שלושה טורים הקדשתי כאן (לעת עתה) לציון 20 שנה לגירוש מגוש קטיף. כל אחד מהם עורר תגובות וגם זיכרונות אצלכם הקוראים. תודה לכל המגיבים והמשתפים. שלוש מהתגובות אני רוצה לצטט. אני חושב שהן מרגשות וחשובות לא פחות מהסיפורים בטור שאליו התייחסו.
1.
"שלום ידידיה, כאן אסף זולדן. כתבת על החופה של הכלה ניסנית קליין, שנקראה על שם היישוב שממנו גורשה משפחתה, שנישאה לאחרונה ללבנון מנחם ארציאל, התינוק האחרון שנימול בבית הכנסת של נווה דקלים בשבת האחרונה של היישוב, רגע לפני הפינוי. אני רוצה לספר לך על השבת האחרונה של חומש, ועל הקידוש האחרון שנערך שם, רגע לפני הפינוי, לרגל הולדת בת: בתנו שלנו.
ביום חמישי, י"ג מנחם אב תשס"ה, לפנות בוקר, יצאנו באמבולנס מביתנו שבחומש למרכז הרפואי לניאדו בנתניה. הכול מסביב סער. בחדר הלידה עוד קיבלנו דיווחים מאח שלי, שהיה אז בגוש קטיף, שם כבר הפינוי היה בשיאו.
ברוך השם, נולדה לנו תינוקת בריאה ושלמה. היה ברור לנו: השבת הקרובה היא שבת אחרונה בחומש. זה רגע שאי אפשר להחמיץ. הילדים חיכו לנו, הלב קרא לחזור. ביקשנו מהרופאים להשתחרר כבר למחרת, ביום שישי, והם נעתרו. וכך בצוהרי יום שישי הגעתי ללניאדו עם הסובארו הישנה, לקחת את אשתי חנה ואת התינוקת בחזרה הביתה, לחומש. גם הבן הקטן בן השש הצטרף. אבל הדרך הייתה רצופת מחסומים. בכל מחסום עיכובים, הסברים, טלפונים, אישורים, המתנה… מחסום ועוד מחסום, וברכב תינוקת בת יום בחום הלוהט. ובכניסה האחרונה לחומש – עיכוב נוסף. קצין שלא מאפשר לנו לעבור ללא אישור מהדרג הבכיר.
אנחנו – אישה אחרי לידה, תינוקת, ילד קטן ואב – רק רוצים לחזור הביתה, אבל נדרשים אישורים מיוחדים, הליכים שאי אפשר להבין. הכאב זועק: איך הידרדרנו למצב שבו חיילי צה"ל, שאמורים להגן עלינו, הפכו למכשיר בירוקרטי מנותק? איפה הלב, איפה ההבנה, איפה הרגישות? אני רוצה להדגיש: לא הרגשנו מסכנים באותם רגעים. להפך. הרגשנו רחמים על החיילים המסכנים, שעברו שטיפת מוח וטשטוש נורא. וזה עוד לפני החיילים שגירשו בפועל.
זה לא נגמר שם, בימים ההם לפני 20 שנה. מכונות דיקטטוריות ממשיכות עד היום להנדס תודעה: קצינים, חיילים, מדינאים ועיתונאים מושפעים מקרנות זרות, ממיליארדים שזורמים כדי לעצב מחשבה ולשנות זהות. מסורת ישראל, אהבת הארץ, קדושת התורה – כל מי שמאמינים בערכים האלה נדרשים כיום לעמידה איתנה, לגבורה. אסור לתת לכך מקום. לא בצבא, לא באוניברסיטאות, לא בבתי הספר. לא לתת לגיטימציה למחיקת הזהות היהודית. זו משימת הדור, לעצור את החינוך העקום הזה. ברוך השם, רוב מוחלט בעם ישראל לא קונה את התרעלה הזאת, אבל הנזקים של האליטות רבים.
אבל השבת ההיא בחומש – הייתה ניצחון. שבת של שמחה, של אמונה, של התעלות. שבת שבה קידוש הוא קידוש. שבת של המלכת השם, של המוני אנשים מסורים שהגיעו בערב שבת דרך ההרים, השבילים, ולא נכנעו למחסומים. אלפי בני נוער ומשפחות, אלפי תומכים גיבורים ושמחים. ריקודים, מניינים, לימוד תורה.
כמובן שחיכה לנו בית ערוך ומסודר (בחדר חיצוני, אגב, התגוררה משפחה שבאה לחזק…). אחד הפעילים המרכזיים בשבת, כמו בכל התקופה ההיא, היה אחי עידו (עידודי) הי"ד, שנרצח בפיגוע כעבור כשנתיים. אפשר להתרשם מהרוח שלו בסרטון שבו רואים את הנאום העוצמתי שלו, לאחר שהמגרשים פרצו לביתו בחומש. עידודי הוא שביקש מסבא שלי לתרום אז כיסא של אליהו לחומש. סבא, שהיה ניצול שואה מעורר השראה, תרם את הכיסא לבריתות. לאחרונה הכיסא הזה חזר הביתה, לחומש.
מאז ועד היום, חומש הייתה ותישאר סמל של גאווה יהודית, של עמידה על הערכים, של מסירות נפש. והשבת הזו עם הקידוש החגיגי שלנו – הייתה מרוממת במיוחד. חיפשנו שם לתינוקת שיבטא את הכיסופים שלנו למלכות אלוקית, מלכות שמכוונת לשם שמיים ולא לעקירת שם שמיים. וייקרא שמה בישראל: מלכות!".
2.
"שלום ידידיה, כאן יונתן פולק. ריגשת ושימחת עם הפרסום על בית הכנסת הצנוע על שם הרב חנן פורת שזכינו לבנות בבית חאנון שתיהרס, תיבנה ותיכונן מחדש במהרה!
האמת שהסיפור מתחיל בבית כנסת אחר שזכינו לבנות: לפני כשלושה חודשים גויסנו שוב לסבב רביעי. לחמנו בתחילה בסג'עייה כחודשיים. בליל שבת נקראנו למשימה שגרתית של אבטחת השמדת מנהרה, ממש לא רחוק מהמוצב. כשחזרנו גיליתי שזאת הייתה המנהרה שבה נחטפה גופתו של אורון שאול הי"ד לפני יותר מעשור בצוק איתן. באותו רגע עברה בי צמרמורת. הייתי אז שריונר בסדיר, מאחוריי נסע הנגמ"ש של אורון וצוותו הי"ד שעלו באש ובסערה השמימה, באותו לילה נורא שבו נפלו 13 חיילי גולני בפשיטה על סג'עייה. והנה עכשיו בחסדי שמיים זכינו להשמיד את הרשע ממש במקום שבו לחמנו. להשמיד לתמיד.
כשחזרנו למגנן הקטן שלנו הרגשתי שצריך לעשות משהו לזכרו של אורון הי"ד, שהרי הוא נהרג ונחטף ממש מטרים ספורים מהמקום שבו נמצא המגנן. חשבתי להקדיש את האוהל הזמני של התפילות לבית כנסת על שמו של אורון הי"ד. התלבטתי לגבי השם. בהתחלה חשבתי על 'ושבו בנים לגבולם', שם שיבטא את החזרת גופתו של אורון ואת חזרת עם ישראל לאדמתו בעזה. לבסוף מישהו הציע את השם 'וחרב שאול לא תשוב ריקם', פסוק שמזכיר כמובן את אורון שאול, את 'חרבות ברזל' וכן שחרבו של שאול לא תשוב ריקם, אלא תמשיך ללחום עד תום וחורמה גם כעשור אחר כך. זכינו לשדרג את בית הכנסת בשטיחים, שולחנות, בימה, והכול תוצרת המקום… מטומאה לטהרה.
בחודש האחרון הוקפצנו לבית חאנון (באופן אישי הצטערתי שעזבנו את בית הכנסת המושקע בסג'עייה שלצערי פורק. המגנן היה זמני על אף שכוחות נשארו במרחב. אבל בטוח שהיה לו ערך נצחי), שם היו הרבה מניעות ועיכובים להקמת אוהל בית כנסת. ולבסוף, כשהוא קם, חשבנו: איך נקרא לו הפעם? אחד החבר'ה הציע את השם 'בית חנן' – על שם הרב חנן פורת זצ"ל, שזכה להיות מבוני ארץ ישראל הגדולים ורוחו מלווה אותנו עד היום.
השבוע אנחנו משתחררים ומתפללים שצה"ל ועם ישראל לא יפסיקו לכתוש את האויב עד הכרעתו, ועד שנוכל לחזור להקים ולבנות את נחלת השם בכל רצועת עזה. אז יישר כוח לך ותודה גדולה על העלאת הדברים והדחיפה הגדולה לניצחון מלא בעזרת ה'. אם הרוח שנושבת בבתי הכנסת הקטנים האלה שהקמנו תהיה גם הרוח במטכ"ל, בצמרת הצבא – נהיה במקום אחר לגמרי".
3.
את המכתב השלישי קיבלתי מיובל יוסף מגבעת אולגה. אני מכיר את הפעילות החשובה שלו כיום בארגון 'חותם', אבל לא ידעתי איפה הכול התחיל:
"בשבוע שעבר הבאת כאן את דבריו המרוממים של הרב ציון טוויל, הרב של נצרים תובב"א, ותיארת את חיי התורה בגוש קטיף בכלל וביישוב נצרים בפרט. לקחת אותי אחורה בזמן, לפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם, אך השפיעה על כל החיים שלי.
הסיפור שלי מתחיל כתלמיד בתיכון רופין שבעמק חפר. בסוף כיתה י' התחלתי להתקרב יותר למסורת ולחזק את הקשר שלי לזהות היהודית. בכיתה י"ב שמעתי שיש מסגרות שונות שאפשר ללמוד בהן תורה לפני הצבא: מכינות קדם־צבאיות, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות. לא היה לי מושג מה ההבדל ביניהן. לאחר כמה בירורים קצרים, בלי שהבנתי לגמרי לאן אני הולך, איכשהו התגלגלתי למכינת קשת ברמת הגולן, באלול תשס"ד, כשנה לפני הגירוש הנורא מגוש קטיף.
במכינה שמעתי מושגים שלא הכרתי עד כה כמושגים רוחניים – כלל ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל, ועוד כל מיני מושגים הקשורים לתהליך הגאולה, כמובן הכול מתוך עבודת ה', יראת שמיים, קדושה וטהרה. דרך המושגים הללו התחלתי לברר מה התפקיד שלי בכל הדבר הזה. ישבתי הרבה עם אחד הרבנים במכינה, הרב זאב פרידמן. למדנו יחד את איגרת תקע"א של הרב קוק זצ"ל לתנועת המזרחי, שבה הוא מדבר על כך שתפקידו של המזרחי לעסוק בתחיית הקודש של האומה ולא רק בציונות המצומצמת של 'מקלט בטוח'. הרגשתי שאני מתחבר לדברים, שיש כאן תורה גדולה, אלא שלא הצלחתי לראות את זה פועל בשלמות במציאות. יש פער גדול בין מה שאנו לומדים ובין היכולת של הציבור לחיות את האמת הגדולה הזאת.
באותה שנה עסקנו הרבה בסוגיה הבוערת של גזירת הגירוש מגוש קטיף ונסענו לעשות שבת ביישוב נצרים. מעולם לא הייתי בגוש, בשבילי זה היה ה'שטחים'. ההיכרות היחידה שלי עם המקום הייתה באמצעות כלי התקשורת, והם סיפרו לי מדי ערב שגרים שם מתנחלים משוגעים.
מה שקרה לי שם הפך לי את החיים. זה התחיל בתפילת ערבית של ליל שבת. התפללנו בבית הכנסת המדהים של היישוב, אך לא הצלחתי להתרכז בתפילה. מצאתי את עצמי מתבונן בגברים, איך הם מתפללים בדבקות, בשמחה ובמאור פנים שמקרין עליי בעוצמה וחודר לתוכי. איך אני נהיה כזה?
הילדים שהיו בבית הכנסת משכו את תשומת ליבי. נשביתי בקסמם ובקול התפילה שלהם. מצד אחד המראה שלהם שידר לי תום ילדות, טהרה ועדינות של קודש, ומצד שני שפת הגוף שידרה עוז, עוצמה וגבורה. איך מגדלים ילדים כאלה?
בסוף תפילת ערבית יצאנו לרחבת בית הכנסת. תושבי היישוב שרים ורוקדים במעגל, ואני רואה את כל המשפחות, הגברים, הנשים והילדים שהולכים לביתם ולנגד עיניי עולה הפסוק 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל'. איזו צניעות כובשת, לא רק בלבוש, גם במידות, בהליכות, בדרך ארץ, במאור פנים, בטהרה ובקדושה. איך מקימים משפחות כאלה?
החוויה הזאת נמשכה לאורך כל השבת גם בשאר התפילות, בסיור שהיה לנו ביישוב ובמפגש עם התושבים. כל השבת הייתי בסערת רגשות שהלכה וגברה. מה זה הדבר הזה? מה אני רואה כאן? איך בונים דבר כזה?
פתאום התחברו לי המון דברים. כל המושגים של חול וקודש שביררתי במהלך השנה כמו תורה, יראת שמיים, קדושה, טהרה, חינוך לתום, כלל ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל, התיישבות ועוד, פתאום הכול התחבר לי. לנגד עיניי הופיעה קהילה שהיא מודל מושלם לאנשים שעוסקים בחקלאות ובכלכלה וחיים חיי מעשה, שנובעים מתוך חיבור הרמוני ושלם לתחיית הקודש של האומה.
הגענו לסעודה שלישית, רעווא דרעווין. לא הצלחתי לאכול הרבה, יצאתי מחוץ לאולם שאכלנו בו ופגשתי שם את הרב זאב פרידמן. אני זוכר את עצמי מתבונן בשקיעה המדהימה של נצרים, ובתחושה של מעין עולם הבא אני אומר לו: זהו, עכשיו הכול ברור לי, פה האמת, איך אני נהיה חלק מהדבר הגדול הזה?
חודש אב תשס"ה. הימים ימי הגירוש הנורא. לא הייתי מסוגל להגיע לגוש יחד עם כל המכינה, הרגשתי שזה גדול עליי כל המאבק הזה. ישבתי בבית, ראיתי את הגירוש מתרחש דרך הטלוויזיה, שמעתי את השידורים המסיתים והחד־צדדיים ופשוט התקוממתי. זהו זמן חורבן! איפה עם ישראל? איך כולם ממשיכים רגיל בחיים שלהם? הקניונים וחופי הים מלאים באנשים.
הבנתי שמה שחסר לנו בעם ישראל זה החיבור לזהות היהודית שלנו, שהתודעה הלאומית שלנו תהיה מחוברת לקודש, כמו בקהילת נצרים. מאז, אותי באופן אישי, זה דחף לעסוק בחיזוק התודעה היהודית של עם ישראל במעגלים שונים. וכל זה הרבה בזכותה, בהשראתה ומכוחה של השבת היחידה ההיא שזכיתי לעשות בקהילת קודש נצרים תיבנה, תיכונן ותתפשט לכל עם ישראל".
לתגובות:
***
