התחלה// נולד בקריית שמונה בשנת 1967, בן ראשון אחרי שתי בנות. כשהיה בן שלוש, אחרי שנולד אח נוסף, ההורים החליטו לחזור לירושלים, בה נולדו ארבעה אחים נוספים.
אבאמא// יואל ושרה לרנר ז"ל, שניהם ילידי ארצות הברית שעלו ארצה והכירו באוניברסיטה העברית בירושלים. "אחד הדירקטורים באוניברסיטה הזמין אותם לסעודת שבת משותפת, שבמהלכה הציע להם למסד את הקשר". יואל עסק בתרגום וכן היה מורה לאנגלית, עברית ומתמטיקה. בנוסף לכך חקר לעומק את נושא הר הבית והיה פעיל בתחום. שרה הייתה עקרת בית שגידלה את שמונת הילדים. "הייתה אומנית בנשמתה". לקריית שמונה עבר הזוג הצעיר עם מינויו של האב למנהל בית הספר 'המתמיד'.
התאונה// תחילת ילדותו עברה עליו בשכונת גבעת מרדכי, ובהמשך עבר עם משפחתו לרובע היהודי, בו התגוררה המשפחה יותר משלושים שנה. עד גיל תשע למד בבית הספר הממלכתי־דתי בגבעת מרדכי, עד שנפצע בתאונת דרכים קשה. "זה קרה בשבת חנוכה. הזיכרון שלי נפגע, אבל ממה שידוע – שיחקתי כדורגל עם ילדים ליד מחסום שמונע כניסת רכבים בשבת בכניסה לגבעת מרדכי. איכשהו כנראה המחסום נפל עליי. עשרה ימים הייתי מחוסר הכרה. הרופאים לא נתנו לי הרבה סיכויים לשרוד".
שיקום חלקי// אחרי עשרה ימים התעורר בהדסה עין כרם עם פגיעת ראש קשה ורגל מרוסקת. "עברתי תקופה ארוכה של שיקום פיזי. שיקום נפשי לא היה לי, ולא שמו על זה דגש כל כך. הלכתי לאיבוד. בחטיבת הביניים למדתי במחזור הראשון של קריית נוער, אבל הייתי ילד בעייתי. סילקו אותי משם ועברתי לישיבת נעם". בכיתה ט' למד בישיבה לצעירים. "אחי קפץ כיתה ואני נשארתי כיתה, אז היינו בכיתות מקבילות. אבל לא החזקתי שם מעמד, נשרתי והתגלגלתי ברחובות".
על מדים// משלא מצא את עצמו באף מסגרת חינוכית, עבד בעבודות מזדמנות עד הגיוס. "בגלל הפציעה, הפרופיל שלי היה נמוך". בהתחלה שובץ בחיל האוויר, ובהמשך הועבר לשרת במחנה שנלר כפקיד במחלקת הבינוי. "לא הייתי מכוון בכלל מבחינת נפשית. חייתי בלי תוכנית. מבחינתי 19 שנה הלכו לאיבוד. לא חשבתי על העתיד. היו לי שאלות אמוניות: למה זה קרה לי? למה החיים שלי נדפקו? היום אני יכול לומר שהפציעה שלי היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים. אז לא חשבתי כך". אחרי השחרור מצה"ל, השלים את הלימודים בבית הספר מיטשל, אך יצא משם בלי תעודת בגרות. "בורא עולם הוביל אותי במסלול מיוחד ומאתגר".
"זץ" לנשמה// המפנה חל בגיל 28. "זה היה בשנת 1996, שמעתי על פיגוע באוטובוס קו 18 ברחוב יפו. הייתה שם פצועה קשה, חובשת מג"ב בשם דנה שמשון. היא ישבה שלושה ספסלים מאחורי הנהג ומעל מְכל הדלק. בפיגוע היא נכוותה קשה מאוד וחשבו שהיא כבר לא בחיים. רק כשפינו את הגופות, גילו שלאחת מהן יש דופק. זאת הייתה דנה. בהתחלה לא הצליחו לזהות אותה וכינו אותה 'האלמונית'. הסיפור הזה נגע לליבי, הגעתי לטיפול נמרץ ופגשתי את המשפחה הכאובה. הצגתי את עצמי כ'אחד שאכפת לו', סיפרתי להם את הסיפור שלי ואמרתי להם שאם אני יצאתי מזה, אני מבטיח לכם שגם דנה תצא מזה. הם התרגשו מאוד ורציתי לקבור את עצמי באדמה, מי אני שאבטיח להם דבר כזה?"
שליחות// מאז, כמעט בכל יום ליווה את דנה ומשפחתה בבית החולים. "אחרי שנה וחצי היא התחתנה. בחתונה בכיתי, גם בגלל התהליך שדנה עברה וגם כי קיבלתי חותם שמצאתי את השליחות שלי בעולם: ללוות פצועים. לא פעם הייתי יוצא לבקר פצועים גם בשבתות. מהבית ברובע היהודי הייתי הולך ברגל דרך שער שכם מחופש לתייר, כדי לבקר פצועי צה"ל בבית החולים הדסה הר הצופים. משם המשכתי לביקור חולים, שערי צדק ועד להדסה עין כרם".
משרה מלאה// כבר 30 שנה שהוא מלווה פצועי צה"ל ונפגעי טרור בכל בתי החולים בארץ. בחמש השנים האחרונות העיסוק הצדדי הפך למשרה מלאה. "אחרי 12 שנים שעבדתי כמנקה רחובות בעיריית ירושלים, ושלוש שנים שעבדתי כקופאי באושר עד, לפני כחמש שנים ביטוח לאומי מצא אותי עם נכות של מאה אחוז אובדן כושר עבודה בגלל בעיות בכלי הדם ברגל, כך שאני לא יכול לעבוד בעמידה או בישיבה".
מבצע בחינם// במהלך שנות עבודתו כקופאי באושר עד, ביקש למצוא אפיק נוסף שבו יוכל לתרום לעם ישראל וכך החליט על מבצע 'אהבת חינם בחינם'. "מכיוון שאני כהן, כל לקוח שהיה מגיע אליי לקופה – הייתי מעביר את כל המוצרים שלו, ואז שואל אותו: שמעת על המבצע? 'איזה מבצע?' היו מתעניינים. אהבת חינם בחינם – אני כהן ואני רוצה לברך אותך. 98 אחוזים מהאנשים עמדו ועצמו עיניים, שמתי להם ידיים על הראש ובירכתי אותם בברכת כהנים. התור אצלי היה הכי ארוך. לקוח אחד ביקש ברכה לזיווג הגון. אמרתי לו: אני כהן, לא קוסם. אבל הוא חזר אחרי חודשיים ובישר שהתארס".
משפחה// משתדל להגיע לבקר ב־24 השעות הראשונות מאז הגעת הפצועים לבתי החולים. "היום יש לי כבר אנשי קשר פה ושם, אבל בעבר הייתי עושה עבודת נמלים ועובר בין המחלקות. כשאני מגיע, אני מציג את עצמי, מקריא ברכה שכתבתי, מוציא דגל ישראל מהתיק ומצדיע לחייל הפצוע. לאחר מכן אני מבקש את שמו ושם אמו, כדי שאוכל להתפלל עליו בירושלים. בהמשך אני שואל אותו: יש לך משפחה בהר חומה? ב־99 אחוזים מהמקרים התשובה שלילית, ואז אני מעדכן אותו: עכשיו יש לך. אם אתה צריך משהו – תתקשר. לאחר מכן אני משתדל לבוא לבקר פעם בשבוע".
מטראומה למטאור// בשלב מתקדם יותר, בדרך כלל במהלך השיקום, הוא מעניק לפצועים מחברת שעליה כתוב "המטאור שהצליח לקום". "כמובן שהמחברת מיועדת לעיניהם בלבד. אני אומר להם שיכתבו בעמוד הראשון את שם הפציעה ושיתארו אותה במילים שלהם. בעמוד האחרון אני מבקש מהם לכתוב מה החלום שלהם, איפה הם רוצים להיות עוד חמש שנים מהיום. באמצע אני מבקש מהם לכתוב את כל הפחדים, הכאבים וכל מה שחוסם אותם בחיים. במקום שישבו מול פסיכולוג ויתלבטו מה לשתף ומה לא לשתף, כאן הם יכולים לשתף הכול. אני מסביר להם שכשהם מוציאים הכול למחברת, הם שולטים בטראומה והטראומה לא שולטת בהם. כך הראש פנוי לחלום חלומות ולהגשים אותם".
הכול בראש// "כשאני מגיע לבקר פצועים, אני אומר להם 'איזהו עשיר השמח בחלקו' – עשיר ראשי תיבות: עיניים, שיניים, ידיים, ראש. אם הראש בסדר והוא שולט בנכות, השמיים הם הגבול. פגשתי המון קטועי רגליים על כיסאות גלגלים שעושים סקי באלפים ושוחים. לעומת זאת, עם שתי ידיים ושתי רגליים – אני לא יודע לשחות או לעשות סקי. מי מאיתנו הנכה?!"
השראה לחיים// כדי לא להתקבע בתודעת הנכות ולמצוא תעסוקה מתאימה, גילה לאחרונה את עולם ההרצאות. "התחלתי להעביר שיחות השראה והעצמה, שבהן אני מספר סיפורים מדהימים של פצועים שהשתקמו, ונותן טיפים ותובנות משנות חיים על התמודדות עם כאבים ופחדים. עד שההרצאה שלי תעלה על המסלול, בינתיים מצאתי עבודה בליווי אדם מבוגר בביתו, ורק אחרי העבודה אני נוסע לבתי החולים".
רכב נשיאותי// מתפלל קבוע מדי בוקר במניין שחרית בבית הכנסת שבבית הנשיא. באחד הבקרים של תחילת המלחמה פנה לנשיא הרצוג, ושאל אם זאת לא תהיה חוצפה מצידו לבקש שיועמד לרשותו רכב על חשבון המדינה לטובת הנסיעות לביקור הפצועים בבית החולים. "אני נוסע בתחבורה הציבורית לכל בתי החולים בארץ – לצפת, לחיפה, לבאר שבע ולחדרה. איפה שצריך. אחרי שהנשיא הבין שזה פרויקט חיים שלי ולא התנדבות רגילה, הוא דאג לי לרכב במשך חודש. אבל הנסיעות הארוכות היו מתישות ולא מצאתי נהג שיצטרף אליי".
החצי השני// נשוי בשנית לעפרה לבית כהן (54), מנהלת משרד במדרשת לינדנבאום בירושלים. "אשת חסד, פעילה חברתית. אומרים שמאחורי כל גבר עומדת אישה חזקה. לולא עפרה, לא הייתי מסוגל לעמוד בעומס ולבקר את כל הפצועים שהספקתי. הכרנו דרך משרד שידוכים. עברתי סדנה למודעות עצמית ויצאתי משם עם החלטה להתחתן. הצעתי את עצמי, קיבלתי טלפון ומאז הכול היסטוריה. לפני כשבוע חגגנו 16 שנות נישואין".
הנחת// ארבעה ילדים. ליה (22), מתן יוסף אליהו (14), יאיר שלומי (13) ושירה (12).
אם זה לא היה המסלול// "יש לי חלום לחזור וללבוש מדי צה"ל בשירות מילואים. אני עדיין בגיל המתאים".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "בדרך כלל ישן מעט מאוד, בין שלוש לארבע שעות בלילה. קם בחמש וחצי בבוקר, מתכונן לתפילה ויוצא להתפלל בבית הנשיא. אם דיווחו יום קודם על תקריות ועל פצועים – אני כבר יודע מה הלו"ז שלי. אורז תיק עם דגלים וברכות ויוצא לדרך. אני יודע מתי אני יוצא ולא יודע מתי אני חוזר, לפעמים רק בשעות הלילה המאוחרות. אם יש ימים קצת פחות לחוצים אני עוזר עם הילדים ועבודות הבית".
פלייליסט// "אוהב שירים קצביים, כמו 'עוד יותר טוב', 'הטוב כי לא כלו', שמרוממים את הנפש".
השבת שלי// "שבת – ראשי תיבות שלום בית. זמן איכות עם האישה והילדים, סעודות, דברי תורה, שירים, השלמת פערים עם הילדים. זמן מנוחה לנשמה ואגירת כוחות לשבוע הקרוב".
דמות מופת// אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לא מחזיר אותם בתשובה, אלא מביא להם טעימה שתעשה להם חשק".
מפחיד אותי// "למדתי לשלוט בפחד. הפחד הוא החבר הכי טוב שלי, שמזהיר אותי מפני סכנות".
משאלה// "שעם ישראל ישכון לבטח בארצו, הן ברמה הכלכלית, הן ברמה הביטחונית והן ברמה החברתית ובערבות הדדית".
כשאהיה גדול// "אצליח בתחום ההרצאות, אעזור בכלכלת הבית ואשפיע על עם ישראל לטובה באמצעות ברכת כהנים. מאמין שיש לי המון מה לתת".