בעת מלחמה מנייני התפילה חוזרים לשטח למרות הסכנה הטמונה בכך, והאחריות מוטלת על הרשויות שמתמהמהות למצוא פתרונות תפילה בטוחים
אחד ממנייני החצרות בשכונה שלנו התבטל מאז אתמול. הסיבה היא שהחצר מלאה שברי הרס וזכוכיות. כולכם ראיתם אותה בטלוויזיה או ברשת. מבצע עם כלביא החל ביום חמישי בלילה, וכבר בשבת התארגנו מנייני החצרות מחדש. עם זמני תפילה, קרטונים עבור הכוהנים וציבור נרחב. כיסאות וסידורים עוד הבאנו מהבית.
התפילות הללו מנוגדות להוראות פיקוד העורף, שאסר על כל התכנסות. הן גם מנוגדות לשכל הישר. אין שום טעם להתכנס בשטח פתוח (בסוד אגלה לכם שלמניינים אצלנו בשכונה יש חניונים תת־קרקעיים מעולים להתפלל בהם בבטחה). גילוי נאות, גם אני משתתף במניינים כאלה, במרחק של דקה מן הבית.
אני רוצה ללמד זכות וגם להציע כמה הצעות ייעול. בעת המגפה נתנו לנו מנייני הקורונה מידה של נחמה, מידה של קשר אנושי ושל קביעות. נזכיר שגם אז פעמים רבות הם דחקו את מגבלות ההנחיות, ואפילו דילגו מעליהן בקלילות. למרות זאת התפילות בשטח פתוח ובריחוק היו טובות יותר מבבתי הכנסת, ונתנו למשתתפיהן משענת ומידה של זכר לשגרה. העובדה הזאת השתקפה מאוד גם בפסיקת ההלכה, כאשר הפוסקים בני הזמן אישרו הנחיות רבות שבבתי הכנסת ובתפילות הרגילות אינן מותרות (אפשר לקרוא על זה בספרי 'עתידין להתחדש' בעמ' 253 ואילך).
אל השלב הזה של המלחמה, ההסברה של פיקוד העורף נכנסה בלי הכנה ומחשבה, ובעיקר בנוגע לציבור הדתי. כל המסקנות ההכרחיות שהיה אפשר וצריך להסיק מן הקורונה היו כלא היו. לא זכרו את חשיבות התפילות בעבור המגזר הדתי, ולא את מסירות הנפש של הציבור לקיומן. גם ניסוח ההנחיות לא היה (ובעת כתיבת השורות האלו, עדיין אינו) ברור וחד־משמעי, בוודאי לא בשפה הדתית.
ישנם פתרונות. בימי הסגר בקורונה התקיימו מנייני מרפסות. במניינים כאלה אפשר להיכנס לממ"ד בתוך דקה. אפשר לקיים תפילות במקלטים ציבוריים ובחניונים תת־קרקעיים. אפשר גם להוציא הוראה (כפי שיצאה) על איסור התכנסות מוחלט. הבעיה בהנחיה הזאת הייתה שהיא החריגה, ובצדק, מספר רב של מקרים. אבל המקרים האלה בעבור דתיים רבים וקל וחומר חרדים, היו חשובים פחות מן התפילות.
לכן בסופו של דבר ישנה נסיגה אל המוכר. אנחנו משנים את ההתנהגות הרגילה. במקרה הטוב אנחנו ממלכתיים וסוגרים את בתי הכנסת (כאשר רבים מהם אפילו לא נסגרו), ואנחנו הולכים לפתרונות קיצוניים שעבדו בפעם הקודמת.
איך אפשר להתגבר על זה? ההנחיות צריכות להיות ברורות, לשקף את המציאות ולהתייחס אליה (מניינים במקלט – כן או לא? סמוך לממ"ד? בחניה? במרפסות?), להכיר את התפילות השונות כדי להמליץ לקצר אותן או לוותר על חלקן (אפשר להתיר תפילות רק בשעות היום. אפשר להצמיד את מנחה לערבית ואפילו להקדים את שתיהן. אפשר לקצר את התפילות). בסופו של דבר כמו בקורונה, אכיפה עירונית או צבאית תועיל גם היא. יש לקוות שהפרת ההנחיות האלה לא תסתיים חלילה במקרה טראגי. האחראים המקומיים של כל מניין וגם ראשי היישובים והערים אחראים למתרחש וצריכים להוביל את השינוי הדרוש.
הימים שאנו חיים בהם הם ימים של שינוי היסטורי, ונראה ששינוי טוב. בתפילות אני משתדל להוסיף פרקי תהילים של תפילה ותודה מן ההלל. חלק מהכרת הטוב וחלק מהאמונה בה' בעולם הזה כוללים גם חיים בתוך החברה והמדינה וציות לחוקים ולהנחיות. נקווה שהמלחמה תיגמר בטוב, בניצחון, בשחרור החטופים ובחזרת החיים והחללים, וגם המפונים החדשים, הישנים ולהבדיל מתפללי בית הכנסת, איש איש למקומו בשמחה.
הכותב הוא רב קהילה בפתח תקווה, מחבר הספר 'עתידין להתחדש'
