מבצע מרכבות גדעון היה המצאה חדשה בעולם המלחמה. צה"ל הגה מהלך צבאי מסוג חדש, התמרון הסטטי או הכמעט־סטטי. הקרבות נוהלו ברובם אל מול בניינים ולא מול אויב, ה־D9 החליף את הרובה וההרס החליף את ההכרעה. מרכבות גדעון לא שעטו, הן היו כבולות בשלשלאות שחמאס הטיל עלינו ושבהן קשרנו את עצמנו מרצון. מערכה המתבססת בעיקרה על רצון לשחרר חטופים ולהגיע לעסקאות איננה מלחמה אלא בזאר מזרח־תיכוני באשראי בין־לאומי, בגורל החטופים ובחיי הלוחמים בחזית.
הפער בין ההצהרות לבין הפרקטיקה שחוו הלוחמים בשטח זעק לשמיים במהלך כל המבצע. מרכבות גדעון, מבצע שנועד להיות מהלך תקיף להכרעה לאחר מיצוי כל האופציות האחרות, המשיך את אותו קו שהביא לכישלון המוחץ בעזה לעומת ההצלחה בשאר הזירות. לא שאיפה לניצחון אלא רצון להפעיל לחץ צבאי לשחרור חטופים. שיקול החטופים גובר על שיקולי הכרעה. למרבה הצער, הוא גם גובר על ביטחון החיילים, המצויים לעיתים זמן ממושך במצב כמעט סטטי, פגיעים וממתינים להוראות הסתערות שלא מגיעות. יותר מ־30 חיילים נפלו במבצע, מספר גבוה בהרבה ממספר החטופים החיים שעדיין בשבי.
חמאס, מצידו, מבין היטב את המנגנון הרגשי של מדינת ישראל. הוא יודע שבכל רגע נתון, הסכמה לעסקת חטופים חלקית יכולה לעצור את כל תנועת הלחימה. אנו מנהלים מלחמה שבה האויב יודע מראש שבכוחו לעצור אותנו בכל עת שיחפוץ בהתאם לצרכיו המבצעיים. לא פלא שהיחידים ששבים ומתגמשים ממתווה למתווה הם אנחנו. גם עכשיו, לאחר שחמאס הוליך אותנו שולל במשא ומתן כדברי נתניהו, ראש הממשלה מסרב להתחייב בקולו שלא ילך שוב לעסקה חלקית שתוריד לטמיון את הישגי הלוחמים שנקנו בדם.
התנהלותה של ישראל לא משקפת רק עניין צבאי או טקטיקת משא ומתן לא מוצלחת, אלא כשל מוסרי וחוסר אמונה. חוסר היכולת לקבוע שצורך הקיום הלאומי גובר על הכאב הבלתי נתפס של חטופינו משקף את העובדה שאיננו בטוחים בצדקת הדרך. שוב ושוב, ההכרח הלאומי מתנהל בכפוף לטרגדיה האישית, וההסבר היחיד לכך הוא שבעיני רבים בצבא ובממשלה, ניצחון ישראל וחיסול משמידי עם ג'יהאדיסטים מעבר לגבול אינו מצדיק מוסרית פעולה בצורה שתסכן בדרך כלשהי את אחינו האסורים במנהרות.
ככל שחלף הזמן מ־7 באוקטובר, התרחקנו מהוודאות הברורה שיש להשמיד את חמאס בכל מחיר, ודאות שכמעט כולנו חלקנו במוצאי שמחת תורה. אובדן תחושת הצדק והוודאות משתקף יום יום בשדה המערכה בבחירה לא להסתער אלא לעסוק בעסקאות. על מנת להבין עד כמה ההתנהלות הישראלית חריגה מבחינה צבאית ובהלך חייהן של אומות, יש להביט אל ההיסטוריה הקרובה. במלחמת העולם השנייה, הבריטים, האמריקנים והרוסים הבינו שהאויב – גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית – איננו יריב רגיל. מדובר היה בכיתות מוות טוטאליות שכל שיח מערבי של פשרה ודו־קיום זר להן לחלוטין. בנות הברית הבינו שיש יריבים שניתן לנצחם רק מתוך אמונה מוחלטת בצדקת הדרך – ובנכונות לשלם את מלוא המחיר.
יפן החזיקה עשרות אלפי שבויים בתנאים אכזריים. גרמניה החזיקה אסירים סובייטים רבים במחנות ריכוז לצד היהודים. סטאלין עצמו סירב להצעת חילופי שבויים שכללה את בנו. הבן סיים את חייו בשבי. איש לא העלה על דעתו להגיע להפסקת אש או לסגת מצירים אסטרטגיים בתמורה לשבויים.
הממשלה, שגילתה מול איראן הכמעט־גרעינית עוצמה ונכונות יוצאת דופן ללקיחת סיכונים והפעלת כוח, לא מסוגלת להכריע כבר יותר משנה וחצי את חבורת היחפנים מג'באליה. אותה ג'באליה שנכבשה כבר שש פעמים ובסבירות גבוה תיכבש בפעם השביעית אם שוב תיחתם עסקה עם חמאס.
בימים שבהם עוסקים בריב בין הרמטכ"ל לדרג הצבאי (המחלוקת היא על השיטה הטקטית, אך כולם מסכימים שיש ללכת לעסקה), בחוק הגיוס ובמשפט ההזוי של ראש הממשלה בזמן מלחמה, צריך לזכור שההצדקה היחידה לקיומה של כל ממשלה באשר היא מאז 7 באוקטובר היא אך ורק הרחקת חיות הטרף מילדינו והגשמת תוכנית ההגירה. ממשלה שתקדם זאת תיהנה מתמיכה ציבורית, וממשלה שתמשיך לדשדש במערכה היא חסרת זכות קיום. מדינה שמהססת להכריע כשהאיום כה ברור והאויב כה רצחני, איננה משדרת מוסריות אלא חולשה מוסרית. זה הזמן לומר בפה מלא: ישנם רגעים היסטוריים שבהם חובת ההכרעה קודמת לכול. לא מתוך אטימות לכאב של היום, אלא מתוך אחריות לדורות של מחר.
הכותב הוא עורך דין, סמנכ"ל תנועת המילואימניקים דור הניצחון
***
