יום ראשון השבוע, רחבת הכותל המערבי. מאות נשים, גברים וילדים מכל הארץ מסתופפים יחד לצלילי השופר. הם לא מכירים זה את זה אבל עומדים יחד מול הכותל, נושאים עיניים לשמיים וזועקים בקולי קולות: "משיח עכשיו!". מי שעומדת מאחורי הכינוס יוצא הדופן הזה היא כנרת עשור, ששכלה את שני ילדיה באסון השיטפון בנחל ציחור לפני יותר משנתיים. מאז היא יצאה למה שהיא מכנה מס"ע חייה – ראשי התיבות של מעיין וסהר עשור – ופועלת במלוא המרץ והנחישות לקדם גאולה ואחדות בעם ישראל.
"אני רק אמא ששרופה על הילדים שלה ותעשה הכול בשבילם, גם אם זה אומר להביא את המשיח", היא מסבירה את הכוח המניע אותה. בחג הפסח לפני יותר משנתיים, בדרכם לחופשה משפחתית באילת, נסחפו בשיטפון עם רכבם שני ילדיה, מעיין בן ה־24 וסהר בת ה־17, תלמידת כיתה י"ב. אחרי יממה מורטת עצבים נמצאו גופותיהם שנסחפו במים השוצפים. מאז היא מתמודדת עם חלל אדיר שנפער בליבה ומקדישה את ימיה ולילותיה לדבר אחד בלבד – משיח.
"אני חיה משיח, ישנה משיח, נושמת משיח. אין לי חיים חוץ מהמסע הזה לקרב את הגאולה", היא משתפת. "הרי אין סיכוי בעולם להכיל אסון נורא כזה ויש לי המון רגעי שבירה שאני קורסת, אבל אין לי פריווילגיה להרים ידיים. אני רוצה את הילדים שלי. אני יודעת בכל ליבי שאפשר לשנות את המציאות. אני לא איזו משוגעת או חולמת בהקיץ, אני לגמרי מציאותית. כי אם כתוב בעיקרי התורה שיש תחיית מתים ויש משיח, אז מי אני שאתווכח עם זה?"
"המהות שלי זה להיות אמא"
כנרת לוי עשור, בת 50, נשואה לשחקן העבר בקבוצת הכדורגל מכבי תל אביב ניני עשור. לשניים נולדו ארבעה ילדים: מעיין, תומר, סהר וגיא. היא נולדה וגדלה בטבריה, ועד לאסון הייתה מאמנת מנטלית. "גדלתי בבית לא פשוט בכלל", היא מספרת. "היו הרבה מריבות והרבה ויכוחים בבית. אני החמישית מתוך שישה ילדים". כשהייתה בת חמש נפלה לבור עמוק באתר בנייה סמוך לבית הוריה. "בבור היו מוטות ברזל וניצלתי בנס. אבל באותו יום שאני ניצלתי, נולדה אחותי הקטנה ליאת. אמא שלי, שנבהלה מאוד מהנפילה שלי, ילדה לידת חירום בחודש שישי ואחותי נולדה עם שיתוק מוחין".
את מספרת על ילדות לא פשוטה, איך זה השפיע עלייך?
"זה עורר בי את המחשבה איזו אמא אני רוצה להיות, איך אני רוצה שהבית שלי ייראה, איך אני רוצה שהזוגיות שלי תיראה ואיך אני לא רוצה. כל מה שראיתי, עשיתי הפוך", היא אומרת בחצי חיוך. "כשהייתי בת 14 ההורים שלי התגרשו. נשארנו לגור עם אבא שלי, אני ואחותי הקטנה. באותן שנים ממש הכנתי לי תרשים אילו חיים אני רוצה שיהיו לי".
אבל מאיפה הכוחות לא לאמץ דפוס התנהגות מוכר ולחולל שינוי כל כך גדול בחייך?
"באמת זכיתי זכות גדולה. עשיתי תיקון. אני הדור המתקן. היה לי ברור שככה אני לא רוצה להיות. ככה אני לא רוצה לגדל את הילדים שלי. ידעתי שכשאהיה אמא, אני אהיה רק אמא, כי זאת המהות שלי בעולם", היא מכריזה. "אני אמא של הילדים שלי. אני גם אמא של אחותי הקטנה ליאת, שהיום היא בת 45. כל החיים טיפלתי בה, ולפני חמש שנים, כשאבא שלי נפטר, היה ברור שהיא עוברת לגור איתנו. היא מביאה לנו המון אור לחיים. בזכותה אנחנו אנשים הרבה יותר טובים, זאת האמת", היא אומרת בפשטות. "כולם אומרים לי: וואי, כנרת, איזו צדיקה את שאת מטפלת באחותך. שום צדיקה ושום בטיח. ה' זיכה אותנו, נקודה".
תהליך ההתקרבות של משפחתה למסורת ולשמירת מצוות החל שנים רבות לפני האסון. "זה תהליך ארוך שאנחנו עוברים עד היום. ה' תמיד היה בחיים שלי. אבל בגיל 27 לקיתי באגרופוביה (הפרעת חרדה, ר.ג). זה לפחד כל הזמן ומהכול, 24 שעות ביממה. הייתי אימא לשני ילדים קטנים. מעיין היה בן שלוש, ותומר דבורה, הבת שלי, הייתה בת שנה. ובמשך ארבע שנים פחדתי מכל דבר אפשרי. כלפי חוץ תפקדתי על אוטומט, אבל בפנים הייתה סערה גדולה".
אחרי ארבע שנים של חרדות הגיע רגע מכונן אחד שהשפיע על חייה ומשפיע עד היום, כשהתוודעה לתורתו של רבי נחמן מברסלב. "החרדה השתלטה לי על החיים. הרגשתי שאני כבר רוצה את החיים שלי בחזרה ושאני לא יכולה יותר לחיות על אוטומט. באותה נקודה של שפל גיסי זכרונו לברכה הכיר לי את רבי נחמן, ושם התחילה התפנית בחיים שלי. אני חושבת ששם בעצם ה' נתן לי כלים והכין אותי להיום".
מה דיבר אלייך בתורה של רבי נחמן?
"המשפט הראשון שגיסי לימד אותי היה: 'אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות'. זה חולל אצלי שינוי עצום. קודם כול הבנתי שאני זאת שמייצרת את הפחדים ואת הרגשות הללו. הבנתי שמחשבה מייצרת רגש, ולאט לאט למדתי להיות בשליטה על המחשבות שלי, כשבעצם היום עם האסון שנפל עליי זה הכלי שהכי מציל אותי", היא מודה. "כי אם המחשבות שלי לא היו בשליטה, אז כל היום הן היו, באופן טבעי כמו כל אמא, על האין. אבל ברוך ה' אני לא שם", היא אומרת. "הבכי שלי הוא לא בכי של 'אין לי ילדים והם לא יחזרו'. הבכי שלי הוא להראות לקדוש ברוך הוא שאני בצער גדול ו'בבקשה תחזיר לי אותם'. זה לא בכי של אין, זה בכי של חוסר", היא מדייקת.
מאז האסון היא לא מבקרת בבית העלמין. "אני לא מתקרבת לשם, רק באזכרות. אני גם אומרת את זה למשפחות שכולות שאני מלווה היום, ואני מלווה המון משפחות שכולות מאז ה־7 באוקטובר: אל תגיעו לקברים, זה עושה לכם רק רע. כי כשאנחנו מגיעים לבית העלמין, שם אין שום תקווה. בבית העלמין לא רואים תחיית מתים, רואים רק סוף. אז אני שליטה על המחשבות שלי, וזה אומר לדעת לברור את המעשים שיפגעו בי ולעשות דברים שייתנו לי אנרגיות ותקווה".
לפני כמעט חמש שנים, בגיל 46, הגשימה עשור את חלומה והפכה להיות מאמנת נשים. "העברתי הרצאה בשם 'הכול מתחיל במחשבה', שבה שיתפתי בסיפור האישי שלי ודיברתי על כוח המחשבה. מתוך ההתמודדות האישית שלי פיתחתי שיטה שנקראת 'מחשבה תחילה', שמתמקדת בכוח המחשבה. התחלתי להעביר את השיטה שלי הלאה לאחרים, והרגשתי שהגעתי למקום שלי בעולם. הייתי מאושרת. לא תיארתי לעצמי מה עוד מצפה לי", היא לוחשת. "בערב פסח 2023 כתבתי פוסט ובו הודיתי לקדוש ברוך הוא שהוציא אותי לגאולה פרטית עם השליחות שלי לעזור לאנשים. שבוע אחר כך קרה האסון".
את רגעי האסון היא זוכרת לפרטי פרטים: "יצאנו בשני רכבים מטבריה. ברכב אחד היו מעיין הבכור, סהר וחברה של מעיין. ברכב השני היינו בעלי ואני, אחותי ליאת, הבת שלי תומר דבורה והבן הקטן גיא יוסף. כל הדרך דיברתי איתם. הווייז לקח אותם דרך מצפה רמון ואנחנו המשכנו דרך כביש הערבה", היא משחזרת. "בשעה 17:42 סהר מתקשרת אליי ומספרת שהם נקלעו לשיטפון נורא. ההודעה האחרונה מסהר הייתה 'אמא, בבקשה תזמיני מסוק' ומאז הקשר עם השלושה נותק. יצאתי מהרכב וצרחתי בקול. ידעתי שקרה אסון גדול. הלב שלי כבר ידע. מזג האוויר היה סוער, ורק למחרת בשעה אחת אחר הצהריים הגענו לבית של אחותי באילת. היינו אמורים לחגוג אצלה את שביעי של פסח. פתחנו מיד חמ"ל לחיפוש הילדים".
אז התחילו שעות של סיוט. "אי אפשר לתאר מה מרגישים. זה היה גיהינום. ואני רק מתפללת ומתפללת, לא עושה שום דבר חוץ מלהתפלל ולהתחנן". כמה שעות אחר כך נכנסו השוטרים לבית של אחותה. אבל גם ברגע האיום, כשבאו לבשר לה על הנורא מכול, כנרת מספרת שהביטה לשמיים וביקשה ישועה. "היה לי ברור למה השוטרים הגיעו. כולם בכו וצרחו. יצאתי החוצה למרפסת ואמרתי: הקדוש ברוך הוא, עכשיו ברגע הזה תשלח משיח. עד כאן, עד הילדים שלי. עכשיו אתה שולח לי משיח. עד היום בכיתי על עם ישראל, ועכשיו אני בוכה על עצמי. חייבים משיח עכשיו", היא מתארת את רגעי הבשורה. "הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה: תודה לך ה' שיש לנו את 13 עיקרי האמונה, ששניים מהם זה משיח ותחיית מתים. תודה שהבטחת ותודה שתקיים. אני תמיד רציתי משיח, אבל עכשיו זה הולך לקרות. ובאותו רגע קיבלתי על עצמי שאעשה הכול אבל הכול כדי להביא אותו. באותה שנייה יצאתי למס"ע, כאילו הבנתי שקיבלתי מעכשיו ניהול פרויקט".
ילדה של אור בתשעה באב
את לא חוששת מאכזבה? הרי דורות על גבי דורות ייחלו למשיח והוא עדיין לא בא?
"דורות רצו משיח וישבו בחיבוק ידיים. ככה לא מביאים משיח, מצטערת", היא פוסקת. "כדי שהמשיח יגיע צריך לקום מהספה ולעשות דברים שיביאו אותו. ודבר שני, גם אם כנרת עשור הייתה פועלת וגם אם לא, אנחנו בכל מקרה קרובים לשם. העולם אמור להגיע לתיקונו בשנת ה־6000. נשארו עוד 215 שנים שבהן צריך להתגלות משיח. זאת אומרת שאנחנו בעיצומה של הגאולה", היא אומרת בהתרגשות. "אנחנו הרי רואים מה קורה סביבנו. עם ישראל בייסורים קשים, כמו שאף פעם לא היה. אין בית שלא עובר איזה קושי, איזה אתגר, איזה צער. כולנו באותה סירה, רק שאנחנו לא צועקים לדבר הנכון. אנחנו צריכים לצעוק משיח", היא אומרת בנחרצות.
"סהר נולדה בתשעה באב, ביום שבו היה חורבן ונולד המשיח. אז גם זה נותן לי כוח. כשהיא נולדה אמרתי לבעלי 'רק שהיא לא תצא עם פרצוף תשעה באב', והיא יצאה הילדה הכי שמחה והכי מוארת בעולם. היא נולדה ביום שבו ה' יכול להציל אותנו".
"היא הייתה בת 17 וחצי כשזה קרה, ועכשיו היא הייתה צריכה להיות בת 20. זה גומר אותי. בימי ההולדת שלהם אלה הנפילות הכי גדולות שלי", היא משתפת בכאב. "יש המון בכי. הגעגועים הופכים להיות הרבה יותר חזקים. הסבל הוא 24/7, לא להתבלבל בכלל. מדובר בשני ילדים, ועם כל הכבוד שיצאתי למסע, זה בעל כורחי. אם זה היה תלוי בי, הייתי בטח בבית חולים לחולי נפש. לאבד שני ילדים ועוד להישאר שפויה?" היא מזדעקת. "הקדוש ברוך הוא פשוט עושה איתי ניסים גלויים. זה הכוח. בכל יום מחדש אלה ייסורים קשים, אבל אני מנתבת אותם לאמת של התורה הקדושה. כרגע הילדים לא איתי, אבל אני עושה הכול כדי שהם יחזרו אליי כמה שיותר מהר".
כחלק מפעילותה להשבת הילדים יצאה עשור למסע הרצאות ברחבי הארץ. "אני אעבור בית בית להסביר מה זו אהבת חינם, מה זו אחדות ומה זה משיח", היא מדגישה. "אחרי האסון אני ובעלי סגרנו את העסקים שלנו ואנחנו ממוקדים רק בדבר אחד – להחזיר את הילדים. אני מעבירה הרצאות, מקליטה את הפודקאסט 'מתים לחזור'. אני מגיעה לאילת, לבאר שבע או לנס ציונה, כל מי שרוצה לשמוע את התקווה שיש לי לתת – אני אצלו. אני באה להגיד לאנשים: שומעים? גם כשיש חושך – לעם ישראל יש תקווה", היא קוראת בהתרגשות. "כשאתה יהודי – יש פתרון לכל בעיה, אפילו למוות. מוות זה לא הסוף. אני האמא הראשונה שקמה ואמרה לריבונו של עולם: עד כאן, תחזיר לי את הילדים. בלוויה שלהם הסתכלתי לשמיים ואמרתי: ה', אני תמיד רציתי משיח, נכון? רציתי בשביל עם ישראל. עכשיו זה האינטרס הפרטי שלי. ואני הולכת לשגע אותך".
אבל בינתיים עברו יותר משנתיים, והמשיח לא הגיע.
"נכון, אבל תראי מה קורה. בתחילת המסע הייתי לבד. לפני שנתיים ושלושה חודשים, כנרת עשור הייתה האישה הראשונה שדיברה על משיח בעם ישראל בפרהסיה, בלי להתבייש. היום כולם אומרים שאנחנו תכף נגאלים. כל הנבואות הולכות ומתגשמות לנגד עינינו. היית מאמינה שאנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר, כמו שכתוב לנו בנבואות? כל תושבי הגבולות שלנו יצאו מהבתים שלהם. אנחנו חיים פרק בתנ״ך. וכשאני רואה את ההתקדמות בנבואות, זה משרה עליי אופטימיות. מההתחלה היה לי ברור שזה תהליך, אבל מה שאני עושה זה לנסות להחיש את התהליך".
ציינת שהתפילה למשיח הייתה אצלך עוד לפני האסון, למה הכוונה?
"הבית שלנו צעק משיח גם כשהיה לנו הכי טוב בעולם. ככה גידלתי אותם", היא אומרת. "בימים של הרפורמה המשפטית, אני והילדים מאוד חששנו ממלחמת אחים. רק על זה דיברנו. כמה קיטוב ושיסוי וכמה שנאת אחים. היינו יושבים במרפסת וקוראים: אבא, בבקשה משיח עכשיו. מעיין היה עסוק כל הזמן בלשכנע אנשים שיתעוררו, שיהיו טובים יותר זה לזה".
הבן מעיין, שכאב את המצב, גם כתב פוסט שהפך אחרי מותו לוויראלי, עם משפט שנותר מהדהד כצוואה: "מתי כולם יבינו שכולנו פה אחים?". "זה בער בו. הוא דיבר וכתב נגד שנאת אחים. מגיל קטן לימדתי אותם שאנחנו מחכים ומצפים למשיח. היינו מתחננים לה' שיעזור לעם ישראל, כי היה ברור לנו שלא ביבי ולא אף אחד אחר יציל אותנו, רק משיח".
בית של גאולה
עשור מתארת תנועה הולכת וגדלה של אנשים שמייחלים למשיח. "אנחנו לא באותו מקום כמו שהיינו לפני שנתיים ושלושה חודשים. הבית שלי הפך להיות בית של גאולה, סוחף אחריו אנשים. יש התעוררות מטורפת. אנשים רוצים שלום, רוצים אחדות, רוצים לדעת מה זה בכלל משיח. אומרים לי: כנרת, גם אנחנו רוצים להביא את הגאולה. דיבורים שאנשים בכלל לא הכירו קודם. לפני האסון הבית שלנו היה הכי סגור, רק שלנו. והיום יש כאן תפילות מנחה וערבית, שיעורי תורה. יש את המיזם המתוק של מעיין של חלוקת דברי מתיקה. אנחנו רוכשים ממתקים מתרומות ובכל יום רביעי הבית הופך לבית אריזה ומחלקים למשפחות נזקקות, ליתומים ולכל מי שמר לו. פתחנו את הבית שלנו לעם ישראל כי יש לי אינטרס, אני רוצה את הילדים שלי חזרה. ואם כולם ידברו כמוני וירצו כמוני משיח, זה יקרה".
מה התגובות מהסביבה?
"בהתחלה חשבו שהשתגעתי. היום אנשים אומרים לי שהם סומכים עליי שאני הולכת להביא את המשיח", היא צוחקת. "אני אומרת להם: זה לא התפקיד שלי בלבד, זה כולנו יחד. ה' רוצה לראות את כולנו במשימה הזאת".
יש כאלה שרואים אותך כמשיחית והוזה?
"זה לא מעניין אותי", היא מסרבת להתעסק עם ביקורת. "מההתחלה ידעתי מי זה עם ישראל, ידעתי שאנחנו שוכחים מהר מאוד, ולכן החלטתי שאת מעיין וסהר שלי אף אחד לא ישכח. רואים אותם בלי הפסקה ברשתות החברתיות, בפודקאסט שלי ובהרצאות שאני מעבירה. אני כל הזמן מחזיקה את התודעה הזאת של משיח. אני בסך הכול רוצה לתת תקווה לעם ישראל. לצערי, כל כך הרבה הורים הצטרפו אליי בשנתיים האחרונות, גם אנשים שבחיים לא היית מדמיינת שירצו משיח, הכי שמאל, הכי לא קשורים לכאורה. והיום הם יודעים שאת הסבל הזה אי אפשר לשאת יותר".
אבל כמו שאמרת, לאנשים יש זיכרון קצר. כבר אפשר לראות שוב מחלוקות ופילוג.
"ובכל פעם שזה קורה, ה' מנחית עלינו עוד מכה. לא חבל? לצערי, לפעמים נראה שאנחנו עם קשה עורף", היא נאנחת ומיד מבקשת לסייג: "אבל זה ממש לא הרוב. התקשורת מלבה את אש המחלוקת אבל מדובר רק בקומץ קטן, מלא בכסף, שעושה הרבה רעש. רוב העם סובל ונמאס לו לסבול. אני מגיעה למקומות שלא האמנתי בחיים שאגיע. בשבוע שעבר הייתי בהרצאה במעוז תל־אביבי. גם בסביון, בקיסריה, ובמקומות שאת חושבת שלא מתחברים – אנשים מתעוררים".
אולי החזות שלך, שהיא לא חזות דתית, פחות מאיימת?
"חד־משמעית. כשרואים חרדית שמדברת על משיח יש מיד חומות הגנה, אבל כשרואים כביכול חילונית עם ג'ינס שעומדת ומדברת על משיח בלי לגמגם, אז מבינים שיהודי שווה תקווה. וכשאתה יודע מה זה להיות יהודי, ואתה מבין איזו מתנה זה להיות יהודי, אז בוודאי שאתה תרצה גם להגיד תודה לה', זה בילד אין", היא משוכנעת.
ואין לך איזה קו אדום שתגידי "עד כאן"? בעוד שנה, או חמש שנים?
"אין סיכוי בעולם. אנחנו בעיצומו של תהליך, ואין שום ייאוש בעולם כלל. גם אם נראה שלפעמים שחור ואנחנו בהולד, אסור לשכוח שבכל מקרה העולם הזה צריך להגיע לתיקונו, ואנחנו בשיא התיקון שלו, ואנחנו צריכים לעשות הכול ולהתפלל שזה יהיה באחישנה ולא בעיתה, ברחמים גדולים ולא בייסורים", היא מתחננת.
חלף עכשיו עוד תשעה באב בלי משיח. זה מערער?
"אני לא חיה ככה", היא מדגישה. "אני חיה כל שנייה, כמו שמצווה עליי ומצופה ממני: אף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. אני לא עושה חשבונות שמיים. אני גם אומרת את זה לאימהות השכולות: אל תעשו את זה לעצמכן. יש זמן מסוגל לקדוש ברוך הוא בכל שנייה להביא את הגאולה. ואם זה לא קרה עכשיו – אז בעוד רגע", היא מסבירה. "אני לא נותנת לעצמי לוחות זמנים, כי זה יפיל אותי. התפקיד שלי הוא לשגע את ה', והוא יודע שאני עקשנית. הוא ברא אותי אחת שלא מתייאשת ולא מרימה ידיים, הוא ברא אותי אחת שמשגעת את העולם כשאני רוצה משהו. הוא ברא אותי אמא שמשוגעת על הילדים שלה".
"אחבק ואחבק אותם ולא ארפה"
את מדמיינת לפעמים את הרגע שאת כל כך מייחלת לו?
"ברור. כל הזמן", היא משיבה בפנים מאירות. "ואני גם אומרת לעם ישראל: תתחילו לדמיין את הגאולה, כי זה תכף קורה. תתחילו לדמיין את השמחה הגדולה שהולכת להיות כאן. תתחילו, כי גם דמיון ומחשבה יוצרים מציאות. אני רואה שמחה גדולה מאוד. אני רואה את עם ישראל כולו בלבן", היא אומרת נלהבת. "בתמונה האישית שלי אני רצה לילדים שלי והם רצים אליי. מה זו ריצה? טיסה. אבל אני גם רואה אותם מסתלבטים עליי ומתגלגלים מצחוק: אמא, מה קרה? רק הלכנו לרגע ואת הופכת עולמות? ואני מחבקת ומחבקת אותם ולא מרפה".
לא מנחם אותך שהם בעולם האמת וטוב להם?
"סליחה, אבל אותי זה לא מספק", היא משיבה בכנות. "אני רוצה אותם כאן איתי. ונכון שאני עושה הכול כדי שיהיה להם טוב, תודה ה' על הזכות, אנחנו עושים הרבה דברים לכבודם ולמענם. ואגב, אני לא אומרת לעילוי נשמתם, אני לא משתמשת במושגים האלה. כי כשאת אומרת לעילוי נשמת זה מנכיח את המוות עוד יותר. ואני לא עסוקה לא באבל ולא בהבל. אני עסוקה במשיח ותחיית המתים".
בתקשורת כשמכנים מישהו "משיחי" זה שם גנאי.
"אני אשמח שיקראו לי משיחית, כי אני משיחית על מלא. אני לא מתביישת בזה בכלל", היא מחייכת. "ביום של הלוויה בבית העלמין צעקתי ברמקול: ה', אני הבת שלך, אתה אבא שלי, אתה הבטחת לנו שיש דבר כזה משיח? עכשיו, משיח. אמרו לי, סוף סוף קמה האמא הזאת שצועקת משיח, חיכינו לך. כי בזכות מי נגאלנו? בזכות נשים צדקניות. וזה מה שיקרה גם עכשיו".
עם הזמן הצטרפו למסעה של עשור עשרות אלפי אנשים. "יש לי קהילה חברתית של עשרות אלפים שהם לגמרי איתי. הם בתודעה הזאת, בכמיהה הזאת, מה שלא היה קודם", היא מציינת. "וזה הולך וגדל והופך לקריאה ענקית. גם משפחות שכולות מהמלחמה מצטרפות אליי. לצערי יש הרבה. יש לי קבוצה שיצרתי, שנקראת 'נשים שיכולות'. אנחנו לא קוראות לעצמנו שכולות, אנחנו יכולות, הכנסנו את ה' יחד איתנו. יש בקבוצה אימהות שכולות ונשים שאיבדו את הבעלים שלהן, והן עושות הכול כדי שיקיריהן יחזרו. היום זה כבר הפך להיות השיח בקול גדול. אנחנו רוצים משיח ואנחנו מאמינים שאנחנו יכולים לשנות את המציאות. הגיע הזמן שנאמין בכוחות שלנו".
***