בהרצה  בהרצה 

דיר בלק

חונים על המדרכה, צופרים, מזגזגים, עוקפים בפראות. זה לא אנחנו, אלה הנהגים האחרים על הכביש. אה, ובלעם

תאונות קרו לו די הרבה, אבל אף פעם הוא לא היה אשם. אילוסטרציה. ללא קרדיט צילום

השכם בבוקר קם בלעם, הכין לעצמו אספרסו כפול עם חלב מוקצף ויצא לדרך.

הוא התניע את הרכב המושקע שלו, אתון ארבע על ארבע לא חדשה אבל שמורה היטב, 250 כוחות סוס, זאת אומרת חמור, יד ראשונה מקוסם.

בלעם שילב הילוך והוריד את האתון מהמדרכה בזהירות מרבית כדי לא לפגוע בשאסי. לא תמיד הוא חונה על המדרכה אלא רק במקרים חריגים, למשל כשאין מקום חנייה ממש מול הכניסה לבניין וכשסתם לא בא לו. לפעמים הוא מוצא על השמשה דוח, שניתן כנראה על ידי פקח חדש שלא מודע לזה שבלעם הוא קוסם, הוא יודע להעלים דוחות. על הדרך הוא גם תובע את העירייה ומוציא ממנה פיצויים על זה שהיא מכריחה אותו לחנות על המדרכה ולחסום את הדרך לאלה שהוא כל כך שונא, נו איך קוראים להם, הולכי רגל.

בכיכר הראשונה בא רכב אחד משמאל, אבל בלעם לא פראייר, הוא משתלט בכוח על זכות הקדימה. אם הנהג השני מוחה, הוא חוטף מבלעם קללות שגורמות לו להתחבא מאחורי ההגה. אין מה לדבר, בלעם יודע לקלל. גם להשתמש בצופר הוא יודע – למשל כשמישהו נוסע לאט מדי לטעמו, כשאיזה נודניק מציית לתמרור עצור, כשהמכוניות לא נוסעות למרות שהאור ברמזור כבר עוד רגע צהוב. אצל בלעם המצב הטבעי הוא רגל על הגז ויד על הצופר, כדי להראות לכולם שהוא מצפצף עליהם.

אם הרכב שלפניו מאט – הוא צופר ועוקף אינסטינקטיבית, במיוחד אם זה לפני מעבר חצייה. בלעם לא שונא את כל בני האדם, רק את הולכי הרגל אוכלי החינם, הקמצנים האלה שבמקום לקנות מכונית חוצים את הכביש ותוקעים את התנועה. הרי בפרשת השבוע נאמר: "וייחר אף אלוקים, כי הולך הוא".

עין קטנה, פה גדול

ביציאה מהעיר, כרגיל, יש פקקים, אבל אחד כמו בלעם לעולם לא עומד בתור. זאת אומרת אם הוא נכנס לחנות או לקניון הוא כן עומד, לא יפה להידחף או לזרוק אנשים מהמדרגות הנעות. אבל על הכביש אין לא יפה, על הכביש אפשר לזגזג, לעקוף מימין, לעבור בפראות מנתיב לנתיב ולגרום לנהגים האחרים לבלום בבהלה. מה יש, כולם עושים את זה. אם מישהו במקרה פותח חלון ושואל למה הוא מתנהג ככה, בלעם מסביר שאין מה לעשות, הוא ממהר. גם הנהגים האחרים ממהרים, אבל הנהגים האחרים הם לא בלעם. גם ככה בזמן האחרון מסתכלים עליו בעבודה בעין עקומה, והוא מחזיר מבט שתום עין. ממש אתמול הבוס, בלק, שאל אותו למה לקח לו יומיים להגיע, ובלעם ענה לו: "דיר בלק (כלומר, בלק היקר), אני אבוא מתי שבא לי וכמה שבא לי, אז דיר בלקום".

"מה זה בלקום?" תהה הבוס.

"ראשי התיבות של בא לקלל ונמצא מברך", אמר בלעם, למרות שהתכוון להגיד משהו אחר לגמרי.

גם בדרך הביתה אין לו סבלנות לנהגים הסאחים האלה שמאותתים לפני שהם מחליפים נתיבים. בגלל זה הוא מהבהב בהיסטריה אם לא מפנים לו את הנתיב קילומטר מראש, יוצא לעקיפה על פס לבן ונשאר בנתיב הנגדי שעתיים, תוך כדי שהוא דוחק לשוליים כל רכב שבא ממול וכל מי שנוסע פחות מ־140 קמ"ש (אבל רק בנתיבים עירוניים). הכי הוא מתעב את אלה שנוסעים ברכב חברה ומדביקים על הפגוש את הכיתוב "איך אני נוהג". כאילו מה, אתם לא יודעים לנהוג אז אתם מצפים שנהגים אחרים יסבירו לכם?

מתאונות הוא לא חושש, עובדה שזה מעולם לא קרה לו. זאת אומרת קורה די הרבה אבל הוא אף פעם לא אשם. כן, יש לו כמה עשרות הרשעות ומנוי של קבע בקורס לנהיגה מונעת, אבל זה רק בגלל שהמדינה לא מתחשבת בטיפוסים עסוקים כמוהו. אפילו בלק אמר לו לא מזמן: "את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר", אז מי, מי יכול על בלעם, הקוסם המואר בעל העין הקטנה והפה הגדול שעושה על הכביש מה שבא לו?

הלוואי שתהיו חמורים

גם באותו בוקר הכול תקתק כרגיל – בלעם עקף, צפר, הוריד לשוליים וקילל כמו שרק הוא יודע. אבל אז, באמצע הדרך, האתון האטה פתאום ועברה לנתיב הימני, זה שבלעם משתמש בו רק לעקיפות מטורפות. בלעם הניח שמשהו השתבש במערכת הנהיגה האדפטיבית ועשה את מה שהוא תמיד עושה כשהמזגן מרעיש, כשהמדיח נתקע או כשהוא עובר ליד מכונת פחיות – הוא הוריד לאתון כאפה. האתון באמת חזרה לנתיב השמאלי, אבל אחרי דקה שוב האטה ואפילו – למרבה הזעזוע של בלעם – השתפשפה במעקה הבטיחות, חטפה בעיטה וחזרה מיד לתלם.

אבל אז, דווקא כשהכביש נהיה צר, פתאום המנוע כבה. בלעם יצא וטרק את הדלת בזעם. הוא מעולם לא נסע לאט, בטח שלא נתקע על הכביש. ומה שהכי גרוע – כל המכוניות שהוא דחק קודם לשוליים חלפו על פניו בדהרה ונעלמו מעבר לאופק.

את האתון זה לא ממש עניין. "תגיד", היא פתחה עליו פה, "מה עשיתי לך שאתה מתנהג אליי ככה?"

"את מדברת?", רתח בלעם, "אני שוטף אותך כל שבוע, מחליף לך פילטרים, התקנתי לך פרסות ממגנזיום ומערכת שמע סאב־וופר כדי שאף אחד לא יוכל לישון כשאני נוסע באמצע הלילה – ואת עוד מעיזה להיתקע? מזמן הייתי צריך להחליף אותך!"

רק אז הבחין בלעם שלפניו עומדת דמות, ובידיה חרב. "אתה שוטר?" מצמץ בלעם בעינו.

"היית רוצה", אמרה הדמות, "אני מלאך. באתי לגבות את החוב".

"איזה חוב?"

"הגיע הזמן שתשלם על הבריונות, האנוכיות והיהירות הבלתי־נסבלת שלך".

"אני לא בריון", מחה בלעם, "אני פשוט ממהר".

"ולכן אתה מרשה לעצמך לפגוע בכל האחרים?"

"כל האחרים, מי שישמע! כולם מתנהגים ככה. תראה לי בן אדם אחד שלא יוצא לעקיפה כשהרכב שלפניו נעצר".

"שאלת את עצמך למה הוא נעצר?"

"כי… כי הוא חולם. או מוריד מישהו. או סתם מעכב את התנועה. למי אכפת?"

"ואולי אני עומד שם ואומר לו לעצור? אולי ילד חוצה? אולי הנהג הבחין בכדור שמתגלגל אל הכביש? למה אתם חושבים בכביש רק על עצמכם, למה לא מתחשבים זה בזה? מנין העין הרעה הזאת?"

"עין רעה זה אני", חייך בלעם.

"עין רעה זה רע מאוד".

"אם זה לא סבבה בעיניך אני יכול להסתובב ולחזור".

"אם אתה כל כך רוצה לנסוע, סע. רק למען השם, סעו כמו בני אדם, אל תהיו חמורים. בעצם לאור ההתנהגות של האתון שלך, הלוואי שתהיו חמורים".

"אז אני יכול להמשיך?" רטן בלעם, התניע ודהר קדימה בחריקת צמיגים כדי להחזיר לעצמו את הזמן שבזבזו לו. בדרך הוא שוב זגזג ונדחף וקילל, אבל לתדהמתו כל מה שיצא לו מהפה זה "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". טוב, עם התנהגות כזאת על הכבישים, באמת הכי טוב בבית.

לתגובות:  dvirbe7@gmail.com

כותרות

הירשמו לקבלת דיוור

דיווח על טעות בכתבה:
דיר בלק