המשפט נגמר, הוויכוח נמשך

הערעור של אלאור אזריה אמנם נדחה, אבל המחלוקת בעניינו ממשיכה להדהד בוויכוח על השארת רוצחה של משפחת סולומון בחיים | הטענה שמשפט אזריה מונע תביעות משפטיות בהאג מכניסה שיקולים חיצוניים למערכת המשפט | האירופים מוכנים שאמריקה תילחם בשבילם במשטרים רודניים, אבל בתנאי שלא ייפגעו העסקים הכלכליים שלהם עם אותם משטרים

אלה שחגגו את דחיית ערעורו של אלאור אזריה סבורים שמדובר בפסק דין מכונן, בדומה לפסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם. לעניות דעתי שמחתם מוקדמת. כדי להבין זאת, די היה לשים לב לוויכוח שהתעורר לאחר הרצח המשולש בבית משפחת סולומון בחלמיש, שביטא אכזבה רבה לנוכח העובדה שהרוצח נותר בחיים. הדברים הגיעו לידי כך שמשפחת סולומון, עוד בתוך ימי השבעה, ראתה צורך להתערב ולסנגר על סמ"ר ע' שירה במחבל. אם כל כך ברור שאסור לירות במפגע שכבר אינו מהווה סכנה, למה עלו התהיות על שיקול דעתו של ע'? הרי הדרך היחידה שבה הוא היה מספק את רצונם של המבקרים הייתה לפעול כמו אלאור אזריה.

טענה בעייתית נוספת שנשמעת היא שכאשר אנו בודקים וחוקרים היטב וגם מרשיעים, הדבר משמש מעין שכפ"ץ נגד התערבותו של בית המשפט לפשעים בינלאומיים בהאג.

זה מזכיר לי את הימים של הגוש הקומוניסטי, כאשר מנהיגים קומוניסטים מקומיים היו פונים אל תנועות המחאה בארצותיהם, ואומרים להם: הברירה שלכם פשוטה – או שתשלימו עם שלטון קומוניסטי תוצרת בית שיגלה בכם התחשבות, או שתמרדו בו ותגררו בכך את התערבותה של ברית המועצות – ואז תקבלו במקומנו משטר עוד יותר נוקשה ומנוכר.

הגישה הזאת היא מדרון חלקלק של הסכמה ישראלית לכך שהתהליך המשפטי אצלנו יושפע משיקולים חיצוניים. ראינו את הכיוון הזה כבר בחקירתו של המאבטח מהשגרירות בעמאן, שבמקרה שלו מהרגע הראשון היה ברור כשמש שמדובר בהגנה עצמית, אבל כדי לרצות את הרוחות הלוהטות בירדן הוחלט "לחקור" את הנושא.

בדיוק בזמן הזה הסתיים משפטו של חייל ירדני שרצח שלושה חיילים אמריקנים בבסיס בירדן. תחילה ניסו הירדנים לסנגר על היורה, בטענה שהקורבנות לא צייתו להוראות ולנוהלי הכניסה לבסיס, אבל האמריקנים עמדו על שלהם ובסוף החייל נדון למאסר עולם. כדי להשקיט את הביקורת הציבורית משבטו של הרוצח, הירדנים אף פרסמו את סרטון מצלמת האבטחה, שהוכיח בעליל שמדובר ברצח בכוונה תחילה.

מכל מקום, אסור שמערכת המשפט שלנו תכריע לחומרה רק משום ש"ארגון זכויות אדם" צילם ובית משפט חיצוני משקיף.

הזירה הבינלאומית מתחממת לאט

יש נטייה להתייחס לעונת הקיץ כעונת המלפפונים של הפוליטיקה הבינלאומית, כי כולם בחופש. נטייה זו מתעלמת מהעובדה שהאירועים שהציתו את הפתיל בשתי מלחמות העולם אירעו באוגוסט (ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי ב‑1914, והסכם ריבנטרופ-מולוטוב ב‑1939), אבל אינני זוכר מזמן גודש של משברים בינלאומיים בתקופת הקיץ. המתח בין סין להודו על רקע סכסוך גבול בהרי ההימליה (שהוביל את שתי הענקיות למלחמה ב‑1962) עומד כרגע בעינו, ונשיא סין שי ג'ינפינג הבטיח שסין לא תוותר על אף פיסה של המולדת, בדברו לפני חייליו לרגל יובל ה‑90 להקמת הצבא הקומוניסטי הסיני.

גם הרוסים שקטים. נראה שהם לא מודאגים מהסנקציות הכלכליות החדשות שהטילה עליהם ארצות הברית, וייתכן שהם אף מקווים לנצל אותן כדי ליצור טריז בין ארצות הברית לאיחוד האירופי. אבל מה שבכל זאת עשוי להדאיג אותם הוא נכונותו של הממשל האמריקני למכור טילי נ"ט לאוקראינה – צעד שממשל אובמה נמנע ממנו.

האירופים מתנהגים כמו אירופים. כאשר דונלד טראמפ נכנס לתפקידו, הדאגה הגדולה של האירופים הייתה שטראמפ ינטוש את ברית נאט"ו, תחת השפעתם של חוגים בדלניים בארצות הברית, או משום שהוא כועס (בצדק) על השותפים בברית, שרובם אינם משלמים את חלקם בהוצאות ומעדיפים להטיל אותן על האמריקנים. הם אפילו חששו שטראמפ יסגור עסקה עם פוטין על חשבונה של אירופה. והנה הקונגרס האמריקני חוקק והנשיא טראמפ אישר חבילה חדשה של סנקציות נגד הרוסים, ובכל זאת האיחוד האירופי זועק חמס. החבילה החדשה כוללת עיצומים משניים שיוטלו על חברות אירופיות שמסייעות למפעלי אנרגיה רוסיים. ההתנגדות לניסיונותיה של רוסיה להקים לתחייה את ברית המועצות היא רצויה מבחינת האירופים, אך בתנאי שהדבר אינו פוגע באינטרסים הכלכליים שלהם, ובמיוחד בקו האנרגיה 'נורדסטריים 2' אשר יחבר את גרמניה ומערב אירופה ישירות לאספקת אנרגיה מרוסיה. הצינור החדש יגביר את התלות של מערב אירופה באנרגיה רוסית ויפגע בכלכלת אוקראינה, שהרוויחה תמלוגים ממעבר הקו הקיים בשטחה.

גרמניה וצרפת מובילות את המתקפה על החקיקה האמריקנית. האיחוד מאיים להגיש תלונה לארגון הסחר העולמי נגד ארצות הברית, וכן להעביר חקיקה שתורה לערכאות באירופה לא להתחשב בחקיקה האמריקנית, ובכך לעודד את החברות האירופיות להתמיד בעסקאות. התגובה האירופית מושפעת גם מהבחירות הכלליות הקרבות בגרמניה: עשיית שריר מול האמריקנים והפגנת עצמאות מדברות לבוחרים.

צעדי התגמול שנקטה רוסיה נגד ארצות הברית עשויים להשכיח מאיתנו שהחוק שעבר בקונגרס, ושטראמפ חתם עליו, מכוון לא רק נגד רוסיה אלא גם מול איראן וצפון קוריאה. בינתיים אין לאירופים יחסי סחר מפותחים עם צפון קוריאה, אבל לאחר חתימת הסכם הגרעין הם מיהרו לאיראן בתקווה לצוד חוזים שמנים. נרשמה עסקת ענק בתחום אספקת המטוסים לאיראן לצורכי התעופה האזרחית, וכן בפיתוח מקורות נפט וגז. האיראנים טוענים שהצעדים של ארצות הברית מהווים הפרה של הסכם הגרעין, ובכך יוצרים איום שהם עשויים לפרוש מההסכם. אבל קשה לראות את האיראנים מממשים את האיום, כי במקרה הזה הם ישחקו לידיו של טראמפ, שמבקש לפרוש מההסכם. ההסכם מעניק להם מסלול לנשק גרעיני בהיתר, ועדיף להם לצייר את טראמפ כאיש הרע.

חבילת הסנקציות מכוונת גם נגד צפון קוריאה, אבל נוכח ההתקדמות של פיונגיאנג בתוכנית הגרעינית ובייצור טילים, ברור שהסנקציות לא תעצורנה את ההתקדמות הזאת, ואנו מתקרבים לנקודת האל-חזור. המשברים הללו מוצגים כעניינים נפרדים, אבל הם משיקים זה לזה. לדוגמה, רוסיה תוכל לבלום כל מהלך שתיזום ארצות הברית במועצת הביטחון במטרה להחריף את הלחץ הכלכלי על צפון קוריאה, וזה מותיר רק את האופציה הצבאית.

העולם הפך אולי ליותר מסוכן משהיה בימי המלחמה הקרה. יש יותר שחקנים במגרש, ובניגוד ליריבות בין ארצות הברית לברית המועצות, כללי המשחק נעשו פחות ברורים ומגובשים.