הרב דוב בערל וויין זצ"ל היה הר"מ שלי וראש הישיבה בישיבת שערי תורה, במונסי, ניו יורק. אבל סיום הלימודים מעולם לא סימן את הסוף. ברגע שהפכת לאחד מתלמידיו, תמיד היית כזה. אני כותב בדמעות ובהכרת תודה על הזכות להיות תלמידו.
רבים מאיתנו פגשו אותו לראשונה בהיותם ילדים ובני נוער. בנים שעדיין מגלים את עצמם. בין בבית הכנסת שלו ובין בישיבה שלו, הקשרים שיצרנו איתו היו יסודיים. הם לא דעכו עם הזמן, הם התבגרו. הוא לימד אותנו תורה כשהיינו נערים, והוא המשיך ללמד אותנו איך לחיות עם התורה כבני אדם.
השקפת עולם, לא רק שיעור
הרב וויין לא רק לימד תורה. הוא העביר השקפת עולם. הוא דיבר על תורה והיסטוריה, אופי ואחריות, בנייה ובנייה מחדש. הוא הראה לנו לא רק מאיפה באנו, אלא גם היכן אנו עומדים בקשת הסיפור הא־לוהי של עמנו.
לכן קרא למפעל חייו שהקים "The Destiny Foundation". בעבורו, היסטוריה לא הייתה משהו שצריך ללמוד. היא הייתה משהו שצריך לחיות. לא היינו צופים בהיסטוריה היהודית. היינו משתתפים בהתפתחויותיה.
הוא נתן ליהודים תחושת בעלות על עברם ומחויבות כלפי העתיד.
שימור והתחדשות
משימתו עוצבה בצל השואה. הוא נשא את ההבנה שכל כך הרבה אבד, וכל כך הרבה צריך להיבנות מחדש. הוא התמקד בשימור ובהתחדשות. הוא האמין שהתורה חייבת לפגוש את העולם המודרני בביטחון.
הוא לימד אותנו שההיסטוריה היהודית לא נכתבה רק בזמן עבר. היא נכתבת עכשיו, ואם כן לכל אחד מאיתנו יש תפקיד למלא. לא מתישהו, אלא היום. לא משנה אם הפכת לרב, עורך דין, מורה או יזם נדל"ן. הוא התעקש שנהיה בני תורה ומנהיגים.
כוחה של האהבה
השפעתו של הרב וויין לא נבעה רק מכריזמה או ממעמד. היא נבעה מאהבה.
חבר קרוב שלי לא רצה ללכת לשערי תורה. יום אחד אימו אמרה לו, ללא אזהרה, שיש לו פגישה עם הרב וויין. הוא הלך בחוסר רצון.
הרב וויין הביט לו בעיניים ואמר: "אני מבין שאתה לא רוצה לבוא לישיבה שלנו".
הוא הנהן בביישנות.
הרב וויין ענה: "אולי תמצא ישיבה עם בחורים טובים יותר. אולי תמצא ישיבה עם אדמו"רים טובים יותר. אולי אפילו תמצא ישיבה עם ראש ישיבה טוב יותר. אבל לא תמצא ישיבה שבה תהיו אהובים יותר".
זה מי שהוא היה. וזו הסיבה שרבים מאיתנו, מאז פטירתו, אמרו: "אנחנו מרגישים כאילו איבדנו הורה".
אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב' ב, יב).
תורה שעולה מעלה
הרב וויין הוא אחת הדמויות הנדירות שהגיעו לאנשים מכל קשת האורתודוקסיה ומעבר לה. הוא התחבר באמצעות שנינות, חום ותובנה. כפי שאמר חתנו הבכור הרב ישראל גטינגר בצורה כה יפה, הוא גרם לתורה להרגיש כמו שיחה ולא כמו הרצאה. דבריו היו גם נצחיים וגם עכשוויים.
הוא אהב לספר את סיפורה של אישה מבוגרת שבכתה בכל שנה במהלך קריאת התורה על אחי יוסף שמכרו אותו לעבדות. בכל שנה היא בכתה ואמרה: "כמה טרגי שאחים מוכרים אחד משלהם". אבל שנה אחת היא לא בכתה. כשנשאלה מדוע, ענתה: "בשנה הראשונה בכיתי על יוסף. בשנה השנייה בכיתי על יוסף. אבל אם עד עכשיו הוא לא הבין שהם הולכים למכור אותו, אני לא אבכה יותר".
הרב וויין השתמש בסיפור הזה כדי להזכיר לנו שהתורה לא נועדה להיקרא כחזרה על עצמה. בכל שנה עלינו לחזור אליה עם עיניים חדשות, לב עמוק יותר, עם שינוי העצמיות שלנו. תורתו לא הייתה לולאה. היא הייתה ספירלה, שתמיד עולה.
גדולה עטופה בענווה
הרב וויין חי כפי שלימד. הוא מילא במרוצת חייו של אדם אחד הרבה יותר ממה שרוב בני האדם יכלו לחלום להספיק בחייהם: הוא היה רב קהילה, דיין, ראש ישיבה, מחבר ספרים, היסטוריון, אינטלקטואל, סמכות גדולה בענף כשרות (היה ראש מחלקת הכשרות של OU, ובזכותו התאפשרה הפצתם של המון מוצרי יסוד תעשייתיים כשרים ברחבי צפון אמריקה ועוד), סופר, מרצה, ובתחילת דרכו אחרי קבלת סמיכה לרבנות היה אפילו עורך דין ואיש עסקים כמה שנים. אך הוא מעולם לא ראה באלה תארים. אלו היו תחומי אחריות. מתנות מהשם שישמשו בעבור כלל ישראל. חיל לאורייתא. הוא הפך את הגדולה להיות נגישה, כמו ילד השואף לדמות להורה. הכול לא מתוך הפחדה אלא מתוך השראה. כך הרב וויין גם גרם לגדולה להרגיש ניתנת להשגה, משום שהיא הייתה עטופה בענווה, אנושיות ואכפתיות אמיתית. מכיוון שהוא האמין בנו, יכולנו להאמין בעצמנו.
חיוביות
לא מזמן שאלתי אותו את מה שתהפוך לשאלתי האחרונה אליו: "הרב, למה העולם היהודי הכי זקוק היום?"
תשובתו הייתה מילה אחת: "חיוביות".
זו לא הייתה רק עצה. זו הייתה השקפת עולמו. הרב וויין האמין בעם היהודי ובעתיד היהודי. לא משום שזה קל, אלא משום שזה ייעוד אלוקי, ומכיוון שהוא האמין שבידינו ליצור ולעצב.
כך אמר בנו, הרב חיים צבי וויין: אם היה צריך לסכם את שליחותו והישגיו של הרב וויין במשפט אחד, זה היה: "חיזקתי את ישראל, חיזקתי את העם היהודי".
המורשת שהותיר לנו
באמצעות שיעוריו, ספריו, דרשותיו, סיפוריו ונוכחותו, הוא נתן לנו כוח. הוא נתן לנו השראה. הוא נתן לנו את עצמנו. הרב וויין לא רק לימד תורה, הוא הראה לנו איך לחיות אותה. הוא לא רק הסביר את ההיסטוריה היהודית, הוא הראה לנו שאנחנו חלק ממנה. והוא לא רק האמין בעם היהודי, הוא האמין בנו. עכשיו תורנו לשאת את האמונה הזאת קדימה. לא כנוודים בזמן, אלא כבוני גורל. לא כצופים בהיסטוריה, אלא כמחברי הפרק הבא שלה. הרב וויין הזכיר לנו ששרשרת סיני נמתחת אל המחר, ובידינו ובאחריותנו להאריך אותה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
************************************************************************************************
בשבת האחרונה עלה לישיבה של מעלה הרב דוב בערל וויין זצ"ל, שיקגו ה'תרצ"ד – ירושלים ה'תשפ"ה, רבו של בית כנסת הנשיא בשכונת רחביה.
הרב וויין, ראש ישיבה ורב קהילות בארצות הברית במשך 70 שנה, העמיד אלפי תלמידים בעולם כולו, והיה אחראי למהפכת הכשרות העולמית בתעשייה שהנגישה מזון מתועש כשר לפינות נידחות בצפון אמריקה. הוא נודע בנועם הליכותיו ובהשפעתו העצומה על קהלים רחבים ומגוונים באמצעות כוחו הרטורי הנדיר. שיעוריו המוקלטים והמשודרים בהיסטוריה יהודית ובערכים יהודיים שנמסרו באנגלית ב־40 השנים האחרונות החדירו תודעה וגאווה יהודית בשומעיהם, כמו גם הסרטים שהיה אחראי על הפקתם (רש"י – סרט מצויר לילדים וכד'). חיבר ספרים רבים בעברית ובאנגלית, על התלמוד, על פרשיות התורה, על מסכת אבות ועוד, וספרים רבים בהיסטוריה מתוך תודעה רבנית, ובכך היה השראה להמונים.
הר וויין הרגיש מחויב לחיבור דור תלמידיו ושומעי לקחו אל חוויית הורשת התורה מדור הנפילים של מזרח אירופה שנספה בשואה.
ב־30 השנים האחרונות התגורר בירושלים וכיהן כרב הקהילה דוברת האנגלית ברחביה.
***
