נתניהו מעל השבוע מעילה קשה באמון בוחריו, עת הכריז: "לפלשתינים צריך להיות את כל הכוח לשלוט על עצמם, אך לא כוח לאיים עלינו. המשמעות היא שהאחריות הביטחונית לעולם תישאר בידינו". רק לפני שנה וחצי הצביעו 99 חברי כנסת, ונתניהו בתוכם, נגד מדינה פלשתינית. אין לו אפילו שבריר של מנדט להגיד דבר כזה.
מעבר לפגיעה הקשה בדמוקרטיה, המשפט עצמו הוא פרדוקס: "הכוח לשלוט על עצמם" הוא הזכות לריבונות ולהגדרה עצמית. מהות הזכות להגדרה עצמית היא הזכות החוקית להשתמש בנשק. ובעבור כל מי שמגדיר את עצמו פלשתיני, המטרה האולטימטיבית של החזקה בנשק היא "לאיים עלינו". אין "שליטה עצמית פלשתינית" בלי "לאיים על ישראל".
הבה נעמיק בזה עוד קצת: התכלית של כל מהלך מדיני, באשר הוא, היא להשיג יציבות. להביא את האנשים שקוראים עצמם פלשתינים לשביעות רצון ממצבם המדיני, כפי שהשוודים והארגנטינים יושבים לבטח בארצם. אבל היטב ידוע לכל מי שמתעניין בעובדות, שהאתוס המכונן של הלאומיות הפלשתינית המומצאת הוא השמדת מדינת ישראל. זה אומר שאין שום תרחיש שבו מתגשמת התוצאה שנתניהו מדבר עליה, שליטה עצמית ללא איום על ישראל.
אם התמונה שצייר נתניהו הייתה מעבירה את הכדור המדיני לפלשתינים, מילא. אבל ההתקדמות בכיוון שהוא הצהיר עליו צפויה רק להכביד עלינו. באיזו זכות נתניהו דורש "שהאחריות הביטחונית לעולם תישאר בידינו"? אם יש עם פלשתיני, ואם יש לו זכות מוסרית "לשלוט בעצמו", הרי שליריב המרכזי שלו, מדינת ישראל, אין שום זכות להחזיק בידיו את האחריות הביטחונית. הנתיב ששורטט צפוי רק להעצים את הלחץ המדיני על ישראל, לא להמעיט אותו.
השיח הזה מציף אותי בגעגועים לבן ניתאי. זה היה השם שבו הופיע בנימין נתניהו, בהיותו בן 28, בתוכנית טלוויזיה מקומית באזור בוסטון, בתקופת לימודיו ב־MIT. נתניהו הצעיר שוטח ברהיטות את העמדה הישראלית בנוגע לסכסוך, כפי שהייתה רלוונטית ב־1978, וכפי שהיא נותרה רלוונטית עד היום. הוא מקפיד לקרוא לערביי ארצנו "ערבים פלשתינים", ולא סתם "פלשתינים", כדי להדגיש את השתייכותם לאומה הערבית הגדולה, ולא לעם הפלשתיני, שאת קיומו הוא מכחיש במפורש.
נתניהו נשאל שם שוב ושוב כיצד הוא רואה את המצב הסופי, ומה יעלה בגורלם של ערביי הארץ. הוא עונה שוב ושוב את אותה התשובה: הם יהיו אזרחים שווי זכויות, או במדינת ישראל, או בממלכת ירדן – שאותה הוא מגדיר כמדינה הפלשתינית הקיימת. עשר שנים אחרי הדיבייט המתוקשר, ניער המלך חוסיין את חוצנו מ"הגדה המערבית", ומשכך לשיטת נתניהו הצעיר נותרה לערביי יהודה, שומרון ועזה ברירה אחת בלבד: התאזרחות מלאה במדינה הלגיטימית היחידה בין הירדן לים.
נותר לתהות מה מניעיו של נתניהו החדש בהכרזה החמורה הזאת. אחרי שנות נתניהו, אין להטיל ספק בתרומתו למיטוט אתוס המדינה הפלשתינית. האם הוא סבור שמס השפתיים בנושא דרוש כדי לקדם את הסכמי אברהם? אם כן, הצר אינו שווה בנזק. תחת שלטון נתניהו שקעה אוניית המדינה הפלשתינית כמעט לחלוטין. ואולם צי החתרנות הפקידותית התחמש והתעצם, ואחד המאפיינים הבולטים שלו הוא נטייתם המופגנת של הפקידים האמונים על יחסים בין־לאומיים לעמוד על קוצה של כל יו"ד בחובותיה של ישראל, אבל לעולם לא להילחם על זכויותיה. המשמעות המעשית היא שאמרת הכנף של נתניהו על זכותם של "הפלשתינים לשלוט על עצמם", תהפוך בידיהם של פקידים חתרנים במשרד החוץ ובמשרד המשפטים לאבן יסוד בהסכמי אברהם, אבן שנתניהו עכשיו זרק לבאר ומשאיר לדורות הבאים את משימת דלייתה.
בן ניתאי הצעיר הניף אל על את דגל הבהירות המוסרית, דגל שמעלה אבק במגירה בשנים האחרונות. הוא נשלף לרגע אחד זוהר, בפברואר 2024, כש־99 חברי כנסת השמיעו את קולם של אזרחי ישראל נגד גזל מולדתנו בידי האויב הערבי. אין לגמד את חשיבותם ההיסטורית של הסכמי אברהם, ולנתניהו יש מנדט מלא לקדם אותם. אבל אין לקבל כל כריכה שלהם עם רעיון המדינה הפלשתינית.
