מאז היווסדה שואלת את עצמה מדינת ישראל מה שכל מתבגרת שואלת בערך שלוש פעמים בשבוע: מי אני? מה אני? אני יותר יהודית או יותר דמוקרטית? יותר סוציאליסטית או יותר הגיונית? יותר קולוניה אירופית מייגעת או יותר מדינה מזרח־תיכונית מיוזעת?
מי את מדינת ישראל? מה את רוצה מעצמך?
אחרי 77 שנה של התלבטויות, בזמן האחרון נראה לי שהבנתי מה המדינה הזאת רוצה: היא רוצה עסקה.
דרך ארוכה עברנו מאז סתיו תשפ"ד, כשכולנו (חוץ מישראל פריי) דרשנו להעיף את חמאס מחיינו ולמחוק את עזה מעל פני האדמה, ועד הקיץ הנוכחי שבו אנחנו מקבלים בשלוות נפש דיווח כמו "ישראל מחכה לתשובת חמאס". פעם, לפני עידנים רבים, היה ברור שהיכולת שלנו לחיות פה מושתתת על התיישבות, ביטחון וגבולות בני הגנה. אחר כך הייתה לנו הארה פתאומית והבנו שכל מה שאנחנו בעצם רוצים זה קצת שקט, אבל השקט התפוצץ לנו בפנים (כי מי היה יכול לראות את זה בא), ומאז כל מה שאנחנו רוצים זה שהחופש הגדול ייגמר והילדים יחזרו לבית הספר. אה, ועסקה.
הרי החיים שלנו מלאים בעסקאות. לקנות רכב זו עסקה. לשכור דירה – עסקה. גם היחסים שלנו עם מערכת החינוך הם בעצם עסקה – המורים שומרים לנו על הילדים כמה שיותר רחוק מאיתנו, ואנחנו בתמורה לא שואלים מה הם בעצם עושים שם כל היום. גם פרקליטות המדינה נוקטת מזה שנים בשיטה הבדוקה הזאת, ומגישה כתבי אישום בסיטונות נגד כל מי שבא לה לא טוב בעין. לא צריך לברר את האמת וגם לא להציג ראיות חד־משמעיות, ממילא המטרה היא רק להגיע לעסקה – עסקת טיעון שבמסגרתה הנאשם מודה במשהו, לא חשוב במה, העיקר שהוא פורש מהחיים הציבוריים והולך הביתה וככה כולם מרוצים, חוץ מהצדק. אבל אנחנו לא רוצים צדק, אנחנו רוצים שקט. ושיהיה קצת פחות חם, אם אפשר.
עכשיו, אומרת לעצמה המדינה היהודית המתבגרת, אם הקטע הזה של עסקה עובד כל כך טוב עם אישי ציבור, למה שזה לא יעבוד מול חמאס? אז נכון, חמאס זה לא נתניהו (אפילו הקפלניסטים הכי מוטרפים אומרים שאסור להשוות, נתניהו הרבה יותר גרוע), והפרקליטות היא לא ישראל (ביותר ממובן אחד, לא ניכנס לזה כרגע), אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: נילחם בו, נגיע לעסקה, נשחרר את מה שהוא חטף מאיתנו, נשלח אותו הביתה ונסיים את המלחמה.
רגע – דיברנו עכשיו על חמאס או על נתניהו?
להטביע את עזה ברוגלך
אני לא יודע אם זה מדגם מייצג, אבל יוצא לי לדבר עם לא מעט אנשים שמחכים בכיליון עיניים שטראמפ יכפה על נתניהו עסקה וכולנו נצא בראש שקט לחופשה שסגרנו באוגוסט. מה נעשה אחרי שחמאס ישקם את עצמו? נראה. נתמודד כבר. אם נצטרך נחזור להילחם, והפעם נכסח אותם סופית. ואם הם יחטפו עוד ישראלים? נחשוב על זה אחרי שנחזור מהחופשה ביוון. או באנגליה. חאלס, תן להודיע כבר תאילנד.
יש כמובן גם את אלה שעדיין דורשים לכבוש את כל רצועת עזה, למגר את חמאס ולהשיג ניצחון מוחלט. אבל אסור לשכוח שמדובר באותם קיצונים שלפני 20 שנה הזהירו שנסיגה מעזה תביא עלינו טילים ומנהרות וחדירות ליישובים, אז באמת לא צריך להקשיב להם. גם לפני 80 שנה בן גוריון והחברים המשיחיים שלו דחפו להתיישבות ולניצחון במלחמה, אז מה, מישהו הקשיב להם? כן, ותראו לאן הגענו.
אז מה התוכנית? פחות או יותר מה שעשינו עד עכשיו – נכה בחמאס, נהרוס בתים ונפוצץ מנהרות, אבל שימו לב לתחכום: אנחנו נציף אותו באלפי משאיות עם סיוע הומניטרי, עד שכבר לא יהיה לו איפה לשים את כל הבקלאוות ואמצעי הלחימה שמבריחים לו בתוך השקים של האורז, והוא יתחנן להפסקת אש כדי לסדר מחדש את המדפים ברשת הסופרמרקטים שלו, זול־טרור. אנחנו הרי בעד עסקאות, בואו נעסיק את חמאס בעסקאות קמעונאיות, ככה הוא לא יתעסק בהתארגנות מחדש באזורים שצה"ל ייסוג מהם במסגרת העסקה המתרקמת. זאת אומרת הוא בהחלט יתעסק, אבל עסקה זו עסקה אז אנחנו לא מתערבים לו.
מה שאנחנו כן עושים זה להגביר עוד יותר את זרם המשאיות, כדי להטביע אותו מתחת לערמות הקמח, הרוגלך ואוזני ההמן הטריות (זאת הסיבה שקוראים להן שיירות הומני־טריות). אם הוא יסרב להתגמש, נצא למבצע צבאי חדש אך מוגבל. שהרי מתי עושים מבצע? כאשר רוצים לעודד את הקונים להגדיל את היקף העסקאות במשק. אם צריך, נעזרים בנשק. אבל בלי חשק, כדי שחמאס יבין שהכוונה שלנו היא רק מבצעי סוף עונה, לא מכירת חיסול אגרסיבית.
לקנות בזול מה שנתנו בחינם
אלא שכזכור, בסופו של דבר המטרה היא להגיע לעסקת טיעון שתשכנע את חמאס להיעלם מחיינו ולהשליט במקומו מדינות ערביות כמו מצרים, סעודיה ובריטניה (אולי הבריטים יסכימו אפילו להחזיר את ימי המנדט והספר הלבן, ולגאול אותנו מהחלומות המשיחיים האלה של התיישבות וריבונות). במקביל נציע לתושבי עזה לעזוב את הרצועה, אבל רק מרצונם כי אנחנו נגד עקירת בני אדם מבתיהם (לא כולל יהודים, להם אין זכויות אדם).
איך זה יעבוד? בעסקה כמובן – אנחנו נציע להם מגורים חינם בעיר ההומניטרית החדשה ברפיח, והם בתמורה יתחייבו לשקול הגירה למדינה אחרת. אם יתחשק להם. ואם הפצ"רית תאשר. וצה"ל ישתף פעולה. ובג"ץ לא יחייב את המדינה לקלוט את הפליטים ביישובי עוטף עזה, כדי שהם לא יצטרכו להתרחק מהבית.
בכל מקרה, לא בטוח שבכלל תקום עיר הומניטרית, כי אנחנו הרי יודעים איך זה עובד פה – עד שמפשירים קרקעות לבנייה, ועד שמוציאים מכרזים, וחותמים חוזים עם קבלנים, ומחכים שבג"ץ יסיר את צווי הביניים, ומניחים תשתיות, וסוללים כבישים, ופותחים את הכבישים כדי להפוך את התשתיות (מי היה יכול לשער שביוב לא זורם מלמטה למעלה?), עד שנגיע לשלב האכלוס חמאס כבר יתאושש וישתלט על העיר החדשה. והרי בעיר הזאת יחלקו מזון בחינם, והמוני ישראלים יבואו לקנות שם בזול כי זה יהיה אחלה דיל – אנחנו נכניס להם אספקה על חשבוננו, והם ימכרו לנו אותה בחזרה במחיר מוזל (רציתם עסקה, לא?). מי המשוגע שירצה לעזוב עסק משגשג שכזה?
וממילא אף מדינה לא תסכים לקחת אחריות על עזה לפני שנגמור שם את העבודה שאנחנו לא מתכוונים לסיים לעולם, וחמאס – כמה מוזר – לא ממש נבהל מאיתנו. מה שאומר שאנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי, לסיים את המלחמה ושחמאס יעשה מה שבא לו. ושלא ינסה אותנו, כי אם הוא יעז לירות אפילו ירייה אחת אנחנו נעשה מה שאבא של הרשל'ה עשה כשלא נתנו לו ארוחת ערב, כמו שעשינו אחרי ההתנתקות.
יש כמובן גם את האפשרות של ללכת עד הסוף, להכניע את חמאס ולהקים ברצועה ממשל צבאי ויישובים יהודיים. אבל אז נצטרך להודות שהציונות צדקה ושרון טעה, אז בשביל מה. בואו נעשה עסקה וזהו, אבל רק עם חמאס, לא חלילה עם תומכי הרפורמה המשפטית. אנחנו הרי לא מדברים עם פשיסטים.
