בכל דור ודור יש מי שרואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. גם אם לא ממצרים הגיאוגרפית, הרי שמיצרים אחרים כבלו אותו, עצרו את חייו הנורמליים, הניחו אותו במקום שממנו רק רצה להיחלץ. ובכל דור ודור, כך מסתבר, אפשר להיגאל. בפרויקט מיוחד לחג הפסח הבאנו בפניכם את סיפורם מעורר ההשראה של אנשים ונשים שהיו בנקודת שפל בחייהם, התמודדו עם אסונות או חיו במציאות כפויה, אזרו את האומץ וכוחות הנפש הדרושים ונחלצו מן המיצרים לחיים חדשים.
חוויה של לידה מחדש
דובי איכנוולד היה קבור במשך שעות תחת הריסות בניין בדרום לבנון, ועד היום הוא נוצר בכל רגע את ההבנה שקיבל את החיים במתנה
גדעון דוקוב
אין בוקר שבו דובי איכנוולד לא נזכר באותו יום חמישי, כ"ה במרחשוון תשמ"ג, היום שבו כדבריו "יצאתי מגיא צלמוות, ולא כמטאפורה". 91 אנשים (מתוכם 15 עצירים לבנוניים) נהרגו באותו יום במה שמכונה "אסון צור הראשון". על פי ההערכות, הייתה זו מכונית תופת שפוצצה את הבניין וגרמה למותם של 34 שוטרי משמר הגבול, 33 חיילי צה"ל ותשעה אנשי שב"כ. איכנוולד, שמשמש כיום כמנכ"ל והעורך הראשי של הוצאת 'ידיעות ספרים', היה אחד הבודדים ששרדו מתוך מי שנלכדו תחת הריסות הבניין.
זה קרה סמוך לשעה שבע בבוקר. איכנוולד, אז מפקד יחידת משטרה צבאית, ישב בקומה החמישית של בניין הממשל הצבאי בעיר צור שבלבנון. בקומות התחתונות ישבו המושל, יחידות הממשל הצבאי ואנשי מג"ב. בעליונות ישבו אנשי השב"כ והמשטרה צבאית. הקפה השחור של הבוקר כבר היה בכוסות, כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר והכול הפך שחור. במשך תשע שעות איכנוולד היה קבור בתוך עיי המפולת, מכוסה כולו באבנים, בלי יכולת להזיז שום חלק מגופו או אפילו לראות מה מתרחש סביבו. בתחילה הוא היה בטוח שהתעוור, אולם בדיעבד גילה שפציעה בראש גרמה לדם ליזול לתוך עיניו, ובהיעדר יכולת לזוז הוא לא היה מסוגל אפילו להגיע עם הידיים לעיניים.
"האירוע הזה הוא עד היום חלק עצום ממני, אבל חלק שאני מנסה להדחיק כי זה היה אירוע נורא כבד וקשה", הוא מספר. "אני זוכר את הצרחות שהיו שם, את הכאב, ואת תחושת ההשלמה עם העובדה שאני עומד לעבור לעולם שכולו טוב". לאיכנוולד היה ברור שהוא לא עומד לצאת חי מהאירוע, ואפילו לא היו לו מחשבות ותפילות לצאת משם חי. "הדבר המרכזי שחשבתי עליו זה שתי הבנות הקטנות שלי ואיך הן יגדלו בלעדיי". ככל שעברו השעות, הזעקות ששמע הלכו ופחתו כשהאנשים סביבו נופחים את נשמתם.
הידע הצבאי באותה תקופה בתחומי חילוץ והצלה היה מזערי, והכוחות שעסקו בניסיון להציל את הלכודים היו כמעט חסרי כלי עבודה, ונאלצו לעבוד עם הידיים ממש. כעבור תשע שעות, בצורה שעד היום קשה להסביר את פשרה, איכנוולד חולץ כשהוא בחיים. "אני ממש זוכר פיזית את התחושה הזאת שפשוט נולדתי מחדש ברגע שבו הוציאו אותי החוצה ושמו אותי על האלונקה. אמנם לא יכולתי לראות כלום בגלל הדם שנכנס לעיניים שלי, אבל אני זוכר כל רגע מזה. אין אדם שזוכר את התחושה של לצאת מהרחם, אבל מבחינתי היציאה הזאת הייתה להיוולד מחדש במובן הכי פיזי של המושג הזה".
לאחר שחולץ הועבר איכנוולד במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה, והבין שחייו ניתנו לו במתנה. לכל אורך הדרך הוא היה בהכרה, בטוח שאיבד את מאור עיניו. לפני שנכנס לחדר הניתוח עוד הספיק לשמוע שאביו ומשפחתו קיבלו את הידיעה שהוא עדיין בחיים. שנה שלמה אחרי האסון המשיך איכנוולד לעבור טיפולים רפואיים. במהלך אותה שנה הלך לבקר בביתם של הורים שכולים רבים, כשעל כתפיו רובצת הידיעה, אולי הבלתי נסבלת, שבלי ידיעתו, ובוודאי שלא באשמתו, הוא חרץ גורלות של אנשים לחיים ולמוות. "כמו שעושים מדי פעם ביחידות צבאיות כדי לסייע בהרמת המורל, קבענו לערוך באותו ערב מסיבה. מכיוון שרציתי שיהיו בה הרבה חיילים, אז כמפקד לא נתתי חופשות, ולכן בעצם יותר אנשים נהרגו", מספר איכנוולד.
וזו לא הדוגמה היחידה. ערב קודם שוחררו שני חיילים ממעצר בבניין, אולם מטעמי ביטחון הורה איכנוולד שהם יישארו לישון בבניין ויחזרו ליחידותיהם רק למחרת בבוקר. שני החיילים מצאו את מותם באסון. בסיפור אחר צ'יפר איכנוולד את אחד החיילים בהקדמת החופשה על חשבון חייל אחר, שאותו האשים בריתוק. "החייל שצ'יפרתי חזר יום קודם ונהרג, והחייל שהענשתי יצא הביתה וניצל", הוא אומר. "אדם אחד אמר לי פעם שכנראה אני ממש צדיק וניצלתי כי יש לי תפקיד בעולם. לעומת זאת מישהו אחר אמר לי שאני צריך לחשוב אילו מעשים כל כך רעים עשיתי שבגללם קרה לי דבר כזה. אבל אני לא נכנס לזה. אין סוף לדברים האלה שהם חשבונו של עולם, ואני לא יכול להיכנס לחשבונות האלה. אבא שלי ניצול שואה, והוא אמר לי פעם שאין לו שום שאלות לקב"ה, כי יש לו כל כך הרבה שאלות שאי אפשר לתת עליהן הסברים. גם אני מבחינתי לא נכנס לעולם השאלות הזה ולא מתעסק בו בכלל. כל אחד שייקח למקום שהוא רוצה".
לאיכנוולד הוענקו 31 אחוזי נכות, אולם הוא החליט שלא להוציא תעודת נכה ומעולם לא תבע את מה שמגיע לו ממשרד הביטחון. במשך עשרות שנים, ממש עד לאחרונה, איכנוולד סירב לעסוק בנושא ולשוחח עליו. רק בשנת 2011, כמעט אחרי 30 שנה, בעקבות פנייה מקרית של צוערת בבה"ד 1, הוא החליט להרצות על כך לראשונה ולתת לכל הרגשות להציף אותו שוב. כמה חודשים לאחר מכן הוא גם התרצה לבקשת העיתון 'ידיעות אחרונות' ופרסם קטע שכתב במיוחד על סיפורו האישי מאותו אירוע.
"מצד אחד, לאורך כל השנים מאוד הדחקתי את זה, אבל מצד שני האירוע הזה מאוד נוכח כל רגע בחיי. האקראיות הזאת שרגע אחד אתה יושב בבוקר עם אנשי מילואים על כוס קפה שחור ורגע אחרי זה העולם מתהפך, זה משהו שחי ונושם בתוכי, שקיימת אפשרות שמחר בבוקר שום דבר לא יהיה אותו דבר. לכן אני צריך לחוות כל רגע בצורה נכונה, לחיות את הרגע ולעשות טוב בעולם, לא לבזבז את הימים.
"קיבלתי את החיים במתנה. ארבעה אנשים ניצלו באירוע הזה, וזה לא מובן מאליו לשרוד פיצוץ כזה כשאתה נמצא בקומה החמישית של הבניין. גם סתם ככה אדם שנופל מקומה חמישית, בלי בניין שמתרסק ומכונית תופת, הסיכויים שלו לחיות לא גדולים, אז ברור לי שזה שניצלתי זה חסדי הא‑ל ואני מודה על הטוב".
השיחה עם איכנוולד ממחישה היטב את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואת ההבנה שיציאה כזו מתהום הגיהינום אל החיים מותירה באדם חותם בכל רגע בחייו. "כבר 35 שנה שאין בוקר שאני לא נזכר בתופת הזאת. למרות ההדחקה, אין פעם שאני יושב לקפה ולא נזכר ברגע הזה. אני חווה כל יום את הטוב שקיבלתי, ומרגיש שכל יום שניתן לנו, ניתן כדי לנצל אותו. זה נוכח בכל רגע בחיי".
במגמת עלייה
גם בחקירות בכלא הסובייטי ובעבודות המזבלה במחנה המאסר בסיביר, טינה ברודצקי לא הפסיקה לחלום על ארץ ישראל
עפרה לקס
"אני נגד שיקראו לנו אסירי ציון", אומרת טינה ברודצקי, שנלחמה יחד עם חבריה על עלייה לישראל לפני כ‑60 שנה. "אסירים הם אנשים שעשו פשעים. אנחנו לוחמי ציון. לחמנו למען העלייה לישראל. יכולנו לפתור את הבעיה שלנו בשקט, לבד, אבל לא רצינו. המטרה שלי ושל החברים שלי הייתה שעם ישראל כולו יוכל לעלות לארץ ויהיה גאה".
תקופת הילדות של טינה ברודצקי (83) הסתיימה מוקדם מדי, כשהייתה בת שבע בלבד. "אז הפכתי לבן אדם. התחילו חיי כמבוגרת". באביב של אותה שנה פלשו מדינות הציר לברית המועצות. אביה התנדב להילחם בנאצים למרות שכבר היה מבוגר יחסית. כעבור שבועיים בלבד הוא הוכרז כנעדר. "עד היום אני לא יודעת איפה הוא נפל ואיפה הוא קבור", היא מספרת. אמה של ברודצקי הייתה רופאה, והחליטה להגיש עזרה לחיילים הנלחמים. היא לקחה איתה את בתה בת השבע ואת התינוקת בת השנה וחודשיים, והשלוש התייצבו לסייע לפצועים בבית חולים שדה ליד סטלינגרד. "כל הזמן נסענו ברכבת אחרי הצבא. במשך הזמן אחותי הקטנה נפטרה". האחות נקברה בארגז קטן, ראש לרגל עם בנו בן השש של אחד הקצינים. גם את מקום הקבר הזה ברודצקי לא יודעת.
באותם ימים למדה ברודצקי שני מושגים שילכו איתה כל החיים, "הקרבה וגבורה למען העם שלי, העם היהודי". במשך כמעט חמש שנים טיפלה האם בחיילים, והילדה הצעירה אירחה להם לחברה. "אבא, אמא והחיילים היו החברים שלי, הגיבורים שלי והמורים שלי. הם נתנו לי את כל מה שיש לי בלב עד היום, כשאני בת 83", אומרת ברודצקי. "לא היו לי בובות ולא חברות, זה שטויות. הייתי מקריאה לחיילים מאמרים של כותבים מפורסמים וגם שירה של קונסטנטין סימונוב". האם והבת המשיכו עם החיילים לרומניה, אוסטריה והונגריה.
את סיום המלחמה חוותה במאי 1945 בהונגריה. היא חזרה עם אמה לביתן, שם המשיכה האם לעסוק במחקרה הרפואי. ברודצקי הבת השלימה בינתיים את חוק לימודיה והחלה ללמוד קלינאות תקשורת באוניברסיטה.
עשר שנים אחרי תום המלחמה, היא הרגישה שתורה הגיע. "הרגשתי כוח פנימי חזק כאילו מהשמיים, משהו שמביא אותי לרצות לעזור לעם שלי להרים את הראש וליישר את הגב". ברודצקי נכנסה לבית כנסת במוסקבה והתקרבה לשגריר ישראל באותה עת, יוסף אבידר. "אמרתי לו 'טוב למות בעד ארצנו', אז הוא אמר 'טוב לחיות בעד הארץ. אבל אל תתקרבי אליי, ילדה'. הוא פחד ממה שעלול לקרות לי".
ברודצקי דווקא לא פחדה. היא יצרה קשר עם אנשי השגרירות וביקשה לקבל חומר על הארץ. הקשרים האלה היו מאוד מסוכנים ובלתי חוקיים. שנתיים אחר כך התקיים פסטיבל בינלאומי של צעירים במוסקבה. במשלחת היו מאתיים נציגים מישראל, מחציתם ערבים. "השאר היו מפא"יניקים קומוניסטים", היא זוכרת עד היום, "הם הציגו מופע שכולו פנטומימה. אף מילה אחת. ואנחנו היינו שם וחיכינו למילים על הארץ". היא יצרה קשר עם שני סטודנטים מהמשלחת ובילתה שבועיים במחיצתם. גם אמה ואביה החורג הגיעו לכל המופעים של הנציגים הישראלים. אבל העונש חיכה מעבר לפינה.
"בשנת 1958 עצרו אותנו", האישום: בגידה במולדת. "עשרה חודשים הייתי בתא מבודד, עם נורה שדולקת 24 שעות ביממה. היו לי התנסויות, תקוות וייאוש. עמדתי בזה. לא השפלתי את עצמי בבקשות מהחוקרים. שפכתי לפניהם את כל מה שהיה לי על הלב. לא בגדתי באיש". החקירות היו כמעט יומיומיות. "לא ידעתי איפה אמא שלי ואחותי שנולדה בינתיים". ברודצקי הועמדה למשפט צבאי. היא זוכתה מאשמת בגידה, אבל נמצאה אשמה בתעמולה אנטי-סובייטית ובהשתתפות בארגון אנטי-סובייטי. את עשרת החודשים בבידוד היא עברה בעזרת הדמיון והאמונה בארץ ישראל ובעם ישראל. אבל כעת הבינה שהגרוע מכול עוד לפניה. בית המשפט גזר עליה שלוש שנות מאסר והיא נשלחה לסיביר.
"אין בית סוהר שלא הייתי בו בסיביר. כרתי עצים, פתחתי בורות, פרקנו שקי חיטה במשקל של 70 קילו. עשיתי את העבודות הכי קשות שאפשר לעשות". בקבוצה שלה, קבוצה של מתנגדי שלטון ואסירים פוליטיים, לא היה אף יהודי. מנגד, היו גם היו נאצים שקיבלו שנות מאסר ארוכות, ולצידם ליטאים ואוקראינים, "המון אנשים ששנאו אותי והיו אויבים שלי". בין שאר העבודות נאלצה ברודצקי לפנות זבל של פרות ולהעמיס אותו על עגלות. "החולבות היו צועקות עליי בבקרים: 'היי, זבלנית, למה השארת את הזבל?'. בעבודה הזאת יכולתי בלי כל סיכון לחלוב לעצמי כוס של חלב. אבל אף פעם לא הרשיתי לעצמי לעשות את זה, לא רציתי לגנוב מהמנוולים האלה. רציתי להיות והייתי – מעליהם. יהודייה גאה".
גם כששוחררה ברודצקי ממחנה העבודה, נאסר עליה להיכנס לערים הגדולות. רק כעבור שלוש שנים הותר לה לחזור למוסקבה. היא יצרה קשר עם חברים לאידיאולוגיה ויחד הם החלו לחדש את הפעילות הציונית. הפעם ביקשו לעלות לארץ. "יכולתי לעשות את זה לבד, להתחתן עם מישהו מחו"ל ולצאת. אבל אני וחבריי לא רצינו לפתור את הבעיה שלנו באופן פרטי, רצינו לפתור את הבעיה לכולם". הם ביקשו לעלות לישראל וסורבו. בעקבות כך היא כתבה מכתב לראש הממשלה אלכסיי קוסיגין, ובו פירטה מה עברה עד עכשיו וסיפרה על רצונה העז לעלות לישראל.
המכתב זכה לתהודה רבה באמצעי התקשורת בעולם. גם גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, הקריאה אותו על בימת הכנסת בנאום ששודר גם ברשתות הזרות. טינה וחבריה המשיכו להיאבק ולכתוב מכתבים פתוחים לעולם ובהם תיארו את המצב ואת שאיפתם. "כתבנו את שמותינו ואת הכתובות שלנו ודרשנו לתת לעם שלנו לצאת לארץ ישראל. הייתה בזה סכנת מוות בשבילנו".
בשנת 1970 הם כתבו מכתב שנודע בשם "מכתב ה‑39" ובו תיארו את מצבם הקשה של יהודי ברית המועצות מסורבי העלייה. באותה שנה קיבלו את ההיתר המיוחל. "נתנו לנו יומיים להתארגן. יכולנו לקחת 90 דולר בכיס לכל אחד. את הדירה של אמא, שהייתה פרטית, היא מכרה ביום אחד ואת כל הכסף השארנו לפעילות ציונית מחתרתית". כשעלו לישראל, הוריה כבר היו בגיל הפנסיה, אבל החליטו לעבוד. אביה החורג היה ממפתחי טנק המרכבה, היא עצמה עבדה כל השנים בריפוי בדיבור. "אנחנו נתנו דוגמה לאחרים שהתחילו להילחם בעקבותינו על יציאה מברית המועצות".
ברודצקי מתגוררת בארץ כבר שנים רבות, אך סיפורה אינו מספיק מוכר. משרד העלייה והקליטה מעלה לאתר אינטרנט חדש את קורותיהם של יותר מאלף אסירי ציון שחיים בישראל, ומקיים מדי שנה טקס ממלכתי כדי לתת הד לפועלם. בראייה לאחור מרגישה ברודצקי שעל אף שמסך הברזל אינו קיים עוד, מטרותיה לא הושגו. "רצינו לעשות עם יהודי גאה, אבל הפסיכולוגיה הגלותית עדיין קיימת. יהודים שגרים בצרפת מפחדים ללכת עם כיפה על הראש אבל לא מגיעים לכאן, למרות שיש להם מדינה על מגש של כסף. עם הגאווה היהודית לא הצלחתי".
ליד האלונקה של יוני
שי גרוס היה החטוף הצעיר ביותר באנטבה, ועד היום הוא זוכר כל רגע מהחילוץ ומאמין שבזכות תפילתה של סבתו הוא חזר הביתה
אבישי גרינצייג
שי גרוס (47) חגג את יום הולדתו השישי כחטוף בשדה התעופה באנטבה. ארבעה מחבלים גרמנים וערבים חטפו את המטוס שעליו שהה יחד עם הוריו, והנחיתו אותו באוגנדה.
המחבלים דרשו את שחרורם של 53 מחבלים הכלואים בישראל ובמדינות נוספות בתוספת דמי כופר. שחרור 105 החטופים על ידי צה"ל במבצע אנטבה היה אחת הפעולות הנועזות ביותר של צה"ל מאז היווסדו, שהכתה בהלם את העולם כולו.
למרות שעברו מאז 41 שנה, ועל אף שגרוס היה צעיר החטופים, האירועים לפרטי פרטיהם נותרו חקוקים בלבו. הוא שוב ושוב חוזר בהתרגשות על כך שהוא זוכר את האירועים כאילו קרו היום.
משפחת גרוס הייתה בדרכה לבקר את יעקב נאמן ז"ל, קרוב משפחתם שהיה באותה תקופה בשליחות בלוס אנג'לס. "נחתנו באתונה לחניית ביניים בדרך לפריז. עברו ארבע דקות מזמן הנחיתה ואנחנו פתאום שומעים צעקות ופאניקה במטוס. אני רואה מולי מחבל ומחבלת עם אקדח ורימון בידיים", נזכר גרוס, "הם הורו לנו לשים ידיים על העורף, וכך ישבנו במשך שעה". כדי למנוע ניסיון השתלטות של החטופים, החליטו המחבלים להפריד את הילדים מהוריהם ולהעבירם למחלקת עסקים. שי היה הילד היחיד שנותר עם הוריו. אמו החביאה אותו מתחת לכיסא שלה. במשך שעתיים הוא ישב כך מפוחד, בלי להוציא הגה.
"אמא שלי מספרת שרק אחרי החטיפה, היא הבינה את הסיפורים על איך ילדים התנהגו בשואה. לא בכיתי, לא הייתי בפאניקה, לא צעקתי, לא שאלתי שאלות". כשהמחבלים החזירו את הילדים לחיק הוריהם, שי לא רצה לצאת מהמחבוא ושאל את אמו: "אמא, זה כואב למות?". אחרי 24 שעות, ולאחר תדלוק בבנגזי שבלוב ועליית מחבלים נוספים למטוס, נחת המטוס באנטבה שבאוגנדה.
השנאה של המחבלים הגרמנים הייתה לא מוסתרת. הם ערכו סלקציה בין הנוסעים היהודים לנוסעים הגויים, שאותם הם שחררו. "בין החטופים הייתה ניצולת שואה, שהתחננה על חייה והראתה למחבל הגרמני את המספר שקעקעו הנאצים על ידה. בתגובה הוא בעט בה והעיף אותה לתוך החדר עם שאר החטופים. היא עברה סלקציה פעם שנייה".
קיוויתם שיבואו לחלץ אתכם?
"אף אחד לא האמין שמדינת ישראל תגיע עד אנטבה. גלעד שליט היה בעזה, מרחק קילומטר מגבול ישראל, וצה"ל לא ידע איפה הוא ולא הצליח לחלץ אותו, אז באנטבה שנמצאת במרחק 4,000 קילומטרים מישראל? אף אחד לא חלם שזה מה שיקרה. חשבנו שהאפשרות היחידה היא משא ומתן עם הטרוריסטים. זה היה ברור לכולם".
שבוע ימים של חרדה קיומית עבר על אזרחי ישראל החטופים. "ביום שישי, 24 שעות לפני החילוץ, אמא שלי העמידה אותי מול החלון בשדה התעופה, הסתכלה על השמיים והדליקה נרות שבת על ידי הסתכלות על שני כוכבים. היא התחילה לבכות על האחים שלי שנשארו בארץ".
החיים במדינת ישראל עצרו מלכת. עם ישראל עמד דרוך וחרד לגורל החטופים. הרב גורן כתב לעדי גרוס, אחיו הגדול של שי, תפילה בכתב ידו, ואמר לו שיאמר את התפילה הזאת בבית הכנסת בפני המתפללים לפני שמוציאים את ספר התורה. "אחי התפלל בקול וכל הקהל התחיל לבכות. סבתא שלי בכתה ורצה לתוך עזרת הגברים. היא הכניסה את ראשה לתוך ארון הקודש וצעקה: 'אלוקים, אלוקים, לקחת את כל המשפחה שלי בשואה, אל תיקח את מה שנותר לי'. באותה שעה ההרקולסים של צה"ל כבר היו באוויר. לאחר המבצע אמר לנו הרב גורן שהתפילה של אחי וסבתי היא זו שפתחה את שערי השמיים".
במוצאי שבת החל החילוץ, אך הוריו של שי היו בטוחים שהכוחות הגיעו לחסל אותם. "אנחנו שומעים יריות ורואים חלונות מתנפצים אחד אחרי השני. ההורים שלי ברחו איתי לחדר קטן, כיסו אותי בשמיכות כדי שלא אראה את הרגעים האחרונים והתחילו להגיד 'שמע ישראל'. אבא שלי פתח את הדלת בזהירות, ומולו הוא רואה חייל צה"ל מכוון אליו את הנשק. אבי צעק 'ישראל, ישראל' וזה מה שהציל אותנו ברגע האחרון".
"אחד החיילים ביחד עם אבא שלי הרימו אותי על הידיים והוציאו אותי מהטרמינל. היו שוב יריות ופיצוצים וכולם נשכבו על הרצפה. נשכתי לחייל את היד, הרמתי את הראש וראיתי דם והרוגים. אלו תמונות שעד היום משפיעות עליי".
שי והוריו עלו על המטוס הראשון שחזר לישראל, לאחר שהחיילים ראו שהוא בטראומה. לצדו של שי הייתה אלונקה מכוסה, ולימים התברר לו שזו הייתה גופתו של יוני נתניהו. שי סגר מעגל כאשר קרא לאחד מבניו על שמו של מפקד המבצע.
פסח הוא חג החירות. כיצד החירות האישית שקיבלת במבצע אנטבה השפיעה על החיים שלך?
"אני משתדל לעשות כמה שיותר דברים למען עם ישראל. אני קיבלתי את החיים שלי במתנה מהקדוש ברוך כדי לעזור לעם ישראל, ואני משתדל להתנדב בכל מקום ובכל דבר שאני יכול.
"אני בקשר מדהים עם סורין הרשקו, שהוא בשבילי כמו אח. הוא היה בכוח הפורץ לאנטבה, קיבל כדור בפה ונותר משותק בכל הגוף. אנחנו מתנדבים יחד בעמותת שלוה, שמסייעת לילדים עם מוגבלויות. אני מתנדב ברשת עמך למען ניצולי השואה, ואני מלווה את יהודה יצחק הישראלי ומשפחתו. ליוויתי את גלעד שליט, ליוויתי אותו לטיפולים, היה לו חדר אצלי בבית. זו אחוות חטופים".
אבל השחרור של גלעד שליט שונה לחלוטין מהשחרור שלכם.
"מבחינת המחיר? המחיר כבד מאוד. אבל סייעתי למשפחה וליוויתי אותו כי אני יודע כמה זמן לקח לי לתפקד כבן אדם רגיל לאחר החטיפה שלי. ליוויתי אותו ממקום של הזדהות של חטוף עם חטוף. אבל אין ספק שהמחיר היה כבד מאוד. כשאני רואה את גלעד משתקם ומחייך, כשאני רואה שהוא סיים את הלימודים בהצטיינות, זה עושה קצת טוב על הלב. אבל כל פעם שאני שומע על מחבל משוחרר שרצח ישראלים, זה דוקר לי בלב. לא רק לי, גם לגלעד. קשה לו מאוד עם זה. זה סיפור מורכב. אנחנו לא שוכחים אף אחד".
לנצח את הטרור בהליכה
החיילת מיכל הריס הלוי נפצעה אנושות בפיגוע בקו 18. אחרי תרדמת של שלושה חודשים היא התעוררה והכריזה: "מכאן אני לא יוצאת נכה"
רבקי גולדפינגר
יום ראשון, בעיצומו של חורף תשנ"ו, היה עוד בוקר שגרתי בבית משפחת הלוי בירושלים. מיכל, אז חיילת בת 19, סיימה להתארגן ובשעה שש וחצי יצאה מפתח ביתה, ממהרת לאוטובוס שייקח אותה לבסיס. "כבר מהשער ראיתי את אוטובוס קו 18 בתחנה", משחזרת מיכל. "התחלתי לרוץ אליו, מתפללת לא לפספס אותו. הנהג שזיהה אותי מרחוק נעצר וחיכה שאעלה". כבכל יום ראשון, היה האוטובוס עמוס בחיילים השבים לבסיסם. בתחנה בהמשך הדרך עלה חייל נוסף לאוטובוס, כשבידו תיק צ'ימידן ענקי. אף אחד מנוסעי האוטובוס לא שיער כי מדובר במחבל מתאבד מארגון חמאס. "התקרבנו לתחנה שאני אמורה לרדת בה. הלכתי לכיוון דלת היציאה. בדיעבד התברר שעמדתי ליד המחבל כמה רגעים, אבל כשראיתי שיש פקק גדול וייקח עוד זמן החלטתי לחזור פנימה. התיישבתי על איזו הגבהה שהייתה באוטובוס".
לא עברה דקה ופיצוץ עז החריד את רחובות ירושלים. המחבל המתאבד הפעיל בתוך האוטובוס את מטען הנפץ הגדול שנשא. מעוצמת הפיצוץ נהרס האוטובוס לחלוטין. עוברי אורח ומכוניות שנמצאו בסמוך נפגעו אף הם. 26 בני אדם נהרגו. בין ההרוגים היו תשעה חיילי צה"ל, ועשרות רבות של בני אדם נפגעו בדרגות פציעה שונות. הלוי נפצעה אנושות מהפיצוץ ואיבדה מיד את הכרתה. "מהאוטובוס כמעט לא נותר זכר. אותו יום היה גשום וסוער והחלונות היו סגורים, ולכן ההדף היה מאוד חזק והתוצאה הייתה קטלנית", היא נאנחת. "אני לא זוכרת כלום מהאירוע. מה שאני מספרת עכשיו זה מה שסיפרו לי אחר כך האנשים והמחלצים שהיו שם. בדיעבד התברר שישבתי על מיכל הדלק והתחלתי לבעור".
צוות כיבוי אש שהיה באזור הגיע תוך דקות ספורות לזירת האירוע. הם חילצו את הלוי במהירות והבהילו אותה באמבולנס לבית החולים שערי צדק. מצבה הוגדר אנוש. "כבר באמבולנס מַתי מוות קליני. הפרמדיקים נתנו לי מכות חשמל ופתחו פתח בצוואר כדי שאצליח איכשהו לנשום. הגעתי לבית החולים כשמבחוץ אני מלאה כוויות אבל שלמה, אבל מבפנים הכול הלך. הריאות שלי התפוצצו לגמרי".
הלוי הוכנסה מיד לחדר הניתוח במאבק להצלת חייה. "פתחו לי את בית החזה והתחילו לעשות כל מה שאפשר. קיבלתי 50 מנות דם". בינתיים ההורים ויתר בני המשפחה התבשרו על הפציעה ומיהרו לבית החולים. תחזיות הרופאים היו פסימיות. הסיכוי שתשרוד את הפציעה האנושה, הסבירו, קלוש ביותר. יותר מ‑14 שעות נלחמו הרופאים על חייה בחדר הניתוח, כשתוך כדי הם נאלצים לבצע בה החייאות פעם אחר פעם. בשעת לילה מאוחרת הם הרימו ידיים ויצאו לבשר להוריה, דניאל ובת שבע הלוי, כי לבתם האהובה נותרו שעות בודדות לחיות. "הפציעה הייתה כל כך קשה ומסובכת, שהם לא האמינו שאשרוד. עד כדי כך שהם אפילו לא טרחו לסגור את בית החזה". ההורים ההמומים מיאנו לקבל את רוע הגזירה. "אמא הייתה חדורת אמונה. אמרה לכולם 'די עם הדיבורים האלו. הילדה שלי תשרוד'. זה היה לגמרי ברור לה".
את הלילה העבירה במחלקת טיפול נמרץ מחוסרת הכרה, כשבית החזה שלה פתוח והיא מחוברת למכשירי הנשמה וצינורות. במהלך הלילה, כשהמצב כבר היה נראה אבוד, החליט מנהל היחידה לטיפול נמרץ, ד"ר משה הרש, לעשות ניסיון אחרון להצילה בעזרת מכונת הנשמה חדשנית שנמצאת בבית החולים תל השומר. המכשיר הועבר במהירות והלוי חוברה אליו. "בחמש בבוקר הצוות הרפואי חזר והתפלא שאני עדיין בחיים. אחרי התייעצות מהירה הם החליטו להמשיך את הניתוח. אבל בגלל שהמצב היה כזה שברירי, הם לא לקחו אותי לחדר ניתוח אלא ניתחו אותי בחדר. בסיום הניתוח הבהירו להורים שלי שהמצב נשאר קריטי ואין צפי שאשרוד כזאת פציעה".
כך שכבה הלוי מחוסרת הכרה ומונשמת במשך שלושה חודשים ארוכים ומורטי עצבים. "הייתי בין חיים למוות, הרבה יותר במצב של מוות מאשר חיים. ההורים שלי הפסיקו לעבוד וממש עברו לגור בבית החולים. אמא לא עזבה אותי לשנייה. אני בתרדמת והרופאים מתעקשים שאין סיכוי שאתעורר, ואם אתעורר בוודאי אסבול מפגיעה מוחית קשה".
עד שיום אחד הלוי פקחה את עיניה. "אני זוכרת את הרגע הזה. אבא ישב לידי. לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה קורה. הייתי מפוצצת בצינורות וצפצופים מכל עבר. לא הייתי מסוגלת לזוז. מנסה לדבר ולא יוצא לי קול. את מסתכלת על עצמך. לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת לנשום, לא מסוגלת לזוז או לאכול. כלום. פשוט חוסר שליטה על החיים. הבנתי שקורה פה משהו איום", היא מספרת, ולמרות השנים שחלפו קולה רועד.
עם שובה להכרה החליט הצוות הרפואי לגמול את הלוי ממכשיר ההנשמה. "הרופאים והאחיות היו מסורים מאוד ועשו הכול כדי לעזור לי. לאט לאט חזרתי לדבר. השיער התחיל לצמוח והמשפחה שלי הייתה שם בשבילי, ניסתה לעודד ולשמח, אבל אני רק בכיתי וריחמתי על עצמי". אחרי חודש נוסף הלוי שוחררה מבית החולים שערי צדק לשלב הבא – תהליך שיקום ארוך במחלקת שיקום בבית החולים הדסה הר הצופים.
למרות מצבה הרפואי המורכב, הלוי הייתה נחושה להשיב לעצמה את השליטה על חייה. "התחלתי במלחמה לחזור לעצמי. הייתי מלאת מוטיבציה. עשיתי כל מה שאמרו לי: פיזיותרפיה, תרגילי שחייה בבריכה, ריפוי בעיסוק. לא ויתרתי לעצמי. הפגיעה הייתה קשה ומורכבת ולקבל את הנכות היה לי הכי קשה. כפות הרגליים שלי היו משותקות, הייתה לי פגיעה עצבית בגב, פגיעה בשמיעה ובראייה. אחרי כמה חודשים גילו שבגלל השכיבה הממושכת נוצרה הסתיידות בעצמות. למרות כל ההשתדלות שעשיתי, לא הצלחתי להתיישר. כל מה שניסיתי לא הלך. חוויתי אכזבות ותסכולים. זה לא היה קל. בסוף עברתי ניתוח קשה בירכיים ובברכיים. מיד אחרי הניתוח התחילו לאמן אותי בתרגילי פיזיותרפיה. צרחתי מכאבים אבל לא ויתרתי לעצמי. שמתי לעצמי מטרה, שאני מכאן לא יוצאת נכה. אני אחזור לעצמי".
במשך שנתיים עברה תהליך שיקום, שבמהלכו למדה מחדש לבצע פעולות בסיסיות כמו לאכול ולהתקלח, "והשיא מבחינתי היה לעמוד ולהצליח ללכת. יצאתי מהשיקום על הרגליים והרגשתי על גג העולם", היא מספרת. את בעלה אלי הריס הכירה בבית הלוחם בירושלים, לשם הלכה יום יום להמשך השיקום. "בעלי נכה צה"ל עם פגיעה קלה ברגל. נפגשנו שם והוא ראה אותי כבן אדם שלם ולא כפצועה. זה הקסים אותי. נוצרה בינינו חברות מדהימה".
בקיץ הקרוב בני הזוג הריס יציינו 17 שנות נישואין. לזוג שלושה ילדים: הגדולה טליה בת 14, תומר בן 12 והקטן רועי בן שמונה. "הילדים גדלים בידיעה שאמא לא יכולה לעשות הכול. אני חיה עם נכות מורכבת. כפות הרגליים שלי משותקות, אני לקוית שמיעה, עיוורת בעין אחת, הריאות שלי בקושי מתפקדות, אני חלשה מאוד, סובלת מדלקות ריאות חוזרות ונשנות. אני לא יכולה להתאמץ, בלי המקל אני לא יציבה, הכול אצלי מאוד מסורבל, אבל אלו דברים שלמדתי לחיות איתם. אם לא הבעל שלי, שהוא יד ימיני ומתפקד כאבא וכאמא לכל דבר, לא הייתי מצליחה ככה", היא מציינת בהערכה.
"במהלך השנים היו רגעים שהייתי הכי למטה, מיואשת וכואבת, ושאלתי למה זה קרה דווקא לי. אבל תמיד הייתה לי גם ההכרה שקיבלתי את החיים שלי במתנה. יכולתי למות והיה לי מזל גדול שבכלל שרדתי. נכון, הפציעה הייתה קשה, אבל בורא עולם שמר עליי. הכעס שלי מופנה רק לעבר המחבל הארור שביצע את הפיגוע", היא מדגישה. "אני מלאה הכרת תודה על ההזדמנות לחזור לחיים, על המשפחה שזכיתי להקים, על הבעל היקר ועל שלושת הילדים המקסימים שלי, שהם כל עולמי", היא אומרת.
בשנים האחרונות מקדישה הלוי את זמנה להעברת הרצאות על סיפור חייה בבתי ספר ובקהילות ברחבי הארץ, ורואה בכך שליחות. "אני מספרת את הסיפור שלי לילדים ומבוגרים ומבקשת: תאמינו בעצמכם. אתם מסוגלים לכול. השמיים הם הגבול. בחיים יש לפעמים ניסיונות לא קלים שנוחתים עלינו, ואנחנו בהחלט יכולים להתמודד איתם כי אלוקים נותן ניסיון למי שהוא יודע שמסוגל לכך. בסופו של דבר, המסר הכי גדול הוא האמונה, האמונה באלוקים ובכוחות הפנימיים שטמונים בנו".
בלי חובות
שלומי שטרן נרדף במשך שמונה שנים על ידי נושים, עד שתפילה אחת והחלטה מפתיעה של שופט הפכו את הגלגל
יוסף ארנפלד
"עשיתי קפיצה והיא כנראה הייתה גדולה מדי, שקעתי בחובות של יותר משני מיליון שקלים. 72 נושים, החל מ‑200 שקלים ועד 300 מאות אלף שקל. כל היום טלפונים מנושים שדורשים את כספם. ניסיתי להחזיר חובות באמצעות מכירת הציוד. הייתי חייב גם לחברים, לא רק לבנקים. זה מאוד כואב. למזלי הרבה אנשים האמינו בי, כי היה לי שם טוב בענף הפרסום. חלק נתנו יד ואחרים מחלו על החובות, אבל הרוב המכריע רצה את כספו ובצדק. למעשה איבדתי את כל מה שהיה לי".
התקופה הזאת הייתה מאוד לא פשוטה בשביל שלומי שטרן (52), תושב רמת גן, נשוי לענבר ואב לשישה ילדים. מאיגרא רמא הוא הגיע לבירה עמיקתא. קרוב לעשרים שנה הוא עסק בעולם הפרסום, עשר מתוכן כבעל חברת פרסום גדולה בשם 'קומפוזיציה' – ארגון החלקים ביצירה. "הקמפיינים שהפקתי היו אז מאוד חדשניים. הייתי הראשון שהמציא את המונח 'דירה לדוגמה' בפרויקטים של נדל"ן והייתי נחשב פורץ דרך בתחום", הוא נזכר בערגה. "עד היום יש קמפיינים שמתמחים ברעיונות של הדמיות ממוחשבות במכירת נדל"ן, שמתבססים על הרעיונות שלי".
פרט לנדל"ן עבד שטרן עם מותגים מובילים כמו האולר 'לדרמן' והמצית 'זיפו', אבל אהב במיוחד את תחום הנדל"ן. "למרות שבאותו זמן לא שמרתי תורה ומצוות, החוויה שלי תמיד הייתה לקדם את בניין ארץ ישראל. אני דור שביעי בארץ, בן למשפחה ממקימי העיר תל אביב. אולי בגלל השורשים של המשפחה שלי נמשכתי לתחום הזה. עד היום אני נמשך אליו".
כשהוא נמצא בשיא הפריחה של המשרד, שבו עבדו באותה תקופה קרוב ל‑25 עובדים, נכנס העסק למיתון קשה ומהיר. "השקעתי את כל הכספים שלי במשרדים חדשים, ברכישת ציוד ובפיתוח החברה. מהר מאוד נכנסתי לוואקום כלכלי. פתאום הכול נתקע", הוא נאנח. "קניתי כמות עצומה של שטחי פרסום מראש. בשלב מסוים לא היה לי למי למכור את זה, ופשוט נחנקתי כלכלית".
המצב החדש אילץ את שטרן לחפש עבודות מזדמנות. "הייתי דוור, שטפתי מקוואות. ניסיתי לעבוד בכל דבר כדי לקיים את עצמי ולנסות להחזיר את החובות". חיפוש נחמה הוביל ללמידת תורות זרות ומשונות. "בדרך לאחת העבודות נסעתי ברכבת לתל אביב, קראתי ספר של פילוסוף הודי רוחני מפורסם בשם אושו. משך אותי במיוחד אחד הספרים שהוא כתב על הבעל שם טוב בהערצה גלויה. מאוד סקרן אותי איך הגוי הזה רוצה להיות כמו הבעל שם טוב".
החיפוש הממושך הוביל אותו בסופו של דבר אל עולם היהדות, דרך הבעל שם טוב, ר' שלמה קרליבך ורבי נחמן מברסלב. באחד השיעורים של הרב יובל הכהן אשרוב שבו השתתף, הכיר את אשתו לעתיד – ענבר. "כשמצאתי את אשתי, לא היה לי כלום. לא היה לי מה להציע לה. למרות זאת, מהר מאוד החלטנו להתחתן. נסענו להורים שלה בתקוע, היא הציגה אותי בפניהם, ואבא שלה הצביע עליי ואמר 'יש לו לב טוב, הוא יתגבר על הצרות שלו'. עשו לנו חתונה פשוטה במושב מבוא מודיעים, בן ציון סלומון חיתן אותנו".
במשך כמה שנים ניסה שטרן להחזיר את החובות בצורה מסודרת, אך לשווא. "זה לא שאתה חייב כסף ועוזבים אותך", הוא מסביר. "זה לחץ שאי אפשר לעמוד בו. כל יום מישהו אחר מתקשר ורוצה את הכסף שלו ולא מעניין אותו מה קרה לך, אפשר להשתגע מזה. התחלתי הליך משפטי שבו פניתי לסיוע של משרד המשפטים וביקשתי עזרה מהמדינה".
מדינת ישראל מינתה לשלומי עורך דין שהתחיל לייצג אותו מול כל הנושים והעביר אותו תהליך של איחוד תיקים, כשקוצבים לו תשלום חודשי. במשך שלוש שנים הוא שילם כל חודש את הכסף ולא ראה אור בקצה במנהרה. הוא לא הצליח בשום עבודה ולא היה לו מנוח. גם בעבודות המזדמנות הוא הרגיש שהגיע למבוי סתום. בשלב מסוים עבד שלומי בניקיון מרכז לפגועי נפש בבני ברק. "המנהל שאל אותי לסיפור חיי והתפלא איך לא השתגעתי מזה".
לפני כחמש שנים חל המפנה. "הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר, שמונה שנים אני נמצא תחת הכונס, אין לי דרכון או חשבון בנק ואני מתחיל להישבר. אם אני לא יוצא מזה, אני מת רוחנית. אין לזה סוף. הכול בצמצום נוראי, קופת חולים, טוקמן וכדומה. יצאתי להתבודד בפארק הלאומי ברמת גן, אמרתי לאשתי: 'או שאני חוזר, או שאני לא חוזר'. התחננתי לקב"ה שיושיע אותי ויפתח לי דף חדש. פתאום קמתי עם קצת כוח ואמרתי לקב"ה: אני רוצה להקים דוכנים ברחבי הארץ. אם תוציא אותי מהחובות שלי, אקים דוכנים".
שלומי חזר הביתה עם כוחות מחודשים ולמרבה הפלא הצליח לזמן דיון מיוחד בבית המשפט המחוזי. "בבית המשפט, השופט אבי זמיר מתחיל לתשאל אותי ומבקש ממני לספר לו את סיפור חיי. עם דמעות בעיניים אני מספר לו שעשיתי כל מה שיכולתי, ולא הצלחתי. אחרי קרוב לשעה, בצעד חריג הוא פונה לנושים שהיו באולם בית המשפט ומבקש מהם למחול על החובות. הם כמובן מסרבים. בצעד מפתיע עוד יותר מחליט השופט לדחות את החלטתו". כעבור שבועיים התקשר אליו עורך הדין גיא נצר והודיע לו חגיגית: "שלומי שטרן, קום על הרגליים! השופט החליט לתת לך 'צו הפטר מלא' מכל החובות שלך". "רקדתי בבית מרוב שמחה, בוכה וצוחק".
שטרן מגלה כי הרפורמה החדשה והמהפכנית של שרת המשפטים איילת שקד בתחום חדלות הפירעון, שקובעת כי אפשר לרדוף אחרי בעל חוב 18 חודשים בלבד, מסתמכת בין השאר על פסק הדין התקדימי במקרה שלו. "כבר לא יהיה אפשר לשגע כל פושט רגל מסכן, כמו ששיגעו אותי שמונה שנים. אם בזכות פסק הדין הזה הצלחתי לעזור לאחרים, אולי היה שווה את כל הצער".
חודשיים לאחר פסק הדין פתחו שטרן ורעייתו דוכן לספרי יהדות, דיסקים ותשמישי קדושה סמוך לתחנת הרכבת בתל אביב, לאחר שזכה במכרז. "בעיקר יצאו מזה שיחות עם אלפי נוסעים מזדמנים על היהדות, לאחר שראו בדוכן כתובת מתאימה ומאירה", הוא מחייך. שלומי אף זכה לכינוי "האדמו"ר מהרכבת", בשל דמותו המיוחדת והססגונית. לפני כשנה החליטה הנהלת התחנה לצמצם את מספר הדוכנים במקום, ושטרן נאלץ לסגור את הבסטה. תוך כדי העבודה בדוכן, ליקט שלומי סיפורים מסיטואציות מרתקות עם המבקרים, ולאחר שנסגר הדוכן החליט לכרוך אותם אל ספר אחד. למרות שהדוכן כבר איננו, קשרים רבים שנוצרו במשך הזמן עדיין קיימים. עד היום מלווה שטרן קרוב למאה אנשים מהרכבת.
בימים אלה עובד שטרן על ספר חדש, ובמקביל מעביר שיחות באמונה משולבות בסיפורים מהרכבת, והצגות לילדים עם "סבי נחמן" שמלמד את הילדים לראות את הטוב אצל הזולת. בין לבין הוא מלווה לא מעט פושטי רגל. "עברתי המון עם הנושא הזה. אם בזכות מה שעברתי אני מצליח לעזור לאחרים – כנראה שהיה שווה".
לצחוק כל הדרך לחופה
השחקנית אורטל ברזילי ניסתה את כל הסגולות, כולל מים ותפוחים בכותל, עד שבגיל 34 קיבלה במפתיע שיחת טלפון שחוללה את הנס
שפרה ריפקין
השחקנית אורטל ברזילי (40), כיום אמא לשלושה, חיפשה את הזיווג שלה קרוב לעשר שנים. היו פעמים שכמעט לא האמינה שהנס אכן יקרה והיא תזכה להתחתן. אבל דווקא שם, בייאוש הכי עמוק, עלו בה תובנות שאיפשרו לכוחות היצירה שבה להתפרץ החוצה.
"אני זוכרת את עצמי חוזרת מעוד דייט כושל, בפעם המי יודע כמה, אל דירת הרווקות שבה התגוררתי באותה תקופה", היא מספרת, "מצד אחד, מאוד נוח לחזור למעטפת החמה והמוגנת של החברות הרווקות שלך, שמבינות אותך גם בלי שתוציאי הגה אחד מהפה. אבל היו גם לא מעט כעסים ומועקות שהתנקזו לאותו סלון קטן בדירה הזאת. כולנו שיתפנו וחיבקנו זו את זו, אבל בתכל'ס רצינו כבר להתחתן ולעוף משם". לצד המועקה שליוותה אותה במהלך שנות הרווקות, הבינה אורטל כי יש בחוויה שהיא עוברת ממד לא קטן של הומור.
הומור?
"כן", היא צוחקת, "פשוט הומור. ככל שהתבגרתי לתוך הקושי הזה, הבנתי פתאום שדייטים זה דבר מצחיק. זה יכול להיות מבאס וכואב, אבל גם מצחיק מאוד. רק כשהגעתי לגיל 30 אמרתי לעצמי: אני חייבת לתרגם את כל הסצנות שעברתי לכדי חוויה של תיאטרון. אני הרי מורה לתיאטרון, יוצרת ושחקנית, אז למה לא לעשות מזה הצגה?".
יחד עם עוד שתי חברות רווקות, הדר בן חמו ונטע רוטנר, החל הרעיון לקרום עור וגידים. "לקחנו חומרים שחווינו על בשרנו, את חוסר התיאום, את האמירות המביכות, את נפילת הרוח כשאת מגיעה ורואה מיד שאין שום התאמה. את כל זה הכנסנו למופע 'בעצב תצאי עם בנים'". המסר, לדבריה, היה חד ונוקב. "למרות ההומור שכיסה על הכול, השתדלנו להכניס גם עידוד וחיזוק לבנות הרווקות שיושבות בקהל ורוצות לשמוע מאיתנו אמירה ערכית על המצב הלא פשוט הזה. אמירה ברורה שטוענת: את יפה, מוצלחת ומוכשרת ואין בך שום חיסרון. הזיווג שלך עדיין לא הגיע, זה הכול".
בחורה מבוגרת שנמצאת בשידוכים מרגישה שהיא שווה פחות?
"בטח", קובעת אורטל, "ראיתי את זה כל הזמן סביבי וגם אני בעצמי הרגשתי כך תקופה לא קצרה. כאילו אני לא בסדר. כאילו עשיתי משהו רע. לכן היה לי חשוב לומר את זה בפומבי: את בסדר גמור. את יותר מבסדר. תפסיקי להאשים את עצמך במצב".
אולי גם החברה אשמה בתחושה הזאת?
"זה גם נכון. לפעמים ראיתי שהחברה שידרה לי סוג של אשמה. כאילו עיכוב הזיווג שלי נמצא באחריותי. יש לנו כחברה דתית ציפייה שאישה תהיה נשואה וביתית. אם היא לא מתחתנת מוקדם, אנשים מתחילים להרים גבה עיניים, להעיר, להתערב".
אחד המקרים שהיא זוכרת עד היום, קשור גם הוא לתגובה בוטה שקיבלה ערב אחד מאישה שעבדה אצלה. "היא אמרה לי: למה נראה לך שהנסיך בסוף יגיע? מאיפה האמונה שלך? הרגשתי שאני ממש צריכה להחזיק את הראש מעל המים. לאסוף את עצמי. ידעתי שאין סיכוי שהקב"ה שכח אותי, פשוט אין סיכוי! אני מודה שזה היה רגע ארוך של ייאוש, אבל יחד איתו הגיעה ההכרה שאני לא נופלת לתהומות הללו. שאני מרימה את עצמי מחדש".
אחד הדברים שעזרו לה להמשיך ולקוות שהזיווג המיוחל אכן יגיע בקרוב, היו הסגולות שאימצה עם השנים. "אין סגולה בעולם שלא ניסיתי", היא מעידה על עצמה בצחוק מתגלגל, "הלכתי לקבר שמואל הנביא ב‑11 וחצי בלילה להגיד תיקון הכללי, ואז מיד לכותל כדי לסיים את כל התהילים עד אור הבוקר ולהספיק להתפלל שחרית ולומר שירת הים עד חצות. כך נהגתי במשך ארבעה ימי חמישי רצופים".
וזהו?
"לא, הייתי צריכה לעשות את זה עם מים ותפוחים", היא אומרת ברצינות. "אחרי הסבב הזה, שלא ממש עזר, התחלתי לומר תיקון הכללי במשך 40 יום בכותל. וזה כלל חגים ושבתות. עכשיו תראי", היא מחייכת, "הנס לא היה שהצלחתי להתמיד, אלא שמצאתי חנייה בכותל במשך ארבעים יום".
יומיים לפני שסיימה את תפילת התיקון הכללי, קיבלה אורטל טלפון מרב גדול שהכירה. "בדיוק סיימתי קשר עם בחור שנתתי לו יותר מדי צ'אנסים ופתאום הטלפון הזה. במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי, אין לי כוח. נמאס לי. אני חייבת הפסקה. אבל אז חשבתי שאולי בכל זאת כדאי לצאת, לפחות פעם אחת, כדי לראות".
ואז קרה הנס?
"הכי נס בעולם", היא מתרגשת. "הייתי כבר בת 34, מלאת סגולות עד אפס מקום ועם כמיהה גדולה לנישואין. ואז הוא הגיע. יצאנו שלושה חודשים ובסופם התחתנו. זה היה אושר גדול". המסקנה הגדולה שלה מהשידוך עם בעלה היא אלמנט ההפתעה. "זיווג מגיע בהיסח הדעת", היא אומרת, "לא חשבתי בכלל שיכול לצאת מזה משהו. הייתי עסוקה כל כך ואז פגשתי את בעלי. ממש בלי ששמתי לב".
לאחר שהתחתנה התעורר בה צורך גדול "להצית את אש התקווה" כהגדרתה, לכל הבנות שעדיין מחכות לזיווגן. "תדברי עם הקב"ה", היא אומרת בלהט, "השיח עם השם מאוד משמעותי ואני בטוחה שזה עושה משהו בשמיים". אורטל מספרת כי באחת מסדנאות הפסיכודרמה שבה השתתפה לפני נישואיה, נשאה מונולוג ארוך לקב"ה ותבעה את שלה. "שאלתי אותו: למה אני תמיד אחרונה בתור אצלך? למה? האם יכול להיות ששכחת אותי, הקב"ה? מולי עמדה חברה עם הגב אליי, ששיחקה כביכול את הדלת הנעולה שמעברה נמצא אלוקים. אז הכיתי על הגב שלה וצעקתי עם דמעות: השם, תפתח לי בבקשה את הדלת. אל תשאיר אותי מאחור! ובכיתי את המילים הללו. מבחינתי לא היה מולי קהל או במה, אלא רק אני והקדוש ברוך הוא". לאחר המונולוג שנשאה, הרגישה כי משהו בה השתחרר. "בגלל שבכיתי וצעקתי את זה, יכולתי גם לשחרר את כל הכעס והכאב החוצה וזה פשוט ניקה אותי".
מה העצה הכי טובה שאת יכולה לתת היום לבנות רווקות שעדיין לא מצאו את האחד?
"קטונתי מלתת עצות אבל אני יכולה לומר מהניסיון שלי, תני לקב"ה צ'אנס! הוא יכול הכול וגם את הזיווג שלך הוא ימצא. תתפללי אליו ותדברי איתו, אני בטוחה ששערי שמיים פתוחים תמיד, אל כל אחת שמחפשת את האיש שלה. כל אחת שמחפשת ובקרוב תמצא".
הבריחה לחיים
רונה פגשה באקראי בבית החולים מטופל שנתן לה פתק עם מספר טלפון, והחזיר אותה אל חיק משפחתה היהודייה, הרחק מהתעמרותו של אביה המוסלמי
שמעון כהן
שעת צהריים חורפית באחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ. עשרות חולים וקרוביהם גודשים את חדר ההמתנה. בקצה המסדרון, המלא גם הוא בממתינים, דלת חצי פתוחה.
בחדר פנימה ארבע עובדות ניקיון בשיחה ערה ומבודחת. כלי הניקיון לידן. הן בהפסקה לקראת המשך העבודות. מבט ממוקד יותר יזהה את המתח והדריכות על פניה של אחת מהן. בניסיון להסוות את הדרמה המתחוללת בתוכה היא שולחת לחברותיה מדי פעם חצי משפט של השתתפות בשיחה, אבל ראשה נתון כולו בהמתנה לאות חיים מהסלולרי שבכיס חלוק העבודה התכול שלה.
והאות הזה מגיע, והוא מפתיע למרות שציפתה לו כל כך. היא מוציאה את המכשיר. הודעת ווטסאפ ממספר לא מוכר. היא גוררת את עצמה בשניים-שלושה צעדים אל פינת החדרון, שם תוכל לקרוא לבדה את ההודעה הקצרה. "אני כאן. הכול מוכן?", שואלת ההודעה. "כן. הכול מוכן. איפה אתה?", היא מחזירה מבט אגבי לחברות שמאחוריה. הן ממשיכות בשלהן והמענה מיידי: "אני במסדרון", כותב האלמוני ומוסיף תיאור עצמי קצר. באצבע רועדת היא משיבה ואוזניה כבר מזמן אינן שומעות את להג חברותיה. ההתרגשות אוטמת אותה. בראשה היא כבר לא איתן. "עוד כמה דקות תסתיים ההפסקה ואגיע", כתבה והחזירה את המכשיר הסלולרי לכיס החלוק.
דקות אחר כך היא מוציאה מארונית המתכת את התיק הקטן שהביאה מהבית, מציצה מהדלת אל המסדרון, שם היא מזהה בקלות את האלמוני שממתין לה. הנהון קטן של הבנה והוא יוצא בצעדים מהירים אל מחוץ למסדרון. היא, במרחק בטוח, צועדת אחריו. באחד המעברים עוצרת אותה מישהי ושואלת לאן היא הולכת. היא ממלמלת משהו על כך ש"שתי דקות ואני חוזרת" וממשיכה בצעדים מהירים, לא לאבד את האלמוני שמתרחק ולא לתת שהות לשאלות מיותרות על התיק שאיתו היא יוצאת מהמחלקה.
בפינה המרוחקת של החניון שמחוץ לבית החולים, נכנס האלמוני לרכב מיושן ומתיישב על כיסא הנהג. בצעדים מהוססים ותוך מבטים חוזרים ימינה, שמאלה ואחורה היא מוודאת שלא עוקבים אחריה, מתקרבת אל הרכב, פותחת את הדלת האחורית, נכנסת ומתיישבת תוך שהיא מנמיכה ככל האפשר את דמותה שלא תיראה בחלון הרכב היוצא מהחניון לדרכו, דרכה החדשה שלה.
לרגע הזה שבו יצא הרכב ובתוכו רונה (שם בדוי) והנהג האלמוני את שערי חניון בית החולים, קדמו שבועות מתוחים ומלאי חששות. הכול החל ביום שבו הגיעה לנקות, כחלק משגרת עבודתה, את חדרו של אחד המאושפזים בבית החולים. המאושפז, אדם שומר מצוות, תהה באוזניה על המבטא הערבי שליווה את העברית המשובחת שבפיה ועל שמה היהודי, "את גם לא נראית ערבייה", אמר לה. "אני חצי חצי", השיבה בתמימות, "אני ערבייה, אבל אימא שלי יהודייה".
"אין דבר כזה", הופתעה לשמוע אותו קובע נחרצות. "אם אימא שלך יהודייה, גם את יהודייה לגמרי. אין דבר כזה חצי חצי". בטרם תעבור למשימת הניקיון שלה בחדר הבא, המאושפז מיהר לנצל את ההזדמנות והוסיף: "את לא רוצה לחזור לחיות איתנו? עם היהודים? את חייבת לחזור. יהיו לך חיים טובים הרבה יותר מאשר בכפר", אמר ופרט בלי כוונה על נימים עדינים בחייה של רונה.
במשך שנים ציפתה רונה להזדמנות שתגאל אותה מחיי ההתעמרות שהיא חווה מדי יום בכפר, בבית אביה המוסלמי. "הוא היה מטיל עליי משטר של פחד. היו גם מקרים של מכות, אבל לא הרבה. בעיקר היו קללות וצעקות, דיבור מגעיל", היא מתמצתת. "הוא לא היה נותן לי לצאת החוצה מהבית. חייתי בכפר הרבה שנים, אבל לא הכרתי בו כלום. חייתי כמו כלבה. מוקדם בבוקר הייתי יוצאת לעבודה וחוזרת אחרי הצהריים. את כל הכסף הייתי חייבת להעביר אליו. הוא נתן לי הרגשה שהוא עושה לי טובה שהוא נותן לי לעבוד. אחרי שחזרתי מהעבודה היה אסור לי לצאת מהבית. אם הוא היה רואה שאני יושבת לרגע או נחה, היה צועק עליי למה אני לא מנקה את הבית".
כספי המשכורת של רונה היו רק ההתחלה. בשביל אביה הייתה רונה מקור כלכלי לא אכזב. בעוד הוא מסתובב בטל בסמטאות הכפר עם חבריו, דאג לפזר המחאות על חשבונה לכל עבר ולמשוך כספים דרך כרטיס האשראי שלה. חובותיה תפחו לעשרות אלפי שקלים, בלי סיכוי לכיסוי.
המפגש עם המאושפז ההוא הסתיים בשרבוט מספר טלפון של 'יד לאחים' על דף נייר זעיר שקופל היטב והוכנס עמוק לתיקה. "במשך שבוע שלם התלבטתי אם להתקשר או לא. מאוד פחדתי מאבא ומאימא. אבא היה עוקב אחריי כל הזמן. הוא היה מחפש בטלפון שלי שיחות לא מוכרות כדי שיוכל לצעוק עליי ולאיים עוד. אם הייתי שואלת אותו למה הוא מחפש לי בטלפון, הוא היה צועק עליי שאני מסתירה ממנו ובטח יש לי מישהו. העדפתי לשתוק".
כעבור שבוע, בעקבות עוד אחת מהמריבות הקולניות עם אביה, אזרה אומץ, שלפה את הפתק הקטנטן והתקשרה למספר שעליו. "אמרתי לעצמי שאם אני סובלת כל כך ופתאום נפתחה לי דלת כזו, אין סיבה שלא אנצל אותה. התקשרתי. סיפרתי להם שאני בת לאימא יהודייה ואנחנו חיות בכפר עם המשפחה של אבא שלי".
זמן קצר לאחר השיחה ההיא, התקיימה בנקודת מסתור בחצר בית החולים פגישה ראשונה עם עובדת סוציאלית, ש"שאלה אותי למה אני רוצה לעזוב וביקשה לשמוע את כל הסיפור. הסתתרנו כי פחדתי שמישהו מהעובדים בבית החולים שמכיר אותי מהכפר יספר לאבא שלי שאנחנו נפגשות". בפגישות גוללה רונה את הקורות אותה, את ההשפלות שאביה הפך לשגרת יומה, סיפרה על אמהּ שנישאה לו בגיל צעיר ומאז סופגת גם היא לא מעט, סיפרה גם על היום שבו לפני שנים, כאשר הייתה בת שמונה, הסתיימה אחת המריבות בין הוריה בבריחתה של האם. "לא הייתי מבינה מה קורה ביניהם במריבות האלה, אבל יום אחד היא ברחה. חמישה חודשים לא ראינו אותה, אבל בסוף היא חזרה כי אבא התחנן ואמר שישתנה ויהיו לנו חיים חדשים".
הפגישות החשאיות עם העובדת הסוציאלית נמשכו בהפסקות. חברותיה כבר התרגלו להיעלמויות התמוהות והפסיקו לשאול מדוע היא לא מבלה איתן את חצי השעה שניתנת להן לפטפט או להצית סיגריה. בפגישות הבשילה החלטתה להימלט בעזרת אנשי הארגון. נקבעו תאריך ושעה שבהם עליה להיערך עם תיק קטן ובו חפצים אישיים שלא ימשכו תשומת לב יתרה, ולהמתין להודעת הווטסאפ הגואלת. "שימי לב שלא לעורר חשד. תתנהגי כרגיל. אל תעמיסי יותר מדי חפצים ואל תבואי עם תיק שאת לא רגילה לבוא איתו לעבודה", שוננו לה ההנחיות.
ביום הבריחה הכול התנהל כמתוכנן, כמעט כמבצע צבאי של ממש. זמן קצר לאחר שעזבה את שטח בית החולים ברכבו של איש 'יד לאחים', יצרו אנשי הארגון קשר עם מנהל העבודה שלה כדי להבהיר לו את המתרחש ולמנוע חיפושים משטרתיים אחריה. גם את המשטרה עדכנו, "כדי שיגידו לאבא שלי שאני בסדר ושלא יחפש אותי".
רונה הועברה לבית משפחה שומרת מצוות שפינתה בעבורה חדר. "יש להם הרבה ילדים, אבל הם נתנו לי חדר. אף פעם לא היה לי חדר משלי", היא אומרת. "קיבלתי מ'יד לאחים' בגדים וציוד, דברים שלא חשבתי שאצטרך. הם דאגו לכל פרט". בארגון מצאו לה גם מקום עבודה חלופי סמוך לדירת המסתור שבה היא מתגוררת.
היומיים הראשונים לבריחתה היו גדושי פחדים, "היו יומיים קשים, הייתי מתעוררת בלילות בפחד ובהלה". בהמשך יצרה קשר עם דודיה, שמהם התנתקה אמה לפני שנים רבות. "הם אמרו לי שהם גאים בי ושיעזרו לי בכל מה שצריך. אנחנו שוב משפחה", היא אומרת בהתרגשות, ומספרת גם על קשר עקיף שדרכו הועבר לה מסר מאמה שנותרה מאחור. "היא גאה בי. היא חושבת שעשיתי את מה שלה לא היה אומץ לעשות". ומה על האב? "עכשיו הוא יצטרך להתחיל לעבוד. אין לו עוד את הכספים שלי", היא צוחקת ומוסיפה: "הבנתי שהוא חושש שגם אימא שלי תברח לו אז הוא משתדל להתנהג רגוע, אבל אני בטוחה שהוא ימשיך לחפש אותי".
הדבש שאחרי העוקץ
לאחר שגורשו מגוש קטיף, נפלו איציק וענבל פיטוסי בתרגיל עוקץ ואיבדו את כל רכושם, אבל למרות הכול הצליחו לשקם את חייהם ולבנות בית
משה גלנץ
שדה החיטה שגובל בביתם של בני הזוג איציק וענבל פיטוסי ביד בנימין, ירוק מתמיד בתקופה זו של סוף החורף בואכה האביב. הבית עצמו מעוצב בחן, מתהדר באקווריום הגדול המוצב בסלון. שום דבר מכל זה אינו מסגיר את העובדה שבני הזוג שגורשו מגוש קטיף, חוו בשנים לאחר הגירוש נפילות כלכליות שהיו יכולות לרסק בקלות כל אדם ממוצע. הם בחרו בחיים בזכות כוח האמונה.
איציק וענבל (43), הורים לשישה, גדלו בגוש – איציק בעצמונה וענבל בגני טל, בת למשפחה שורשית בחבל קטיף. בשנה שלפני הגירוש התגוררו בגוש ארבעה דורות של משפחתה. סבה של ענבל נפטר חודש לפני הפינוי, והמשפחה מייחסת זאת להתנתקות. כשנישאו התגוררו איציק וענבל בגני טל ובהמשך עברו למושב קטיף עד לקיץ 2005. לאחר הגירוש התגלגלו במשך כמה חודשים בבית הארחה שבקיבוץ חפץ חיים, ובהמשך בקראווילה ביד בנימין. לפני חמש שנים נכנסו לביתם החדש.
"בכספי הפיצויים שהגיעו מאוחר הספקנו לרכוש רכב ואפילו לנסוע לטיול בחו"ל. את היתרה השקענו באפיקים שונים כדי לא לאבד את הכסף. אם אחד ייפול, השני יצליח. אבל אז הגיעה המכה הגדולה".
אלה היו הימים של אחרי המשבר הכלכלי הגדול ב‑2008. השווקים קרסו, אף אחד לא בטח עוד במוסדות הפיננסיים וביכולת שלהם להחזיר את הקרן, ובוודאי לא להשיא תשואה. אל איציק וענבל הגיעה שמועה על "הקוסם": איש עסקים צרפתי בעל חזות חרדית, שמבטיח למשקיעים תשואה פנטסטית של 5% בחודש. השמועה שהגיעה אליהם עברה מפה לאוזן, בעיקר בקהילות סגורות, כמו קהילות חרדיות או מפוני גוש קטיף, שהיו בידיהם מזומנים רבים.
באותם ימים הכול היה נראה בטוח ואמין. המשקיעים סיפרו כי הם מקבלים בזמן ובמועד את התשלומים הקבועים, הרבו לדבר בשבחי אותו "קוסם", ולאיציק וענבל, שקיבלו כמה חודשים קודם לכן את כספי הפיצויים על ביתם שבגוש, זה קסם. "רק אני יכול להעניק לכם תשואה חודשית של 5%", אמר להם איש העסקים בכנס משקיעים גדול שהתקיים בימי החנוכה באותה שנה. הם האמינו לו וביצעו העברות של מאות אלפי שקלים לחשבונות הבנק שלו בשוויץ ובישראל וחיכו לקבלת תזרים המזומנים. חודשיים מאוחר יותר הם נקלעו לתרחיש הגרוע ביותר: התשלומים למשקיעים נעצרו ואיש העסקים ברח מהארץ, משאיר אחריו אדמה חרוכה. כ‑80 מיליון שקלים התאדו להם ברגע אחד. "אני נכנסתי עם ההשקעה הזאת כמעט בסוף, מחזור גיוס אחרון לפני שהתפוצצה הבועה", מספר איציק.
"הגענו למצב כלכלי שנזקקנו לסיוע מבחוץ", הם מספרים, "זה היה מבחן אמונה. בתור מנהל הקהילה ביד בנימין הייתי מקבל תלושים ומחלק לכולם, אבל ידעתי שלי אין איך לעשות את החג. עלינו כל הזמן הסתכלו כעל כאלה שלא צריכים עזרה". איציק מנצל את הריאיון כדי להודות לרב יוסף צבי רימון, רב קהילת היישוב אלון שבות שבגוש עציון. "הוא הקים את עמותת תעסוקטיף וליווה אותנו בכל התקופה הקשה הזאת".
השניים מספרים כי זכו למשענת בדמותו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. "פקדנו את קברו יום ולילה. איבדנו את הכול – לא היה לנו בית, לא היה לנו איך לקנות עסק, איציק לא עבד", אומרת ענבל. "ניסינו כל מיני דברים וזה לא הצליח. רצינו לקבל ברכה מהרב אליהו והוא נפטר. היינו בקבר שלו לילות שלמים, פשוט ככה. ואז נפתחו הדלתות".
ענבל מספרת כיצד פקדו אותם ניסים בזה אחר זה: "היינו צריכים לקחת משכנתא על העסק ועל הבית. מי ייתן לנו משכנתא אם אין לנו נכס? היה לנו אוטו וזהו. ואז מצאנו חברה שמצאה איך ייתנו לנו משכנתא על סמך קרקע. כך בכל ביקור אצלו קרה משהו חדש. פתאום הדלתות מתחילות להיפתח בזו אחר זו, אחרי שהכול היה נעול. כשבנינו את הבית לא ידענו כמה כסף יהיה לנו. בסוף יצא בית מקסים".
לאחר התפוצצות פרשת העוקץ החל איציק לגייס את כל הנפגעים והגיש תביעה לבית המשפט במטרה לחלץ לפחות את הכספים שהיו מושקעים בחברות ישראליות. "כשהתפוצצה הבועה האנשים לא ידעו אחד על השני. התחלתי לרכז אותם ונפגשתי עם האנשים באופן אישי. היום אני מכיר כמעט את כל המשקיעים, שסיפרו לי סיפורים מסמרי שיער. אנשים השקיעו אצלו כספים שקיבלו על ילדים שנפלו במלחמה, כספים שמיועדים לספר תורה, חולים שהיו זקוקים לכסף הזה להשתלות. אנשים מכרו דירות כדי לשים אצלו את הכסף, לקחו כספים מגמ"חים והשקיעו אצלו, ופוף. יום אחרי כבר לא היה שם כלום. אנשים איבדו את הכול. סיפורים מחרידים".
הצלחת לקבל לפחות חלק מהכסף?
"שום דבר. יש לא מעט חברות פה בישראל שעשו עלינו קופה יפה מאוד, והכול בדרכים חוקיות כביכול. הפרשה הזאת מושתקת כי מעורבים בה פוליטיקאים וגורמים מהצמרת השלטונית של מדינת ישראל. שרים לשעבר, ח"כים ורבנים בכירים", מאשים פיטוסי. "אותו אדם הוא לא היחיד שניצל את התמימות של המגורשים. היו עוד כמה. כשנכנסנו לתמונה גילינו כמה הפרשה הזאת מושתקת. מרחו אותנו שנים – כל פעם עם סיפור אחר. דחו את הדיונים במשפט בחודשים ארוכים, בלי סיבה הגיונית".
עד הגירוש ענבל עבדה כמזכירה בישיבת כפר מימון. כשהפרק של גוש קטיף הסתיים, ענבל החליטה שהיא עושה שינוי והחלה להיות דולה – מלווה בלידה. אחר כך יצאה ללימודי אחיות, ובמשך כמה שנים הייתה אחות בשערי צדק. לפני חודש עברה לתפקיד יועצת הנקה במחלקת היולדות בשערי צדק, אחרי שלא מזמן קיבלה תעודה ורישיון לייעוץ. בנוסף לכך פתחה עסק בשם "ראשית הורות" לליווי זוגות מתחילת ההיריון ועד אחרי הלידה.
"גם אני שיניתי כיוון", מוסיף איציק. "במשך לא מעט שנים עסקתי בתחום המטבח המוסדי כאיש מכירות ומנהל לקוחות בחברת 'קליר'. אחרי הגירוש יצאתי ללימודי קונדיטוריה ושף. פתחתי קייטרינג אירועים בשרי ובהמשך רכשתי את החנות של 'קפה קפה' בצומת מסמיה. כיום אני מפעיל שירותי קייטרינג חלבי ובשרי בכל רחבי הארץ, בדגש על התמחות בהפקות אירועי שטח".
ואיך עשיתם את זה עם כל הנפילה הכלכלית?
"התקומה הגיעה מהקב"ה. ראינו אותו בכל רגע ושאבנו ממנו כוחות מחדש. ההפנמה שאתה חסר כול ומבין שיש בורא לעולם והכול בא ממנו – מאוד עזרה. ממש ראינו אותו בכל שלב שעברנו. הרגשנו השגחה עליונה, שהקב"ה מלווה אותנו בכל שלב בשיקום שלנו".
מה הלקח שלך בסיפור הזה?
"שאין כסף קל. אל תתפתו אף פעם להאמין לאדם שמספר שהוא יביא לכם סכומי כסף שנשמעים חלומיים. זה תמיד נגמר באכזבה ובמפח נפש אדיר. אני גם חושב שהרבה מאוד מהנפגעים הם אלו שקיבלו בבת אחת סכום כסף גדול מהמדינה, אבל לא קיבלו שום ידע כיצד להתנהל פיננסית ולכן נפגעו. אנחנו משלמים היום את המחיר, אבל הצלחנו לקום ולהמשיך הלאה. רבים אחרים ממגורשי הגוש הפסידו את הכול ועד היום הם שקועים בחובות עתק. כואב".