הייתי באוטובוס בדרך לביקור השבועי אצל סבא. כשהאוטובוס נעצר ברמזור, הצצתי אל מחוץ לחלון, ומכל עברי הצומת ניבטו פניהם של המועמדים לבחירות. נאנחתי.
"תגיד, למי אתה מצביע?", שמעתי את האיש שישב מאחוריי אומר לחברו לספסל. "לא יודע", הוא אמר, "זה לא מעניין אותי בכלל. כולם אותו זבל". "אני מתלבט בין משה קסטל לראובן ברזל", אמר הראשון, "מה שבטוח זה שאין מצב שאני בוחר את דני לוי! שמעתי שהוא מושחת לגמרי".
הוצאתי מהכיס את האוזניות וחיברתי אותן לנייד. שמתי שיר של אביתר בנאי ועצמתי חזק את העיניים. ככה העברתי את שארית הנסיעה, ולמרות שקיוויתי שזה ירגיע אותי, זה לא ממש עזר. כשסבא פתח לי את הדלת הייתי על סף רתיחה. צעדתי פנימה וזרקתי את השקית עם הדברים שאמא שלחה על השולחן.
"נמאס לי כבר!" אמרתי בקול רם מדי לסבא, והתיישבתי על הספה הקטנה שלו. סבא התבונן והרים גבות. "שלום גם לך, עוזיאל נכדי היקר", הוא אמר. "סליחה, סבא", אמרתי, "בטח שלום ומה שלומך והכול. אבל אני כבר לא יכול יותר עם הבחירות האלה! בשביל מה אבא היה צריך את זה, תגיד?".
סבא התיישב לצידי וליטף לי הראש. "רוצה לספר לי מה מפריע לך?".
"אני לא יודע ממה להתחיל", אמרתי. "מזה שמאז שהבחירות התחילו, אין לאבא אפילו שנייה אחת בשבילי? היה לנו ערב אבות ובנים, אבל לאבא הייתה פגישה נורא נורא חשובה עם איזה שר, והוא לא היה יכול להגיע. הוא גם התעצבן עליי כשאמרתי שזה מבאס אותי! אפילו בתוך הבית יש כל הזמן בלגן, עם אסיפות בחירות בסלון ופגישות, ואני לא יכול לברוח מזה. וגם התמונות הענקיות האלה. הוא נראה שם כזה פוליטיקאי עם פרצוף חשוב, בכלל לא האבא שלי. ואני צריך כל הזמן לשמוע כל מיני דברים מגעילים עליו שאנשים אומרים, אבל הם לא מכירים אותו בכלל! והם לא יודעים שהוא איש ממש טוב שאוהב לעזור לכולם, וכשהוא לא עסוק בבחירות הוא אחלה אבא שבעולם. באמת, סבא, אני אשכרה לא מבין בשביל מה אבא היה צריך להיות פוליטיקאי".
סבא שתק לרגע, ואז קם בכבדות והביא אלבום ישן מהארון. "בוא, שב איתי ליד השולחן. אני רוצה להראות לך משהו", הוא אמר, ופתח את האלבום.
"אתה רואה את הבחור הצעיר הזה שעומד כאן, בקצה הקבוצה?" הוא שאל, "זה אני". הבטתי, ובין הפרצופים הקטנים והחומים שעמדו לצד פרדס חום ודהוי, זיהיתי מישהו אחד קצת מוכר – את סבא הצעיר.
"אתה רואה כמה שאני טרוד ועצבני?", אמר סבא. הבטתי שוב, מופתע. "נניח…" אמרתי.
"דע לך שהתמונה הזאת צולמה בדיוק אחרי דיון סוער במיוחד בין חברי הקבוצה שלנו. משהו שקשור לבניית רפת חדשה, נדמה לי… הייתי מהחברים הכי פעילים במשק. התרוצצתי לקבל אישורים, ולאסוף כסף, התווכחתי עם אנשים שלא הסכימו איתי. אבל רק בזכות אנשי מעשה הארץ נבנית, עוזיק. אבא שלך הוא לא פוליטיקאי, הוא איש מעשה. יש לו רעיונות, יש לו כוחות, והוא מוכן להשקיע את כל כולו כדי לפעול למען הציבור, גם אם לא כולם אוהבים אותו בגלל זה… אפילו על משה רבנו חלקו, נכון? ומי שעוסק בצורכי ציבור באמונה, רק הקב"ה יכול לשלם את שכרו".
שתקתי רגע. "למה אבא אף פעם לא הסביר לי את זה ככה?" שאלתי.
סבא חייך. "אולי בגלל שלא היה לו זמן…".