בימים האחרונים מצאתי את עצמי מהרהרת מה הייתי מנסה להציל אם היו לי כמה דקות לפנות את הבית. את החנוכייה? אלבומים? ספרי קודש? ארנק? התגובה המותנית הרגילה שלי ליציאה מהבית היא לחפש חבילת טישיו.
הסטודנטית שלי, שנאלצה לעזוב את המעונות שלה בחיפה, לקחה את העבודה שלה בסטטיסטיקה. "את יודעת כמה זמן השקעתי בעבודה המעצבנת הזאת?" היא אמרה.
בחיי היומיום אנחנו כל כך קשורים ומחוברים לחפצים שלנו – לספרים, לבגדים, לעציצים, לתכשיט מיוחד שקיבלנו במתנה. והנה באות להבות של שנאה, מותירות מאות אנשים חסרי כול, ומזכירות לנו כמה הכול הבל.
חסד שבדין
עם כל הנוראיות של האירועים האחרונים, אפשר למצוא בהם גם נקודות של אור. בראש ובראשונה, צריך להודות לריבונו של עולם על הנס הגדול ביותר, שבהיקף עצום כזה של שריפות לא היו נפגעים בנפש. הרי כל כך בקלות היה יכול להיות אחרת.
התרחשויות כאלה גם עוזרות לגלות את הפנים היפות של עם ישראל, שבהתכתשויות שבשגרה קצת נשכחות. שמעתי ברדיו את אחת מנפגעות השריפה בזכרון יעקב, עולה חדשה, שאיבדה את הכול. "זאת מדינה מיוחדת", היא אמרה בעדינות במבטא צרפתי, "כולם כמו משפחה אחת. אנשים זרים שאני בכלל לא מכירה צלצלו אליי עד אמצע הלילה, ורצו לתת כסף וחפצים. בצרפת זה לא היה קורה". בכל הטוקבקים אנשים שואלים איך ואיפה אפשר לעזור. אם עדיין לא מצאתם למי לתרום, ישיבת ההסדר 'מבשר שלום' שנשרפה בחיפה פתחה הדסטארט ובאתר 'פרוג'קטור' אפשר לעזור לנפגעי אזור בנימין.
יש לי גם תחושה שברוך ה', המערכות שהיו צריכות לפעול פעלו כראוי, אולי אפילו מעבר. אני לא מדברת רק על הכבאים שפעלו במסירות נפש של ממש מסביב לשעון. שכני הכבאי פעם הסביר לי שלנו זה נראה ברור מאליו שכבאי קופץ לאש, אבל אנחנו שוכחים שהאינסטינקט האנושי הוא לברוח מהלהבות, לא להיכנס לתוכן. אחרי שהכול יירגע, אני חושבת שמגיע לחבר'ה האמיצים האלה צ'ופר רציני, מהמדינה או סתם ככה מעם ישראל.
גם למערך העירוני בחיפה ולמוקדים האחרים מגיע יישר כוח. אנחנו שומעים כל כך על הרבה שחיתויות ברשויות המקומיות, אך מתברר שיש גם אנשים טובים שעושים את מלאכתם נאמנה. אחד השדרנים סיפר שכבר עשר שנים מתכוננים לתרחיש חירום בעיר, עם תרגול עקבי מדי כמה חדשים. במבחן התוצאה, זה עבד.
ויש גם מתנדבים למיניהם. אנחנו מדינה מרובת מתנדבים. להרבה מאוד אנשים יש ידע רפואי או ביטחוני כזה או אחר, וזה מתבטא במיוחד בעתות חירום. בתחום של עזרה ראשונה, למשל, אני יכולה להעיד שבאזור שלנו יש תחרות רצינית מי מבין עשרות המתנדבים יגיע ראשון למטופל. גם בעיר, כשאני עושה משמרת מד"א, לא נדיר להגיע לקריאה ולמצוא שם כונן או שניים שהיו באזור והקדימו אותנו. אני בטוחה שגם באזורי השריפה יש שפע מתנדבים מכל הסוגים והמינים.
ומעבר לכול, אני נוטה לחשוב שכעם, הטלטלות האלה מחזקות אותנו יותר ממה שהן מחלישות. אולי אם האויבים שלנו היו מבינים את זה, הם היו נותנים לנו לחיות בשקט ולעסוק בהתכסחויות הפנימיות שלנו עד שנפורר את עצמנו מבפנים. אנחנו הרי עם קשה עורף מאז ומתמיד. רוצים לסלק אותנו מכאן? דווקא נישאר ונבנה. כמו הסטטוס שהראו לי על גיוס הבנות לשריון: בצה"ל ראו שהגיוס לחיל ירד, וחיפשו כוח אדם שישלים את השורות. מישהו הציע לגייס בנות, אבל למה שהן יסכימו? "אני יודע!" הבריק מישהו, "נגיד להן שאסור!"
חוזרים למקור
כשעומדים מול אירועים כמו אלה שהתרחשו השבוע, בטח בשביל מי שחווה אותם מקרוב, העולם מתערער פתאום. כשחיינו מתנהלים על מי מנוחות, יש מין הרגשה שמה שהיה תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש. השינויים המהותיים ביותר בחיינו מתגנבים להם בנחת, עד כדי כך שקשה לעכל איך התינוק שרק עכשיו הרמנו לגרעפס מתגייס או עומד מתחת החופה. אך לפעמים צרה שכזאת נופלת עלינו כרעם ביום בהיר, ודרושים הרבה כוחות נפש כדי לקום ולאחות את הקרעים.
אחד הדברים המתסכלים בעולמנו הוא חוסר הסימטריה הבולט בין בנייה להרס. ילד עמל שעה ארוכה על מגדל של קוביות, ובבעיטה אחת של אח קטן הכול מפוזר על השטיח. כמה שנים לוקח לבנות יישוב, לטפח גינה פורחת, לגדל יער עבות? וכמה זמן לוקח להעלות אותם באש? מייאש למדי, הייתי אומרת.
אך בעניינים כאלה, צריך כנראה לאמץ ראייה קצת יותר ארוכת טווח. בנעוריי, קראתי ספר של ג'יימס מיצ'נר בשם 'המקור', ולא מזמן מצאתי אותו בערימת ספרים בשקל במתנ"ס, ואימצתי אותו שוב. מיצ'נר היה סופר אמריקאי לא יהודי, שכתב ספרים עבי כרס שמתארים היסטוריה של מדינות או תרבויות. 'המקור' מספר עלינו, על היהודים ועל ארץ ישראל, דרך חפירה ארכיאולוגית באתר פיקטיבי אי שם בגליל. אחסוך מכם את ביקורת הספרים שלי, ורק אומר שספר רחב יריעה שכזה מדגים היטב את תהליך ההרס והבנייה המחודשת. מה לא עבר על יהודי מקור? כמה פעמים הם נרדפו, נרצחו, אולצו להתייוון ולהתאסלם ולהתנצר, ראו את העיר עולה באש, ברחו למערות והוגלו? ובכל פעם, אחרי שנים, לפעמים אחרי מאות שנים, הם היו חוזרים ובונים ומתיישבים מחדש. גם אנחנו חזרנו אחרי אלפיים שנות, ובעזרת ה', עוד יעלה הרבה ירוק מתוך האפר.
אסתי רמתי