התחלה// לפני 49 שנה. נולד וגדל בבאר שבע. הבכור משני אחים.
אבא// אלעזר (73), יליד תוניסיה, עלה ארצה כילד. כיום גמלאי. "בעל מפעל אלומיניום. עבד קשה מאוד מגיל צעיר להביא פרנסה הביתה בלי קיטורים ותלונות, בעל חוכמת חיים ומשמעת עצמית. יש בו רצון עז לסייע לילדים בכל תחום".
אמא// מרים (73), סייעת בגנים וכיום גמלאית. "למדתי ממנה מסירות גדולה בחינוך הילדים, גמילות חסד ושמחת חיים, תפילה מעומק הלב ודאגה אמיתית שיהיה הכי טוב למשפחה הרחבה".
באר שבע// "אני באר־שבעי בנשמה. גדלתי בשכונה ו' הישנה. אני מהאנשים שגדלו בשכונות של פעם כשהיה הכי טבעי לעם ישראל לגור יחד. גדלנו ושיחקנו וצמחנו בשכונה. אומנם למדנו בבתי ספר שונים, אבל היינו כולנו יחד".
בני עקיבא// סניף הנגב, שכונה ד' בבאר שבע. "הייתי מדריך בסניף, תקופה שעיצבה את חיי. שם הכרתי חניכים וחברים שחלמו רחוק למרות אתגרים לא פשוטים בחיים והגשימו חלומות. בסניף הנגב גדלו המון אנשים מיוחדים שעושים היום דברים גדולים. אני גאה להיות בוגר של הסניף המיוחד הזה".
תורה גדולה// בתיכון למד בישיבת בני עקיבא 'אוהל שלמה' בבאר שבע, "שנים משמעותיות שבהן התחנכתי ליראת שמיים וזכיתי לחברויות אמת". משם פנה לישיבת ההסדר בקרני שומרון. "בקרנ"ש ראיתי תורה גדולה, ענווה, מסירות וישרות. כל השיחות ששמעתי בישיבה מהדהדות לי בראש עד היום. שנים של צמיחה ובנייה אישית".
חייל בגוש// שירת כלוחם בחטיבת גבעתי במסגרת ההסדר. חלק גדול מהשירות היה בגוש קטיף. "בצבא לראשונה הגעתי לגוש קטיף והתאהבתי מיד במקום. החולות, הים, האנשים המקסימים שדאגו לכל הצרכים של החיילים. שירַתי בכפר דרום, כפר ים ומדרשת הדרום, שם הייתה לנו עמדה. צחוק הגורל היה שאחרי כמה שנים הפכתי למנהל המדרשה. אומנם הייתה מעט מתיחות עם השוטרים הפלשתינים, אבל בגדול היה שירות שקט וחווייתי".
החצי השני// מיד אחרי הצבא נישא לאפרת, בת 47, מחנכת בתיכון נריה בשדות נגב שבעוטף. "מחנכת בחסד. יש בה ענווה, טוב לב, חוכמת חיים, שלווה ומנהיגות. החברה הכי טובה לרוץ איתה. זכיתי בה".
הנחת// שמונה בנות. רעות (25), אביה (24) נשואה לנריה, תהילה (22), תאיר (20), צורית (18), רננה (15), תחיה (13) ואחינועם (9). "בית של בנות הוא בית שאין בו רגע דל, ותמיד יש בו שמחה, אווירה וגיבוש משפחתי. מעניין אצלנו. מודים על כל רגע".
לגוש// כזוג צעיר עברו ליישוב נווה דקלים. "נחתנו שם בסיוון תשנ"ח. חיפשנו מקום בדרום, מצד אחד להגשים התיישבות ומצד שני ללמוד תורה. למדתי שנה וחצי בכולל של ישיבת תורת החיים. באותן שנים הגוש היה מקום אידיאלי לזוגות צעירים לגדול ולצמוח בו. מבחינה ביטחונית היה שקט ורגוע יחסית".
נוער// לאחר שנתיים וחצי בגוש החל לעבוד כמנהל פנימייה ורכז חברתי באולפנת נווה דקלים. "מתוקף העבודה שלי עברתי את חוויית הגוש יחד עם הנוער, ויחד עם התלמידות באולפנה עברתי את המאבק נגד הגירוש. הלב הפועם של המאבק יצא מהאולפנה. אחר כך עברנו את העקירה עצמה, ובהמשך את המעבר של האולפנה לגבעת וושינגטון. הסיפור של הגוש הוא חלק בלתי נפרד מנוער הגוש".
אינתיפאדה// "חודש אחרי שנכנסתי לתפקידי באולפנה פרצה האינתיפאדה השנייה. מאז הכול השתנה. היציאה הראשונה שלי כרכז חברתי הייתה להלוויה של המחנכת מירי אמיתי, שנרצחה באוטובוס הילדים מכפר דרום. יום לפני כן עוד ישבנו באולפנה לדבר ויום למחרת היא נהרגה. עד היום זה הולך איתי, השבריריות הזאת של החיים. מאז פיגוע רדף פיגוע. פתאום החשש על הכבישים, פיגועי ירי, מרגמות. אנחנו כמשפחה חטפנו שלוש פעמים מרגמות בבית. התמודדות לא פשוטה".
אף על פי כן, גן עדן// "למרות הכול, הייתה בגוש אווירה מיוחדת. הייתה אמונה יוקדת בה' יתברך. הקליטה לנווה דקלים לא הפסיקה לרגע. זה היה לחיות בתוך גלויה, ולא רק ברמת הנוף אלא גם ברמת הפסיפס האנושי, יראת השמיים והאידיאל הקהילתי – חקלאות ותורה וחינוך והתיישבות. הגעגוע לחיים שם לא מרפה".
המאבק// "האמנתי בכל ליבי שזה לא יקרה, ממש עד הרגע האחרון. בשנה שלפני העקירה התפללנו, הלכנו להפגנות, עשינו כל מה שרק אפשר אצל הפוליטיקאים ובציבור. ניסינו לשכנע ולהסביר שזו טעות גדולה. הרגשנו שיש בתוך החברה הישראלית תנועה עממית שמתחילה להבין שמדובר באירוע בעייתי לישראל, אבל לצערי נלחמנו נגד כוחות גדולים מאיתנו בתקשורת, במשפט ובפוליטיקה".
רק אהבה// "לאורך כל הדרך האמנו שהמאבק צריך להיות ערכי ולא אלים, והאמנו באמונה שלמה שנוכל לבטל את רוע הגזרה". אולי הציבור שלנו היה תמים מדי? "אני חושב שלא. יצאנו לקרב על הבית מתוך אחריות לאומית. היינו בכאב עצום אבל בהכרה ברורה שאחרי הכול, יש כאן מדינה שאנחנו אוהבים ואנחנו חלק בלתי נפרד ממנה".
העקירה// "היינו זוג עם ארבע בנות, שהגדולה בהן הייתה בת חמש והקטנה תינוקת בת שמונה חודשים. בי"ב באב, יום רביעי בבוקר, עקרו אותנו מהבית. עד תפילת שחרית באותו בוקר האמנתי שיהיה נס וזה לא יקרה, וכשנכנסו אלינו הביתה שמונה חיילים הייתה תחושה קשה מאוד. אני זוכר את זעקות השבר ברחובות. הצעקות האלה מהדהדות לי בראש כל הזמן".
חורבן// "כמה אטימות הייתה. הרגשנו כאב נוראי, תסכול עצום. זו הייתה פרדה מטלטלת מהבית ומהגוש. אתה חש חוסר אונים משווע. עוקרים אותך מהחיים. מאז אני לא משתמש במילה גירוש אלא עקירה, כי זה מה שעשו לנו". כמה ימים אחר כך שב לביתו בנווה דקלים כדי לארוז את החפצים ונדהם מההרס הרב סביבו. "היישוב הפך מגן עדן לעיי חורבות. בית הכנסת היה מפורק. התפרקתי בבכי. זה היה חורבן אמיתי".
עטופים// ביום הגירוש הם הועלו מביתם על האוטובוסים והוסעו היישר למלון שלום בירושלים. "כל החיים שלנו התכנסו פתאום לחדר במלון, אבל חלק מהריפוי היה הכוח העצום של הקהילה המדהימה שלנו. כולם עברו את אותו כאב יחד וחיזקו זה את זה". לאחר ארבעה וחצי חודשים עברו לקראווילות בניצן. "מצד אחד היה שבר, אבל התמיכה ההדדית והקהילתיות הקימו אותנו על הרגליים כמשפחה".
קמים// לאחר שש וחצי שנים בניצן עברו כחלק מכוח החלוץ להקמת יישוב חדש – בני דקלים בחבל לכיש. "היינו 18 משפחות שבחרו ללכת לאתגר הבא. חיפשנו אתגר של התיישבות. נכון שעקרו אותנו מהבית וחווינו שבר נוראי, אבל החזון והאידאולוגיה ואהבת הארץ לא נגמרו". במשך עשר שנים כיהן כחבר מזכירות היישוב.
כאן בונים// "זו הייתה תקופה מדהימה של חלוציות והמשך הריפוי מהשבר. אחרי שנתיים של בנייה נכנסנו לבית הקבע החדש שלנו, עוד קומה בחזרה לשפיות. ואז לראות עוד משפחה נכנסת ועוד אחת ובית כנסת ומבני ציבור. זה היה מחזה מרומם. כיום כבר גרות ביישוב 350 משפחות".
מדרשה// "שנה אחרי העקירה חלמנו, חברי היקר ארי אודס ואני, להקים מדרשה לטיולים לצורך הכרת האזור כחלק מהיישובים שעתידים לקום במזרח חבל לכיש. זכינו והקמנו מחדש בקיץ 2006 את מדרשת הדרום ששכנה בעבר בחולות גוש קטיף". הוא מונה למנכ"ל מרכז הסיור והלימוד. "במשך 18 שנה ניהלתי את המדרשה. היום מדרשת הדרום היא מוסד חינוכי חשוב מאוד בעולם הטיולים והאירוח".
מרכז קטיף// בקיץ האחרון מונה לעמוד בראש מרכז מורשת גוש קטיף, גוף ממלכתי שמטרתו להביא את סיפור ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון לכל אזרחי ישראל. "המרכז מספר את הסיפור של ההתיישבות בעזה עוד מהתקופה של אברהם אבינו, דרך הקהילה היהודית במקום וכמובן הקמת יישובי גוש קטיף. בגוש הוקמה אימפריה של תורה, חקלאות, חינוך ופסיפס חברתי. זה סיפור של היאחזות בקרקע על אף כל האתגרים, כולל ההתמודדות עם טרור וגם סיפור המאבק נגד הגירוש, העקירה והשיקום והצמיחה שאחריהם".
עזה// "לאחרונה הוספנו את מיזם 'קונפליקט עזה', שמדבר על חבל עזה מראשית הציונות עד 7 באוקטובר וגבורת הלוחמים, ועל התחזיות הקודרות שהיו במהלך הגירוש והתגשמו ב־7 באוקטובר. הסיפור של גוש קטיף הציף אין־סוף דילמות ערכיות בתחום הביטחון, הדמוקרטיה, המשפט והיחסים בין צה"ל למתיישבים, שהפכו אקטואליות גם היום".
לזכור ולא לשכוח// האם הוא חושש שהזיכרון של גוש קטיף יישכח? "ממש לא. עשרים שנה אחרי העקירה, הזיכרון של גוש קטיף רק הולך ומתעצם. המרכז מקיים באופן סדיר פעילויות הנצחה, מחקר וחינוך, ואנשים נדהמים בכל פעם מחדש מהמפעל המפואר של 35 שנות התיישבות בגוש".
אחרי עשרים שנה// את שנת ה־20 לגירוש מציין המרכז תחת הכותרת "גבורה, ציונות ושורשים". אחד המיזמים לרגל האירוע, 'מדברים בגוש ראשון', יתקיים בתשעת הימים. "הרעיון הוא להגיע לבתים וקהילות ברחבי הארץ ולתת לאנשים בוגרי גוש קטיף לספר את הסיפור האישי שלהם בגוף ראשון מלב אל לב".
עוד נשוב לשם// "ברמה האישית אני מתגעגע בכל ליבי, מתפלל ומחכה ומצפה בכל יום לשוב לשם. ואם ביום מהימים המדינה תחליט לחזור – אני מיד רץ הביתה. היום כולם מבינים שדברים שנראו דמיוניים בעבר הפכו ריאליים והכול אפשרי. אם תהיה הסכמה לאומית לחזור – אני שם".
ובמגרש הביתי:
מה הלו"ז// משכים קום בכל בוקר בשעה חמש וחצי. "שחרית, חוק לישראל, כריכים לילדים ויוצא לעבוד במרכז קטיף בניצן. העבודה לאורך היום אינטנסיבית וכוללת מפגשים עם מבקרים, ישיבות ופגישות".
פלייליסט// "אני אוהב מוזיקה חסידית, ישראלית ויהודית מקורית, בעיקר בן צור, ביני לנדאו ועמיר בניון".
השבת שלי// "זמן איכות של משפחה, קהילה ולימוד תורה בנחת".
דמות מופת// הרב אלישע וישליצקי זצ"ל. "למדתי ממנו תורת חיים, ענווה, פשטות וחברות הכרוכים יחד. הוא חסר לי מאוד בימים אלה".
מפחיד אותי// "מלחמת אחים, בגלל חסרי אחריות לאומית ורודפי פרסום".
משאלה// "יותר סבלנות ועין טובה זה כלפי זה".
כשאהיה גדול// "להוסיף אור וטוב איפה שאהיה".
