"שלום עזביאל בן בכי".
"ערב טוב לך ולצופים בבית".
"רק נאמר שאתה מנשיאי ישראל, בכיר לשעבר בשירותי הביון, וכיום חוקר עמית במכון הישראלי לנהי".
"ומרגל".
"סליחה?"
"מרגל. הייתי בין שנים עשר המרגלים שמשה שלח לתור את הארץ".
"כן? אבל השם שלך לא מופיע בפרשה".
"נכון, הורידו אותי בעריכה".
"מעניין… מאיזה שבט היית?"
"נבטים. אבל אחר כך עברתי לניצנים ואז העבירו אותי למעלות".
"ואחר כך?"
"אחר כך עזבתי את הסניף".
"מר בן בכי, איך אתה מסכם עד כה את ההתקפה הישראלית על איראן?"
"בתור אחד שהשתתף בכמה וכמה מבצעים שהשתיקה יפה להם אבל אני בכל זאת מדבר עליהם בלי סוף, אני חייב לומר שהמצב היום מזכיר לי מאוד את תוצאות מבצע הריגול ההרואי שעשינו אז בארץ כנען: הישג אדיר של המודיעין, כישלון קולוסלי של הדרג המדיני".
"קולוסלי?"
"ואוניברסלי. כבר אחרי שמשה שלח אותנו לתור את הארץ כתבתי דוח מפורט, ובו הסברתי שאין שום היתכנות לניצחון. תראי יונית, עמלק יושב בארץ הנגב, החיתי והיבוסי והאמורי יושב בהר ואני יושב פה כבר שתי דקות ומברבר ואף אחד לא עוצר אותי. אם אנחנו לא מסוגלים להתמודד לא עם העמלקי מעזה, לא עם החיתי מתימן, לא עם האמורי שאומר אמירות הזויות באולפנים – איך נצליח לעשות משהו מול מעצמה אדירה כמו איראן? לא, לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו".
"בכל זאת, לפחות כרגע נראה שאיראן היא זו שלא מצליחה להתמודד איתנו".
"ומה קובע? מה שנראה כרגע, או עשרה מרגלים – ועוד אחד שנפל בעריכה – שמראים חד־משמעית שאין לנו סיכוי להיכנס אל הארץ המובטחת?"
"יש גם מרגלים שאומרים אחרת".
"תני לי שם של אחד כזה. אחד!"
"יהושע בן נון, כלב בן יפונה…"
"ביקשתי שם אחד, אל תבלבלי אותי עם שניים. הביטי הילה, אני לא אומר – באנו אל הארץ אשר שלחתנו, והיא באמת זבת חלב ודבש. אפס…"
"מי אפס?"
"לא את, התכוונתי שכל מה שאמרתי מתאפס לעומת ההרפתקאות שהממשלה המסוכנת הזאת מובילה אותנו אליהן. גם לעם אמרתי בזמנו – אני הרי השתתפתי בפעולה אחת או שתיים מעבר לקווי האויב, כן? – אמרתי לעם את האמת בלי לייפות אותה: באנו אל הארץ, הגיע הזמן ללכת".
"לאן?"
"למצרים. צריך להסתכל למציאות בעיניים, ולהודות שהרעיון ההזוי ההוא של יציאה מעבדות לחירות נידון לכישלון מראש. את מבינה אופירה, אנחנו ישבנו לנו בשקט במצרים, קיבלנו חינם קישואים ואבטיחים, וכל מה שהיינו צריכים לעשות זה להיות עבדים ולזרוק את הילדים שלנו ליאור. לא כזה נורא, אפשר לעמוד בזה. אבל אז פתאום בא אחד, שבזמן שאנחנו בנינו את מצרים הוא ישב לו במדיין בסבבה שלו, ומכר לעם סיפורי מעשיות שהוא ייקח אותם אל הארץ המובטחת!"
"ולא לקח?"
"הוא כן, וזאת בדיוק הבעיה. אפס…"
"אני אפס?!"
"התכוונתי אפס במובן של אפס מחשבה".
"אהה".
"כי העם היהודי מעולם לא רצה מדינה ולא היה צריך מדינה. כל העניין של 'הארץ המובטחת' הוא המצאה מאוחרת של פלג לאומני משיחיסטי בראשות ההוא עם הזקן, איך קוראים לו…"
"איתמר אֵיתם?"
"כן, והרצל. הביטי טלי, מדינה יהודית היא אוטופיה חסרת אחיזה במציאות, הזיה של מטורפים קיצונים שאני והמרגלים האחרים נאלצנו לחסום בגופנו. כי בואי נהיה כנים עם עצמנו, עדי, גם אילו היינו מצליחים להקים מדינה – מה היינו עושים איתה? כובשים אדמות? נלחמים עם השכנים? מפתחים תחביבים של רצח תינוקות חפים מפשע? לכן אמרנו לעם את האמת שהמנהיגים הפחדנים שלו מנסים להסתיר ממנו: צריך לחזור למצרים על הברכיים ולהודות שטעינו. אני בטוח שהמצרים היו סולחים לנו ומסייעים לנו להתיישב מחדש בגטאות ובמחנות העבודה".
"אז למה לא הקשיבו לכם?"
"כי ההוא שקורא לעצמו מנהיג השתלט על העם בכוח עם החברים שלו והסיסמאות האלה של 'עלֹה נעלה וירשנו אותה'. למרות שבעינינו ראינו שמי שעומדים מולנו הם ממש נפילים, ונהי בעינינו כחגבים. לכן, אגב, הקמנו את המכון הישראלי לנהי".
"ולא הקשיבו לכם".
"בהתחלה הקשיבו, אבל אחר כך משה נכנס בהם אז פתאום הם התחרטו. ככה זה, לא מוכנים להקשיב לאנשים חכמים כמונו למרות שכל מה שאנחנו אומרים קורה בסוף. אמרנו שלא ניכנס לארץ, ובאמת לא נכנסנו".
"הדור הבא נכנס".
"הצעירים האלה, אף פעם לא מקשיבים לבעלי ניסיון. אילו היו מקשיבים לנו כבר היינו היום אחרי המלחמה, מחפשים מגורי קבע במרכז הארץ לתושבי העוטף המפונים, בונים מקלטים אטומיים לקראת השלמת פרויקט הגרעין של איראן ועוקבים בדריכות אחרי האיומים המתגברים של נסראללה. אבל לא מקשיבים לנו, אז תראי לאן הגענו. הנה, לדוגמה, יש לי חבר שלהורים שלו אין ממ"ד, אמרתי לו שהממשלה שלנו חסרת אחריות ושיביא אותם לגור איתו".
"ומה קרה?"
"ההורים לא רצו לבוא. אבל ההורים של אשתו באים ועכשיו הוא תקוע עם חמותו. זה מה שקורה כשלא מקשיבים לבעלי ניסיון".
"אז מה יהיה עכשיו, מר בן בכי?"
"יהיה רע, כמו תמיד. לא הקשיבו לנו בפרשת המרגלים, לא הקשיבו לנו כשתמכנו בקורח, ועכשיו לא מקשיבים לנו כשאנחנו אומרים שזה טירוף לתקוף את איראן. הרי בסוף, איראן היא מדינה רציונלית, אין לה שום סיבה לתקוף אותנו ובטח לא לפגוע באזרחים תמימים. אפס…"
"מי אפס?"
"ראש הממשלה שלנו, שבמקום לעשות שלום מביא אותנו למלחמה מוטרפת עם מדינה רחוקה שאין לה שום דבר נגדנו".
"יש האומרים שבדברים האלה אתם למעשה מסייעים לאיראן".
"לא לאיראן, לאירן. זו המטרה שלנו, אי־רן. להוריד את המורל, שאנשים לא ישמחו פה".
"למה בעצם?"
"כי אז לא נוכל להגיד שהכול רע ורק אנחנו התקווה. שזה בדיוק מה שהיה קורה אילו היינו נכנסים לארץ – הביביסטים היו משתלטים, וכל המעמד שבנינו לנו במצרים היה הולך פייפן".
"פיי… מה?"
"פייפן. זה מין ביטוי כזה שהבאנו מהגולה, כשעוד אכלנו חינם דגים ובצלים. אז באמת נשארנו במדבר ארבעים שנה, ומאז הדור שלי הוא דור המדבר. מדבר ומדבר, אבל כבר לא מקשיבים לנו. אפילו אז, ברגע הנדיר שכן הקשיבו, שנייה אחר כך הם התחרטו וניסו להעפיל לארץ. ברור שהם חטפו את המכה של החיים, כי למעפילים מעולם לא היה ולא יהיה סיכוי".
"ואתה לא היית מהמעפילים?"
"אמרתי לך, אני בשבט מעלות עזבתי את הסניף".
