אנחנו הילדים

בבוקר ההוא, כ"ב במרחשוון תשס"א, תהילה כהן, תלמידת כיתה ב', קמה כהרגלה לעוד יום לימודים שגרתי.

בשעה שבע וחצי בבוקר היא יצאה מביתה שבכפר דרום כשילקוט על גבה אל עבר תחנת האוטובוס. שם עלתה להסעה שאמורה הייתה לקחת אותה לבית הספר, והתיישבה יחד עם אחיה ישראל ואחותה אורית בחלקו הקדמי של האוטובוס הממוגן. האוטובוס יצא משערי היישוב והמשיך במסלול נסיעתו, כשלפתע מטען צד התפוצץ לצידו. מעוצמת הפיצוץ נפערו חורים גדולים בדופן האוטובוס והמטען חדר פנימה ועף לכל עבר. התוצאה הייתה קטלנית. שני בני אדם נהרגו ושמונה נפצעו בדרגות פציעה שונות.

"נסענו אולי דקה ואז פתאום היה בום חזק", נזכרת תהילה.

קלטת באותו רגע מה קורה?

"לא ידעתי להגיד מה בדיוק קורה, אבל הבנתי שזה משהו גדול. היה המון דם. ראיתי שהרגליים שלי חצי מחוברות אליי. ראיתי שכף היד שלי פצועה. הייתי בסך הכול ילדה, אבל הבנתי מיד שמשהו קרה לי", היא משחזרת.

תהילה פונתה במצב אנוש לבית החולים סורוקה, שם היא אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ. גם אחיה נפצעו. אחותה אורית בת ה־11 איבדה את כף רגלה, ואחיה ישראל בן השבע איבד רגל. לתהילה הקטנה קטעו את שתי הרגליים מתחת לברך. בהמשך הועברה למחלקת שיקום בבית החולים שיבא בתל השומר. בתקופת השיקום עברה משפחתה לגור בגבעת שמואל, סמוך לבית החולים. "אין לי רצף אירועים מסודר מאותה תקופה. אני יכולה לומר שהפיגוע הזה הוא חתיכת טראומה בשבילי", היא משתפת, "ולצערי זאת טראומה מתמשכת. יש לי שתי פרוטזות מתחת לברך והסבל והכאב הם עד היום. כואב לי כל הזמן".

במחלקת שיקום בתל השומר למדה תהילה בת השמונה ללכת מחדש. "זה היה מתסכל מאוד, המון אימונים. למדתי שוב לעמוד על הרגליים וללכת. הייתי צריכה להתרגל לפרוטזות".

מה את זוכרת מהתקופה של השיקום?

"כילדה היו בי המון תסכול וכאב".

ההורים שלך היו לצידך, מה הם אמרו לך? הם הצליחו לעודד אותך?

"ההורים שלי תמיד עם המון אמונה. הם מאוד עוצמתיים וזה חדר גם אלינו הילדים", היא מציינת. "הם ביקשו ממני כל הזמן להביט קדימה, להיות אופטימית, להבין שהכול לטובה. מאז לאורך כל התהליך ועד היום יש בי את הדואליות הזאת, שמצד אחד ממשיכים בחיים בכל הכוח ובמלוא העוצמה, במלוא האחריות ובמלוא השמחה. ומצד שני, כואב וקשה ויש תסכול. אני חושבת שיש בי את התחושות האלה יחד בו זמנית, גם אז בתור ילדה קטנה שנאלצת להתחיל חיים חדשים וגם היום", היא אומרת.

"אפשר לומר שעד הפיגוע הילדות שלי בגוש קטיף הייתה מדהימה. חיינו בטוב. לא ידענו שזה מסוכן. לא זכור לי שהבנו שאנחנו גרים במקום מסוכן. אחרי הפיגוע ותקופת השיקום בגבעת שמואל חזרנו לגור בגוש לעוד שלוש שנים עד הגירוש, כשאני כבר יודעת על בשרי את המחיר הכבד של המגורים שם", היא מדגישה. "גדלנו בתודעת שליחות ש'אנחנו המגן של המדינה'. הייתה שם רוח גדולה וחיינו את זה בטבעיות. אבל יחד עם זאת, אחרי הפיגוע החיים בגוש היו בשבילי בשני קטבים. מצד אחד פסטורלי בטירוף וכיף, וחברים טובים, והבנה שאנחנו עושים משהו גדול, וחלוציות, ואווירה כזאת נעימה וחמה, ומצד שני המון פחד וחשש".

המשכת לנסוע לבית הספר באותה הסעה ובאותו מסלול?

"אחרי הפיגוע פתחו בית ספר ביישוב עצמו. אבל בכל פעם שיצאתי מהיישוב או נכנסתי אליו ועברתי במקום הפיגוע, זה היה לגמרי לא קל. נראה לי שהיו פעמים שהרגשתי פחד ופעמים פחות".

"בכי, דמעות ותחושת חורבן"

חמש שנים אחרי הפיגוע, כשהייתה בת 13, התרחשה טראומה נוספת בחייה של תהילה – הגירוש מגוש קטיף, והיא נאלצה יחד עם משפחתה להיעקר מחייה ומבית ילדותה. "זה הרגיש נורא. חוסר צדק משווע. יש פה צד אישי וצד לאומי. ברמה האישית ברור שרצינו להישאר איפה שגדלנו, באותו מקום ועם אותם אנשים. גם ברמה הלאומית הבנו שזה לא הדבר הנכון לעשות. באופן אישי המחשבה הייתה שגם הקרבנו משהו, שכבר שילמנו מחיר כבד כדי לחיות פה, ואז באים ואומרים לנו: עם כל הכבוד, יאללה תצאו מפה. זה היה תסכול על גבי תסכול", היא משתפת בכאבה.

יום הגירוש היה טעון באופן מיוחד. לבית משפחתה, שהייתה נפגעת טרור, אישר הפיקוד הצבאי שלא ייכנסו חיילים. "הם לא באו אלינו הביתה. במהלך היום היינו בבית ובכיתי המון. אחרי שהיישוב התרוקן הגענו עם כל המשפחות השכולות והפצועים לבית הכנסת ועשינו יחד טקס פרידה עצוב. אחר כך נסענו ברכב שלנו החוצה מהיישוב".

מה מרגישה ילדה ברגעים הדרמטיים ההם?

"המון צער. היה בכי ודמעות. אני רואה את כל המבוגרים סביבי עצובים והתחושה הייתה תחושה של חורבן. כבר אז את מבינה שזה עצוב בכל היבט, לאומי ואישי".

חלפו מאז 20 שנה. את עוד מתגעגעת לגוש?

"מאוד. לבית שגדלתי בו, לנוף, לאווירה. למרות שהיה מפחיד לגור שם, אני הכי מתגעגעת סתם ללכת בחוץ, להסתובב בין הבתים ולהרגיש בבית".

את חושבת שהגירוש שינה לך משהו בחיים?

"כמובן שהפיגוע והגירוש היו אירועים משמעותיים בשבילי. כל דבר שאתה עובר בחיים משפיע על מי שאתה. גם החיים בגוש העניקו לי המון. קודם כול גדלנו בסוג של תמימות כזאת, ובהמון עוצמה. היינו מוקפים בהון אנושי והמון רוח ואמונה ועוצמות של חיים, וחיות ועשייה, וחיוביות וחיוניות", היא מתארת בהתלהבות את החיים בגוש. "היו שם המון כוחות חיים".

כיום תהילה, בת 33, גרה בירושלים, עובדת סוציאלית במקצועה ועוסקת בנוער בסיכון בעיריית ירושלים. בנוסף לכך היא מתנדבת בעמותת 'הצעד הבא', שמהווה בית לקטועי הגפיים בישראל.

בעקבות מלחמת חרבות ברזל יש המון פצועים קטועי גפיים. יש לך אינטראקציה עם חיילים ופצועים מהמלחמה?

"מה שעוזר לי בחיים זאת עשייה. זה מה שמחיה אותי. במלחמה נפגשתי עם קטועי גפיים. יש כמאה פצועים מהמלחמה קטועי ידיים ורגליים, אזרחים וחיילים. אני הולכת אליהם, מדברת איתם ומשתפת אותם בניסיון האישי שלי".

מה את אומרת להם?

"בגדול אני מספרת את הסיפור שלי וזה מספיק. לפעמים זה פשוט להיות, בלי מילים. אני מאמינה שלעצם הלהיות שם יחד בקושי יש ערך בפני עצמו. אני לא באה לעודד, אני באה להיות. גם לי אחרי 20 שנה לא קל לקום בבוקר ולשים את הפרוטזות", היא מדגישה.

ב־7 באוקטובר, כשהחלו להתפשט השמועות על הטבח בדרום, היא לא מצאה לעצמה מנוח. "זה היה נורא. קודם כול, בגלל שאני יודעת מה זה לחוות תופת. הרגשתי מיד את הגוף שלי מגיב לטראומה. אני חושבת שכל עם ישראל היה בכאב נוראי, אבל כשאתה יודע מה זה, זה יותר קשה", היא אומרת. "היום, יותר מ־600 ימים אחרי, קשה לי לראות שאנחנו לא מחסלים ומשמידים את האויב האכזר הזה עד הסוף. אני חושבת שאנחנו כציבור דתי־לאומי צריכים להיות יותר מחוברים לאמת שלנו ולהבהיר לעולם שצריך למגר את הרוע הזה מהשורש ובשום אופן לא לעצור באמצע. אנחנו כמגזר צריכים פחות להגיד אמן למה שאומרים לנו. המסר שלי הוא להתחיל לדייק את מה שאנחנו מאמינים בו בכל העוצמה, ופשוט לזקוף את הראש".

את חושבת שיכולנו למנוע את הגירוש?

"לא יודעת לגבי העבר, אבל עכשיו אני מדברת במבט קדימה. מה שמשנה זה איך אנחנו עכשיו פועלים לתיקון עולם, ואיך אנחנו לא מרפים ונלחמים ברוע עד הסוף".

אם מחר מבשרים שאפשר לחזור ולהתיישב בעזה, את חוזרת?

"הסיפור עם עזה חייב להיות חד־משמעי, מציאות שאין יותר ערבים בעזה, נקודה. זה בסיסי. הם רוצים לכבוש ולהשמיד אותנו? אז אסור לוותר להם. לא חלק ולא חלקית, חייבים לעשות דברים מהשורש ולמגר את הרוע הזה אחת ולתמיד, ואז עם ישראל ישוב לשם וניטע שורשים מחדש".

להיפרד מאבא בפעם השנייה

גם שילה ביטון חווה על בשרו את מחיר החיים בגוש קטיף. כשהיה בן שלוש אביו גבי (גבריאל) ביטון הי"ד נרצח בפיגוע אוטובוס הילדים בכפר דרום. שילה זוכר בעיקר את החלל הגדול שנפער מאז בחייו. "כשאבא שלי נרצח הייתי בן כמעט שלוש. את יום הפיגוע לצערי אני לא זוכר ומאבא יש לי זיכרון ממש קלוש, אבל את החסר שלו אני בוודאי זוכר. בוא נגיד שהיו למשל רגעים בגן, שנה ושנתיים אחר כך, שהוא לא היה והחוסר שלו היה מאוד נוכח בשבילי. גם גדלנו בתוך סיטואציות לא קלות של החמרה במצב הביטחוני, פיגועים ומרגמות, ובמיוחד אחרי שאבא שלך נרצח בפיגוע, זה משהו שמלווה אותך כל הזמן".

שילה ביטון, בן 28, גר כיום בכרם רעים, יישוב קהילתי בגוש טלמונים שבבנימין. הוא נשוי לאלירז ואב לארבעה ילדים, סטודנט ללימודי הנדסאי בניין באוניברסיטת אריאל, ואמור לסיים השנה את התואר, "בתקווה שהמילואים יאפשרו". במקביל הוא עובד באתר בנייה ביישוב.

את ילדותו העביר ביישוב כפר דרום. חמישי מתוך שישה אחים. "הילדות בגוש מבחינתי הייתה חלום, ממש גן עדן".

אבל באותה נשימה אתה מספר שאבא שלך נרצח שם בפיגוע.

"זה בהחלט היה חלק מהילדות שלי, אבל בתור ילד החיים היו טובים. אולי כילד אתה פחות חווה את האיום ואת הסכנה הביטחונית, בניגוד למבוגרים. לכן כילד החיים שם היו באמת מתוקים וכמעט נטולי דאגות. אני זוכר מרחבים, חברים טובים ושכולם מכירים את כולם. היינו מסתובבים, עוברים מבית לבית. באמת גן עדן של ילדות".

בזמן הגירוש הוא היה בן שבע וחצי, ובדיוק סיים כיתה א'. "בתקופה שלפני הגירוש התחילו להגיע קרובי משפחה לגור אצלנו. התחילו דיבורים רציניים על תוכנית שהולכת ומתרקמת לגירוש".

הבנת את הסכנה של הגירוש, או שאלה היו רק דיבורים של גדולים?

"בהחלט ידענו על זה. זה היה בשיח. למרות זאת, באותו קיץ בנינו מחנה מושקע ומבחינתנו – היה לא תהיה. ידענו שיש דיבורים על גירוש, אבל החיים ממשיכים כרגיל. זה גם מה שההורים שידרו לנו".

ואז ביום חמישי, י"ג באב תשס"ה, יום הגירוש מכפר דרום, התייצבו חיילים בשעת בוקר בביתו. "שנה או שנתיים לפני כן הכנסנו לבית הכנסת בכפר דרום ספר תורה לעילוי נשמת אבא, אז סיכמנו עם החיילים שאנחנו נשארים ביישוב עד הערב כדי להוציא את ספרי התורה. בדיוק גם חנכו בית כנסת חדש בכפר דרום על שם הנרצחים של היישוב, אז בתור משפחה שכולה קיבלנו אישור מיוחד להישאר ביישוב עד הלילה. במשך היום אני בעיקר זוכר את עצמי מסתובב בין הבתים והשבילים של היישוב, מסתכל על מה שקורה".

אתה רואה אימהות של חברים שלך מתמוטטות ומחזות קורעי לב, מה אתה חש?

"היה תסכול גדול. היו לנו שם ויכוחים עם חיילים בחצר שלנו. אני זוכר שצעקתי לעברם: 'אתם לא מאמינים במה שאתם עושים, אז למה אתם עושים את זה?'. זה הרגיש חוסר צדק. ואחרי שאבא שלי נרצח הנה עוד פעם שבר בחיים שלך ואתה ילד קטן, רק בן שבע. זה היה באמת אירוע מורכב מאוד", הוא נאנח. "ככה עבר היום, ובערב התכנסנו בבית הכנסת עם ספרי התורה. אני זוכר את עצמי קורע את החולצה וממרר בבכי. רואה את אמא בוכה, את אחי, את הרב של היישוב, וכל המשפחות שנשארו לסוף היום". הרגעים האחרונים בבית הכנסת נחקקו בליבו. "אני ממש זוכר את הרגעים האלה בבית הכנסת. מוציאים את ספרי התורה, וכולם יושבים ומבינים שזה אשכרה קורה. אבד לי הסנדל באותו לילה. לילד זו גם חוויה. הייתה איזו תחושה כזאת של סוף", הוא משתף.

עיקר הקושי היה להתנתק מהנופים והאנשים שקישרו אותו לאביו המנוח. "היה בי עצב גדול. הרגשתי שזו עוד פרידה מאבא, כי בסוף זה המקום שהוא חי בו ואתה גדלת בו, ושכל האנשים בו הכירו אותו, ואלה השבילים שהוא הלך בהם, ושאתה הלכת בעקבותיו. בסוף זה עוד משהו חי ממנו שנותר בך – ולהתנתק מכל זה זו סיטואציה קשה מאוד. זה מגביר את הקושי שגם ככה קיים". ההליך הטראומטי של הוצאת גופתו של אביו מבית העלמין בגוש במסע לוויה נוסף, כמו יתר מתי גוש קטיף, נחסך ממשפחתו כי הוא נקבר בבית העלמין בירוחם, עיר הולדתו.

"מבית הכנסת צעדנו לכניסה ליישוב, למקום הפיגוע של אבא. הוקמה שם אנדרטת אבן גדולה עם כיתוב לזכר הנרצחים. גם שם כולם עצרו, וערכו עוד טקס פרידה. אני זוכר את עצמי כבר עייף, עולה לאוטובוס ומחכה שנתקפל משם וזהו. באותו לילה הגענו למלון בבאר שבע. כבר היה אמצע הלילה. נכנסנו למלון וכולם ישבו בלובי עצובים. אתה רואה את כל המבוגרים בהלם, בקושי. כילד זה מאוד קשה".

"נדרשים לחזור אל האדמה שלנו"

אחרי חמישה חודשים במלון עברה משפחתו לבניין מגורים באשקלון. "עברנו עם רוב היישוב לשני בניינים גבוהים באשקלון. פתאום סוגרים אותך בכלוב אחרי שהתרגלת למרחבים הפתוחים של הגוש. גרנו שם שנה וחצי, ואז עברנו עצמאית למבוא חורון. הייתי תלמיד בכיתה ד' כשהגענו לשם".

בעצם התנתקתם מהקהילה של כפר דרום?

"קהילת כפר דרום התחלקה לשלושה: משפחות שעברו לשבי דרום, משפחות שעברו לנטע בחבל לכיש ומשפחות כמונו שהתפזרו עצמאית לכל עבר".

וזה היה קשה, או שילדים משתלבים מהר ושוכחים מהכול?

"בהתחלה היה קשה כי היינו חמישה חברים שגדלנו יחד מלידה ועברנו את הכול יחד, ונאלצתי להיפרד מהם. אבל בסוף אתה משתלב במקום החדש וממשיך הלאה. זה אולי כוח של ילדים".

ואז הגיע 7 באוקטובר. "בסביבות חמש בצהריים אני מקבל טלפון ועולה צפונה לבסיס. אנחנו מתארגנים שם, וכעבור שבוע אומרים לנו שאנחנו יורדים לעזה. אחרי שלושה שבועות של אימונים בצאלים אנחנו נכנסים לעזה. זה היה בתאריך כ"ב במרחשוון, היום שבו אבא שלי נרצח. ממש באותו יום, 23 שנה אחרי, נכנסנו חזרה לעזה", הוא מתאר את הרגע ההיסטורי מבחינתו. "זה היה מטורף פעמיים – גם לחזור לגוש, למחוזות ילדותי, לדרוך ברגליים על האדמה הזאת, וגם בדיוק ביום הרצח של אבא. זו הייתה סגירת מעגל מטורפת. בכל התקופה הראשונה, בסבב הראשון שלנו, היינו על אדמת נצרים. הרב של הגדוד יצר קשר עם משפחה מנצרים והבאנו את ספר התורה שלהם לחיילים. זה היה חיבור עוצמתי לאדמת הגוש".

זו האדמה שגדלת עליה ונעקרת ממנה כילד ועכשיו אתה חוזר אליה כלוחם בצבא הגנה לישראל, מה הרגשת?

"רגשות מעורבים", הוא אומר בכנות. "מצד אחד התרגשות גדולה לחזור לגוש, ולזכות להילחם פה למען העם והארץ שלי. ומצד שני, תסכול אדיר למה היינו צריכים לעבור את כל התסריטים האלה שהיו ידועים מראש. אלה המחירים שכולם התריעו שנשלם בעקבות גירוש יהודים מביתם בגוש קטיף, והנה זה קורה לנגד עינינו. המציאות טפחה על פנינו", הוא אומר בכאב. "ומצד שלישי, יש אמונה חזקה בצדקת הדרך. אני אומר לחברים שלי: חבר'ה, זה המקום שגדלתי בו, שגורשנו ממנו, ויש לנו את כל הזכות שבעולם לחזור לשם. אנחנו מחויבים לזה", הוא אומר נרגש.

מאז 7 באוקטובר עשה כ־400 ימי מילואים והוא עדיין לוחם בעזה עד היום. לפני שבועיים, במסגרת טקס גדודי, זכה לשתול עץ באדמת גוש קטיף, טקס שהיה בשבילו אקט סמלי של נטיעת שורשים מחדש בחבל ילדותו. "היה טקס צבאי והמפקד הביא כמה עצים לשתול באירוע. קפצתי על העניין. רציתי לזכות במצווה. באופן כללי לשתול עץ בארץ ישראל זה לא סתם דבר, אבל בגוש קטיף, בחולות שגדלנו בהם, לנטוע שם שורשים – זה היה בשבילי וואו", הוא מדגיש. "אחרי 20 שנה זה היה מטורף".

על השיבה לגוש קטיף הוא עדיין חולם. "אני מאמין שזה יכול לקרות, זו רק שאלה של אם ועד כמה ירצו. הלוואי שנקבל כעם את ההחלטות הנכונות, כי אין דרך אחרת. פרט להתיישבות ולציונות, גם מבחינה אסטרטגית וביטחונית אין דרך אחרת", הוא פוסק בנחרצות. "זה או אנחנו או הם. ראינו איך כשנתנו להם את כל חבל עזה בגירוש זה לא עזר ולא הביא לשום שלום מדומיין. הם רוצים שלא נהיה פה. הם רוצים שלא נהיה בתל אביב או בחיפה. ועצוב שמבינים את זה רק אחרי עוד מכות ועוד רציחות".

לו אתה היום רואה את הילד הקטן שהיית, בן שבע וחצי, בוכה בבית הכנסת באותו יום קשה – מה היית אומר לו?

"שבסופו של דבר בתור יהודים מאמינים אנחנו צריכים להסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר של נצח. כמובן שזה כואב ועצוב, וזה עוד יותר כואב שאלה טעויות שממשלת ישראל עשתה במו ידיה. לעזוב את האדמה הזאת, שאנחנו נמצאים שם עוד מימי אברהם אבינו, וממש לאורך כל הדורות, ועצוב ששוב ושוב אנחנו מאבדים אותה ומשלמים בחיי אדם. אבל בסוף, בפרספקטיבה רחבה, צריך להאמין שהגאולה בוא תבוא ונזכה לגאולה שלמה. ברוך ה' שאנחנו זוכים להיות חלק מזה".

לשילה חשוב לציין כי לא מדובר רק במשאלת לב רחוקה לשוב לגוש קטיף, אלא בתנועה שמתעוררת בעם: "זו לא סתם אמירה מהשפה ולחוץ. יש מטה של תושבי הגוש בשם 'שבים ומנצחים', שמוכנים עכשיו לחזור לחבל עזה וליישב את אדמת אבותינו שממנה גורשנו. אנחנו לא מוותרים על זה לרגע ותמיד חולמים לחזור לשם. הם בעשייה גדולה מתחת לפני השטח בתפילה שהעמל שלנו יישא פרי".

אולי זו גם המשמעות שעומדת מאחורי הלחימה שלך בעזה?

"בוודאי. פרט לתחושת השליחות והרצון לבער את הרוע שהתגלה כאן בשמחת תורה והצורך בשמירה על ביטחון המדינה, כל אלה מבחינתי מובילים לקומה הבאה והיא התיישבות בחבל עזה", הוא מדגיש. "גם מבחינה אסטרטגית וגם כמובן מבחינה ציונית־התיישבותית, אנחנו נדרשים לחזור לאדמה שממנה גורשנו".

"האידאולוגיה חזקה מהגירוש"

דבורה מלכיאל (רייש מהבית), בת 33, נשואה לדני, איש קבע, ואמא לשישה ילדים, היא תושבת קיבוץ שומריה בצפון הנגב. דבורה הייתה ילדה בת 13 בעת הגירוש מביתה שבגוש קטיף. היא נולדה וגדלה בעצמונה וכיום עובדת במשק הקיבוץ. "אני השביעית מתוך 11 ילדים, בלי עין הרע. הילדות שלי הייתה בין האינתיפאדות, כשעוד היה יחסית שקט. הערבים חיו לידינו. אבא שלי היה קבלן והעסיק אותם. היינו נותנים להם נעליים ישנות ובגדים שאנחנו כבר לא צריכים", היא מתארת חיים אחרים לצד תושבי עזה. "כילדים, הייתה תמימות מאוד גדולה. בכל יום שישי, כדי שלנו יהיה כיף ולאמא יהיה שקט בהכנות לשבת, אבא היה לוקח אותנו לים. היינו נמצאים בחוף במשך שעות ונהנים. גדלנו בים", היא אומרת בגעגוע.

"כשפרצה האינתיפאדה, אנחנו כילדים ידענו שאנחנו חיים במציאות ביטחונית לא רגילה והרגשנו גיבורים, אבל במיוחד לפני הגירוש נפל לנו האסימון כמה אמונה ואידאולוגיה יש במקום הזה", היא מדגישה. "לאורך הילדות ובמיוחד סביב הגירוש היינו ילדים שפגשו מציאות שדרשה מהם להכיר במורכבות של האידאולוגיה על בשרם".

למה את מתכוונת?

"קיבלנו שיעור לחיים. הבנו שהחיים הם לא שחור־לבן ושיש מחירים ואפילו מחירים כואבים. למדנו שלא תמיד מנצחים, אבל זה לא אומר שאנחנו נישבר וזה לא אומר שהצדק לא איתנו. למדנו שהאידאולוגיה שלנו חזקה יותר מאירוע זמני כזה או אחר, כולל גירוש נורא מהבית".

מה את זוכרת מיום הגירוש?

"היינו היישוב הכמעט אחרון שפונה מהגוש. בתשעה באב אחר הצהריים נסענו אחותי ואני עם אמא שלי לסיבוב פרידה מהגוש. ידענו שזה נגמר, ורצינו להסתכל למציאות בעיניים".

לא האמנתם עד הרגע האחרון ש"היה לא תהיה"?

"בתשעה באב ובימים שאחרי ראינו שזה אכן קורה. זו דוגמה להתמודדות עם ההבנה שהחיים מורכבים. אני לא יודעת אם הבנתי בדיוק את כל הוויכוחים שהיו בזמנו בין המבוגרים, אבל ידעתי שיש דיון האם לארוז או לא לארוז. בתור ילד אתה מבין שיש כאן מורכבות. אמא שלי נורא רצתה לארוז כמה דברים, ואח שלי לא רצה לראות ארגזים בבית, זה היה לו קשה. אני זוכרת את השיח הזה אצל הגדולים".

ואז החיילים מגיעים הביתה לפנות אתכם.

"הגיע אלינו הביתה בכיר מהמשטרה. האחים הגדולים שלי דיברו איתו והיה בכי. ואת עומדת שם, ומבינה שאת ברגעים גדולים. את עטופה במשפחה ובאמונה גדולה, ובתיווך של המציאות שהוא קריטי", היא מסבירה. "אני חושבת שההורים שלי היו גיבורים. גם ברגעים כאלה דרמטיים הם הצליחו לשדר לנו אמונה וביטחון. גם כשאמא שלי בכתה, ידענו שבסוף יהיה לנו איפה לישון. זו הייתה אמונה פנימית, לפחות אצלי. ידעתי שיהיה בסדר".

מהבית הם צעדו להתכנסות בבית הכנסת. "ערכנו שם טקס פרידה. אני לא כל כך זוכרת את זה, אבל כשאני צופה בסרטונים משם, בדיעבד, אני אומרת: אילו עוצמות היו שם", היא אומרת בהתפעלות. "רגע מיוחד של עוצמה גדולה שחוויתי היה בהבדלה של השבת האחרונה שלנו בבית. הרב חנן פורת הגיע אלינו הביתה להבדלה, ואני זוכרת ששרו שם 'צווה ישועות יעקב', והרגשתי כאילו האנשים קורעים את שערי שמיים".

מהכינוס בבית הכנסת הם עלו לאוטובוסים, אבל היעד לא היה בתי מלון זמניים אלא מתחם מיוחד בשם "עיר האמונה", האנגר תעשייתי בפאתי העיר נתיבות שהקימו כמה ממשפחות היישוב עצמונה. במשך שמונה חודשים הם התגוררו שם.

לעבור מבית פרטי למאהל עם עוד עשרות משפחות באפס פרטיות, אלה לא תנאים שהיית רגילה אליהם.

"ככה זה כשיש משימה. אתה פשוט לא רואה ימינה ושמאלה".

אבל את היית רק ילדה.

"בתור ילדים הרגשנו שאנחנו בסוג של מחנה קיץ ארוך שלא נגמר. זאת הייתה התחושה. וגם אחר כך היו סעודות שבת משותפות ופעילויות. דווקא אני חושבת שכילדה זו התמודדות קלה יותר מאשר כהורה, שכל כובד האחריות עליו", היא מחדדת. "במבט לאחור אני אומרת: וואו, איך אמא שלי עשתה את זה. אין טיפת פרטיות, כל מה שאת אומרת – כל האוהל שומע, את צריכה לדאוג לילדים הקטנים שלך, ואת בסביבה בלי תנאים מינימליים. אין לי מושג איך הם עשו את זה. כמעט שמונה חודשים היינו שם עד שעברנו לשומריה והתחלנו פרק חדש בחיים".

בפרספקטיבה לאחור, מה הילדות שלך בגוש והגירוש עיצבו בך?

"אני תמיד אומרת שזה היה מבחינתי השיעור הכי גדול בחיים לאיך ההורים מעצבים את החוויה של הילד. מה שההורים ישדרו, זה מה שהילד יקלוט. הם הסבירו לנו את המהלך הגדול ואת גודל האמונה והאידאולוגיה. כל הזמן תיווכו לנו את הדברים. נתנו לנו להרגיש שמה שאנחנו עושים זה חשוב. וכשאתה גם רואה את ההורים שלך מחוברים לגודל השעה וכשאתה שומע אותם מדברים וחיים את זה, אתה מבין שזה לא סתם דיבורים, זה אמיתי".

כילדה שאלת שאלות?

"בוודאי, היה לנו כל הזמן שיח על הדברים. היינו ילדות בכיתה ז', והשיח בינינו היה האם החייל שמוציא אותי מהבית הוא רשע או לא, האם אורזים או לא, האם אמשיך לאהוב את המדינה. וההורים שלנו לא נתנו לנו סתם לטבוע באמירות האלה, אלא הם הסבירו לנו את המשמעות של הדברים. הגירוש הכריח אותנו להיפגש עם אידאולוגיה שלא מפחדת להתמודד עם מורכבות וזה מה שהציל אותנו", היא מסכמת את הרציונל החינוכי. "הם לא פחדו מהתמודדות עם מורכבות, ולהביע ולשתף בתהיות. אני זוכרת איך כשאריק שרון קיבל שבץ מוחי אחרי הגירוש, שאלנו האם להתפלל 'מי שבירך' לרפואתו. היו אין־סוף דילמות ושאלות שלא חששנו לדבר עליהן", היא מדגישה.

"המשבר הזה של הגירוש היה בשבילי שיעור של מה זה חבלי לידה של גאולה. ובתור ילדה זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שבלי להסתכל על הנצח של עם ישראל אנחנו לא נשרוד, ואם אני לא אחבר את השבר הזה למהלך גדול יותר – אני לא אדע להתמודד עם זה".

את זה חשבת כילדה?

"אני לא יודעת אם ידעתי להגדיר את זה במילים האלה, אבל גם כילדים ידענו להגיד שאנחנו חלק מתהליך גדול, ושאנחנו לא יודעים למה הקדוש ברוך הוא עושה את זה".

לא היה בך כעס?

"יש לפעמים תסכול. למשל, העובדה שבעלי, יליד ירושלים, יכול לעשות לילדים שלנו סיור בבית שהוא גדל בו. תראו, פה גדלתי, פה היה בית הספר שלי. אני לא יכולה לעשות את זה לילדים שלי, רק בתמונות. וכן, זה מאוד חסר", היא נאנחת. "מצד שני, באותה נשימה אני אומרת שהגאווה שיש לילדים שלי על כך שאמא שלהם הגיעה מגוש קטיף היא מרגשת. יש כאן מורשת חשובה שמועברת לדור הבא", היא אומרת בהדגשה, "ואני חושבת שהיום ילדי גוש קטיף צריכים לעמוד ולספר את הסיפור שלהם בצורה יותר נוכחת בציבוריות הישראלית. אולי דווקא היום, כשיש מציאות מורכבת כל כך לעם ישראל, אנחנו צריכים לבוא ולהגיד: היינו במקומות קשים וקמנו. תאמינו בעוצמות של הדור הצעיר".

***** ילדים במספרים *****

פילוח ילדי גוש קטיף לפי מוסדות חינוך בזמן הגירוש

מעונות יום: 488

גני ילדים: 768

בתי ספר יסודיים: 1,353

בתי ספר על־יסודיים: 762

תלמידי חוץ: 470

בסך הכול ילדים בגוש קטיף בקיץ 2005: 3,841

* המספרים המובאים כאן מבוססים על נתונים רשמיים שרוכזו במחלקת החינוך של המועצה האזורית חוף עזה, שבראשה עמד מוכי בטר. לנתונים אלה יש להוסיף עשרות רבות של תינוקות עד גיל שלושה חודשים ויותר, שלא נכללו במסגרת רשמית.

*****