שנות התשעים לא ישובו

הטיפול בסוגיית המגנומטר ובפרשת המאבטח בירדן מזכיר את תפקודו של נתניהו בקדנציה הראשונה שלו, בפרשת מנהרת הכותל ובחיסול הכושל של חאלד משעל בירדן | אבל למרות הדמיון, הפעם יהיה קשה הרבה יותר להאשים את נתניהו באחריות למשבר ולערער את שלטונו

הסרת המגנומטרים והחלפתם בציוד מתוחכם ויקר, שעדיין לא הוכח כיעיל, הוצגה כפשרה במקום כהתקפלות ישראלית מוחלטת. אפשר להשלים איתה, אבל בכפוף לכמה תנאים שכבר עתה אינם מתקיימים.

ראשית, אם הישמעאלים יסתפקו בניצחון הסמלי של הסרת המגנומטרים, תוך שהם בולעים את העובדה שישראל בכל זאת קובעת הסדרי ביטחון חדשים בהר – ניחא. אבל אם גם הציוד החדש יהיה עילה להמשך המהומות, כפי שטענו בוואקף וברש"פ, לא עשינו כלום.

שנית, הציוד החדש והמתוחכם טרם עמד במבחן התוצאה: האם הוא באמת יזהה מפגעים חמושים או מטענים? שאלה יותר חשובה, והיא שסיכלה בעבר ניסיונות להישען על שלט-רחוק טכנולוגי, היא מה יקרה כשהמכשירים באמת יגלו חשד. כאשר האיחוד האירופי היה אמור לבדוק סחורות שנכנסות לתוך עזה, הבעיה שעלתה הייתה התנגדות של הנבדקים להתערבות משטרתית לאחר שהמצלמות חשפו ממצאים מחשידים. סביר שנראה קהל מתפללים, כולל אנשי ווקף או נשים, שמסוככים על המפגעים ומונעים מהמשטרה לפעול, תוך השמעת הטענה שמדובר בפגיעה בחופש הפולחן.

ההתקפלות, אם כן, או שלא הועילה כלל, או שהיא מזמינה מבחן דומה בתוך זמן קצר.

ביקורת משנות התשעים

שני דפוסי התנהגות שונים באופוזיציה נצפו בעת המשבר הנוכחי. יש עתיד (למעט הסמן השמאלי שבתוכה, עפר שלח) משכה את הצעת האי-אמון בממשלה, ואילו יו"ר העבודה אבי גבאי החליט לדבוק בהגשת ההצעה. החלטה זו מיקמה את המחנה הציוני בסירה אחת עם מרצ והרשימה הערבית המשותפת.

אחת התובנות המדריכות את גבאי היא שקודמו, בוז'י הרצוג, הפסיד את עולמו בכך שנתפס כממלכתי מדי, ולכן הוא מצדו חייב להציג פוזה של אופוזיציה לוחמת. ייתכן שגבאי מושפע גם מהצלחתם של ברני סנדרס בארצות הברית ומנהיג הלייבור הבריטי ג'רמי קורבין, שהציגו עמדות שמאל מובהקות ובכך גרפו תמיכה, במיוחד בקרב מצביעים צעירים.

בנוסף לגבאי, ח"כ נחמן שי הזכיר לנתניהו עוונות ראשונים של פתיחת מנהרת הכותל ב‑1996, תוך התעלמות מאזהרות השב"כ. גם במשבר הנוכחי, טוען שי, נתניהו לא שעה לאזהרות וכנראה לא למד דבר. גבאי העניק חיזוק לקו הזה, ותקף את קבלת ההחלטות הבעייתית של ראש הממשלה.

אפשר להבין את הראש של שי וגבאי. הרברט סימון, אחד מחלוצי תורת קבלת ההחלטות, שזכה ב‑1978 בפרס נובל לכלכלה על מחקריו, קבע שארגונים אינם מתחילים מאפס כאשר הם נדרשים לקבל החלטות בלחץ זמן, אלא הם פונים לזיכרון הארגוני ושולפים משם את מה שהצליח להם בעבר. הביקורת שהוטחה בנתניהו לאחר אירועי מנהרת הכותל, בתחילת הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, הצליחה לערער את מעמדו. זה קרה למרות שערפאת הוא שהפעיל נגד כוחותינו את הרובים שמסרנו לו, והסית את השטח בעלילה שאנו מבקשים לפגוע באל-אקצא על ידי פתיחת המנהרה. נתניהו נאלץ אז לחפש סולחה מבישה עם הצורר.

אבל גם אם התגובה של מפלגת העבודה מובנת, היא עדיין מוטעית פוליטית, היות שהיא מתעלמת מהשינויים שחלו במפה הפוליטית הישראלית מאז 1996. נתניהו כיום, למרות החקירות והפרשיות, אינו ראש ממשלה שהלגיטימיות של שלטונו עומדת בספק, כפי שהיה בקדנציה הראשונה. אז עוד הדביקו לו את תווית "הרצחת וגם ירשת" כשברקע הניסיון להעליל עליו שהסית לרצח רבין. היום דווקא מפלגת העבודה היא שמחפשת לגיטימציה. כבר אין בישראל ציבור רחב שמאמין שהשלום במרחק נגיעה, שאנחנו חיים במזרח תיכון חדש ושרק נתניהו מונע מאיתנו את הגאולה.

בדיעבד מתברר שפתיחת מנהרת הכותל הייתה צעד נכון, והיום המקום הוא כבר אתר תיירותי מוביל. אבל אז הציבור טרם הכיר במה מדובר, ואפשר היה לנסות לשכנע אותו שמדובר בסיכון מיותר.

בנוסף לכך, הפעם הצורך בצעד הביטחוני של הצבת מגנומטרים היה מובן, בתגובה לרצח שני שוטרים תוך ניצול המסגד כסליק של נשק. בתקשורת אומנם ביקשו מהממשלה להפגין בגרות ואחריות ולקחת צעד אחד אחורה, אבל דעת הקהל הבינה שאם ניסוג – הפיגוע הבא בהר הוא רק עניין של זמן. גם בעולם לא התרגשו מהזעם הפלשתיני, מכיוון שהטרור המוסלמי הוא שהכתיב שמגנומטרים יהפכו לחלק משגרת החיים.

אפילו טענת המחץ של ההתנגדות בצה"ל ובשב"כ להחלטה לא זכתה לאפקט המיוחל. עמית סגל טען שאם ממשלה חייבת לעבור לדום בכל פעם שצה"ל והשב"כ חושבים אחרת, אז אפשר להחליף אותה בממשל צבאי. המפה הפוליטית והרעיונית משתנה לאט, אבל בכל זאת חל שינוי.

בלי הנחות לעבדאללה

בסופו של דבר, מה שגרם ישירות לסילוק המגנומטרים היה המשבר עם ירדן, עקב תגובתו של הקב"ט בשגרירות. זה הזכיר את המשבר של 1997, כאשר השתבשה פעולה של המוסד נגד ראש הנחש חאלד משעל, בכיר החמאס ששהה על אדמת ירדן. נתניהו נאלץ אז לפדות את השבויים על ידי הצלת חייו של משעל, וגם על ידי שחרור השייח' יאסין. השחרור הזה עלה לנו בדם רב, עד שפצצה ישראלית מאסיבית שלחה את יאסין למפגש עם שבעים ושתיים הבתולות.

אם ב-1997 האשימו את נתניהו בחוסר תבונה כשאישר את חיסול משעל, תוך לגלוג על התיאור שמדובר בראש הנחש (תיאור שלימים הוכח כצודק), הפעם איש לא יאשים אותו בירי שביצע הקב"ט. אם יש על מה לבוא בטענות בנושא הירדני, הטענה צריכה להיות שהפגנו רכרוכיות כלפי הסתה אנטי-ישראלית במוסדות כמו הפרלמנט הירדני, ובאמצעי תקשורת רשמיים של הממלכה. ההסתה האנטי-ישראלית כוללת גם את האיסור על תיירים יהודים להיכנס לממלכה עם תפילין וסידורים באמתחותיהם. במקום תגובה רכרוכית, צריך להחרים את ירדן: אין ביקורים בסלע האדום או בהור ההר עד שתוסר הגזירה. גם ליהודים מגיע חופש פולחן.

אם נמשיך להחליק לאותו מלך אביון בירדן, לא נעשה בזה טובה לעצמנו וגם לא לממלכה ההאשמית. עבדאללה הוא לוליין כמו אביו חוסיין, אבל טרם הוכיח שהוא בנוי לצעדים החלטיים נגד יריביו, כפי שהוכיח חוסיין ב‑1958 וב‑1970. איננו יכולים לשכב על הגדר בשבילו, וכל שכן לאפשר לו לעשות סיבוב והקפת ניצחון על גבנו.