אחרי שבוע מצאתי את עצמי במיטת בית החולים, עם רגל מגובסת ומוגבהת, כף יד חבושה ומקובעת, וכאבים שבאו לביקור לא רצוי מפעם לפעם. לא יכולתי לזוז, בטח שלא לרדת מהמיטה או ללכת, אבל גם דברים פשוטים היו בלתי אפשריים: לכתוב, לאכול, אפילו להתהפך לצד השני. כל דבר היה כרוך בתכנון מראש, עזרה של מישהו ולפעמים גם כאב נוסף. ניסיתי לקרוא, וכשהתעייפתי בהיתי בתקרה ורק דמיינתי את עצמי יושבת בכיתה עם כולן ולומדת שיעור היסטוריה, ואפילו חשבון – המקצוע שהכי פחות אהבתי.
אחרי זמן ארוך מאוד בבית החולים, עברתי לשיקום. הייתי בבית שבועות ארוכים, וכל יום נסעתי לעשות פיזיותרפיה, להתחיל לדרוך על הרגל לאט לאט וללמוד ללכת כאילו אני תינוקת קטנה. גם את כף היד הייתי צריכה לאמן בפעולות פשוטות: להחזיק עט או כף, לאגרף אותה, לפתוח ולסגור. היו רגעים שהיה לי כל כך קשה לעשות את זה, שפשוט התחשק לי לבכות. אבל המאמנת שלי תמיד עודדה אותי ואמרה שהיא מבטיחה לי שבסוף השיקום אני אחזור להיות כמו חדשה. "ראיתי מקרים הרבה יותר קשים", חייכה אליי וזרקה לעברי שוב את הכדור.
זה היה כבר לקראת פסח. באותו בוקר השעון המעורר צלצל. קפצתי מהמיטה וכיביתי אותו בעדינות. מיהרתי להתלבש, לנעול היטב את הנעליים, לקחתי את הילקוט והכנסתי בשמחה את האוכל שאמא הכינה. "להתראות!" קראתי בהתרגשות, ואמא חיבקה אותי. יצאתי לרחוב, הולכת צעד אחר צעד, מספיק מוקדם כדי לחכות להסעה בתחנה. אף פעם לא התרגשתי ככה מהשגרה.