"הגעתי לרמה שטוב מותי מחיי, לא כקלישאה אלא בצורה הכי אמיתית שיש. בהתלבטות אם לעבור עוד יום של עינויים או לקחת כדור ולא לקום מחר בבוקר – הייתי מעדיף לא לקום. זו תחושה של אין־סוף, זה כאבי תופת, ואתה לא יודע מה יעשו איתך מחר. ולא שאני אדם בכיין ועצלן ואחד שלא מסוגל לסבול. ההפך, אני אדם ספורטיבי שאוהב אקסטרים. אבל הכאבים שסבלתי שם היו מעבר לכל דמיון, זה משהו שרק הולך ומתגבר ואין דרך להצליח לעמוד בזה. בטח לא לילד בן 17 שנמצא לבד בתוך כל הסצנה הזאת".
הקטין א' מפרשת דומא כבר אינו קטין. הוא בן 27, עשר שנים אחרי התקופה השחורה בחייו, שלושת שבועות העינויים במרתפי השב"כ, בהם נחקר בחשד לרצח בני משפחת דוואבשה בפרשת דומא. אבל מרחק השנים הצליח לרפא רק במעט מאוד את הפצעים העמוקים שהותירו חוקרי השב"כ בגופו ובנפשו. ההודאות שחולצו ממנו בעינויים והוצגו כחומר מרשיע על ידי הפרקליטות, נפסלו בסופו של דבר על ידי השופטים. לאחר שמשפטו הסתיים בעסקת טיעון שהקלה בעונשו, הוא ריצה במצטבר שלוש וחצי שנות מאסר בפועל ועם שחרורו עזב את ישראל ומאז לא שב אליה בשל מעללי השב"כ נגדו.
בימים האחרונים התקבל אצל עורך הדין עדי קידר מארגון 'חוננו', שליווה את משפטו של א', מכתב לקוני מטעם המבת"ן – מבקר תלונות נחקרים בשב"כ במשרד המשפטים. מדובר במענה לתלונה שהוגשה בזמנו על ידי עורך הדין קידר בעקבות ההתעללות שעבר מרשו בחקירתו, וכעת באיחור קל, לאחר שדפי התלונה כבר הצהיבו, נזכרו במשרד המשפטים לנסח מענה – לא מפתיע, יש לומר – לטענות שהועלו נגד חוקרי השב"כ.
"עיון בחומר הראיות ובהחלטות בית המשפט, ובכלל זה בתשתית העובדתית כפי שנקבעה, אינו מגלה חשד לעבירה כלפי מרשך", כותב עורך הדין אסף שביט, ממלא מקום המבת"ן, לעורך הדין קידר. "אשר על כן, החלטתי, על דעת המשנה לפרקליט המדינה תפקידים מיוחדים, עו"ד אלון אלטמן, כי אין הצדקה לפתיחה בחקירה פלילית או משמעתית בנדון".
בסעיפים המפורטים במכתב, מקפיד עורך הדין שביט לציין את הבדיקה המקיפה והמדוקדקת שנערכה לדבריו בעקבות התלונה, אלא שמודגש כי החומרים שנבדקו היו רק התשתית שהונחה בפני בית המשפט, רוצה לומר: הבדיקה המעמיקה כללה למעשה הסתמכות על החלטות השופטים בלבד, ולא בדיקה עצמאית שפותחת את הנושא מחדש באופן בלתי תלוי. אפילו צעד מתבקש כמו זימון של חוקרי השב"כ המתעללים לחקירה אינו מוזכר בפרוטוקול הבדיקה.
הטענה העיקרית בתשובת המבת"ן היא כי השופטים הסכימו שגם כאשר ההודאות נפסלו, הרי שאמצעי החקירות ננקטו כדין תחת הכותרת "חקירת צורך" – הגדרה של השב"כ שלפיה מדובר בחקירה קריטית שתפקידה לסכל אירוע טרור מיידי. בחקירה שכזו מאפשר החוק, בדרך כלל נגד מחבלים שהם פצצה מתקתקת, להפעיל אמצעים דרקוניים כדי לחלץ מידע, לסכל טרור ולהציל חיים. ובכן, לדעת השופטים הקטין בן ה־17, שנחקר בפרשייה סתומה ומבולבלת ראייתית, היה פצצה מתקתקת שיש להפעיל נגדו חקירת צורך, פשוט כי כך אמר להם השב"כ. למבת"ן די בזה כדי לסגור את התלונה ולדפדף הלאה למתלונן הבא.
"כשאני נוחת בארץ לביקור, אני מיד חש רדיפה"
את א' התגובה הזאת לא הפתיעה כלל. הוא רק מגחך עליה במרירות ממקום מושבו בנכר, אותו הוא מסרב עדיין להסגיר בקול רם. זו הפעם הראשונה שהוא מוכן להתראיין מאז פרשת העינויים ב־2015, ומדבר בגלוי על מה שעבר אז, על הצלקות העמוקות שהוא נושא עד היום ועל מה שיש לו לומר על השב"כ, כמי שחווה בצורה הכואבת ביותר למה מסוגל הגוף רב העוצמה הזה.
כפי שתיאר בפתח הדברים, א' סבל באותם שבועות ייסורי גוף ונפש קשים שהביאו אותו עד כדי אובדנות. באותם ימים הוא ניסה לפחות פעם אחת לשים קץ לסבלו, וחתך את הוורידים בפרק ידו. אבל גם לאחר שהשתחרר וכביכול יצא לחיים כאדם חופשי, שום דבר לא באמת נגמר. "ברמה הפיזית, אני סובל עד היום מכאבים בגב התחתון וכאבים נוספים שהם תוצאה ממה שקרה בחדרי החקירות. אני מטפל בזה בפיזיותרפיה קבועה ויוגה, אבל זה כאב שאני חי איתו עד היום והוא הולך איתי לכל החיים. כופפו לי שם את הגב לשעות ארוכות בתנוחה מאוד לא טבעית וזה פגע בי. הם כמובן טובים בלהסתיר, לא השאירו שום סימנים חיצוניים".
אבל גם ברמה הנפשית הסבל עמוק ולא נרפא: "בכל פעם שיש לי כאב גב, זה עושה לי גם פלאשבקים לשם. זה הולך איתי. כשאני מסתכל היום לאחור וחוזר לרגעים האלה, אז גם היום, כשאני יודע שאני במקום קצת יותר טוב, לא בטוח שלא הייתי בוחר אז שוב לשים לזה קץ". א' מעדיף שלא לפרט באופן קליני את הבעיות שמהן הוא סובל, ורק אומר באופן כללי כי "אני סוחב מאז פצעים בנפש, סוחב את הטראומות וההשלכות של זה. כשאני לפעמים נוחת בארץ לביקור, אני מיד חש רדיפה. רק כשאני לא בארץ אני מצליח קצת לרפא את עצמי".
השב"כ אומנם לא הצליח להביא להרשעתו של א', אבל הצליח גם הצליח למחוק את חייו ואת אושרו, לפחות לעת עתה. סוג של עונש על היותו נער גבעות, ואולי פרס ניחומים לעצמם על הכישלון. "אני לא יודע לומר מה לגבי העתיד שלי", הוא אומר בכנות, "היו לי פעם הרבה תוכניות לעתיד. אבל גם זה תוצאה של מה שקרה, אחרי דבר כזה כל תפיסת העולם שלך משתנה. למשל בשאלה איך אני רואה בני אדם, איך אני חי איתם, היכולת לעזור לאחרים – הכול נפגע אצלי. אני לפעמים שואל את עצמי איך אנשים במדינת ישראל יכולים להביא ילדים למציאות שחורה כזאת. אנשים בגילי וחברים שלי כבר הקימו משפחות, אני מקווה שה' ידאג גם לזה. המציאות שלוקחים ילדים ומעוותים את כל אמות המוסר, את החוק, בלי דין ובלי דיין, וזורקים אנשים חפים מפשע לכלא, גורמת לי לפקפק ביכולת לגדל משפחה וילדים במדינת ישראל".
השב"כ הקפיד לחסום כל חלון אוויר לא' בזמנו, תוך עקיפת כל הפרוצדורות המקובלות. כך למשל בנושא השיקום, גורם שמקבל משנה חשיבות כשמדובר בקטין, אבל כנראה לא כשאתה נער גבעות. "שב"כ נמצא גם מעל גופי השיקום. הייתי קטין, ולגבי קטינים השיקום הוא עניין ראשון במעלה. מצד קצין המבחן הייתה המלצה ברורה לא להכניס אותי שוב לכלא לאחר מתן גזר הדין (א' ריצה קרוב לשנתיים מאסר עוד לפני גזר הדין, ולאחריו ריצה עשרה חודשים נוספים, ח"ר). הייתי בעיצומו של תהליך שיקום: למדתי במכינה קדם־צבאית, אולי אפילו רציתי להתגייס, אבל בדיון בגזר הדין השב"כ שוב קיים דיון בדלתיים סגורות וזרק את כל מה שעשיתי בתקופת השיקום. הטיפולים, הפסיכולוגים, קבוצות תמיכה, הייתי בשיקום מלא. הם החליטו להחזיר אותי לכלא על סמך מידע סודי שאני לא יודע מה יש בו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי, והחלטתי לחתוך מהארץ".
בשב"כ לא הסתפקו בזה, והנקמנות נמשכה גם בתוך כותלי הכלא: "העוול היה לא רק בחקירות, זה נמשך גם בתוך בית הסוהר. היו לי את התנאים הכי קשים בארץ, שלוש וחצי שנים בלי שום שיחת טלפון, אפס שיחות למשפחה. קיבלתי רק חצי שעה של ביקור בשבוע, וגם זה רק מאחורי זכוכית. זו הייתה התערבות ברורה של השב"כ לכל אורך הדרך".
כל זה, כנראה, לא נמצא כלל בחומרי החקירה המדוקדקת של המבת"ן. מבחינת המבקר הריסות חייו של א' לא רלוונטיות לשאלה האם בוצעו נגדו עבירות שלא לצורך. השב"כ קבע, השופטים חתמו, ואת מי מעניינות העובדות. "הרי אם הכול היה חוקי ובסדר, אז למה נשיאת בית המשפט פסלה את כל ההודאות שלי?" הוא מקשה, "אני יצאתי משם בנס רק בזכות הלחץ הציבורי שהיה אז, אנשים סירבו לקבל את הדיקטטורה של השב"כ. אף אחד לא יכול להעמיד אותם לדין".
"זה היה ברור שכך יהיה, הכול שם הצגה אחת גדולה", מאשים א' את המבת"ן. "אף אחד מהחוקרים לא נחקר שם מעולם. הכול היה הצגה להגיד שחקרנו. הם רק לקחו את הזמן כדי שזה ייראה רציני. גם איתי לא דיברו. רק אחרי העינויים לקחו אותי לחקירה של שעתיים וזהו, בלי השלמות, בלי בירורים נוספים, אימות גרסאות. כלום". א' מתאר כיצד בחקירות עבר תקיפות פיזיות אלימות: "היו גם עינויים שברור שלא היו מאושרים על ידי בית המשפט. היו שם מכות, בעיטות, ברכיות, ואחר כך מכחישים הכול מול השופט, כי זו מילה שלי מול מילה של החוקר, אז למי יאמינו?"
"הם הרי משקרים בבית המשפט", הוא מכוון לשב"כ, "הם לא חייבים לתעד את החקירה, הם מעוותים את המציאות. אין מצלמות בחדרי החקירות. חייבים להגביל את הכוח של הגוף הזה". לדבריו, באותה מידה שאף אחד בשב"כ לא נחקר בעניינו, הרי שגם אחרי הכישלון ב־7.10 לא נחקר אף איש שב"כ, "רק החיילים שלנו ישבו בחקירות. אף אחד מהשב"כ לא יעמוד לדין ולא יהיה בדק בית, ובקצב הזה הטבח הבא הוא רק עניין של זמן".
א' מותח קו ישיר בין השב"כ של פרשת העינויים ב־2015 ובין השב"כ של הכישלון בשמחת תורה, ועד לשב"כ שמנהל חקירות נגד ראש הממשלה ומקורביו. הכול בעיניו שזור בחוט אחד, בקונספציה אחת ובשיכרון כוח נטול מעצורים של גוף אחד חזק הרבה יותר מדי. "רואים איך גם עכשיו הגוף הזה, שאחראי לכל המודיעין בעזה, פשע בצורה הכי גדולה וממשיך להתנהל כאילו הוא מעל כולם. לא נותן דין וחשבון לאף אחד, עושה מה שהוא רוצה. היום זה נגדי, מחר זה נגד איש ליכוד. זה ארגון ששולט ביד רמה בכל מה שהוא נוגע בו".
הוא מתריע כי השתיקה במקרים אלו מאפשרת את הפגיעה הבאה, שתהיה קשה יותר: "הגוף הזה פשע נגדי ונגד עמירם בן אוליאל, אבל זה יפגע גם בכל הציבור הדתי־לאומי. כל מי שלא קם ופועל נגד, מסתכן בכך שמחר הוא ישב בכלא על משהו אחר שיתפרו לו בשב"כ. ראינו איך זה הגיע לפלדשטיין, לראש הממשלה ולאזרחים מהצד המתון. היינו אז נוער שלם שהתייחסו אלינו כמו אל יתוש, ופתאום אנשים נורמטיביים מקבלים צווי מעצר ושואלים: מה קורה פה? מי שלא נלחם, משלם בסוף את המחיר. אין אצלם איזונים ובלמים, אין דמוקרטיה. הם נכנסים לשופט בדלתיים סגורות, אף אחד לא יודע מה הם אומרים לו שם, האם זה חומר סודי או האם הם מאיימים עליו שיחשפו עליו חומרים רגישים אם לא ישמע להם. זה משטר צללים, וכמו שפגע בי הוא יכול לפגוע באחרים".
לא משאיר מאחור
הסיבה העיקרית שבגינה ניאות א' לדבר היא לא העוול שנעשה לו עצמו, אלא הדאגה למי שנושא לצידו במחיר כבד אף יותר: עמירם בן אוליאל, שהורשע בפרשת ההצתה בדומא ומרצה שלושה מאסרי עולם בתנאים קשים, על אף שהרשעתו מסתמכת אף היא על הודאה שנסחטה בעינויים. "מבחינתי יש פה עניין חשוב, זה דיני נפשות. ההרשעה של עמירם הייתה רק משחק של תן וקח. בגלל שלא יכלו לפסול לכולם את ההודאות, אז פסלו אצלי כי אני קטין והשאירו אצלו. ברור שגם שם זה היה שקר ומסחרה של השב"כ. עמירם זה סיפור שאנשים שוכחים, אבל הוא חף מפשע ויושב בכלא רק בגלל העינויים, הם השיגו אישורים לזה בכל מיני מניפולציות. כואב לי עליו, וכואב לי על עם ישראל שלא מתעורר".
עורך הדין קידר מארגון 'חוננו', שייצג את הקטין, מתח ביקורת על הזמן הרב שחלף עד לקבלת תגובת המבת"ן: "העובדה שאנו מקבלים מענה לאירוע שהתרחש לפני כעשור, מלמדת על חוסר בקרה על פעולותיו של השב״כ. אין דין ואין דיין, אין ביקורת על המעשים של החוקרים".
עוד הוסיף כי "לא יעלה על הדעת שהגוף המבקר ימתין להכרעות שיפוטיות ויסתמך עליהן, אם כך אין לגוף המבקר שיניים ואין לו תפקיד. זה הזוי ומופרך בעיניי. בפועל מדובר בנער שחטף מכות מאנשים מבוגרים על אירוע שהיה חצי שנה לפני כן. האלימות שהופגנה כלפיו, החל מתרגיל המדובבים הקשה והמרתיע, כפי שעלה מהכרעת הדין בכלא עכו, והמשך בישיבה בחדרי חקירות תוך הפגנת אלימות פיזית, נפשית ומילולית כנגדו – היא מעשה שלא ייעשה ושיש להוקיע אותו, ושום פסק דין לא יהפוך את הדבר הזה לכשר", סיכם.
בסוף השבוע הזה מתפרסמת עצומה שעליה חתומים כ־60 רבנים מרבני הציונות הדתית, הקוראים לקיים משפט חוזר לעמירם בן אוליאל, ובהם הרב דב ליאור, הרב שמואל אליהו, הרב דוד חי הכהן, הרב ישראל אריאל, הרב אליקים לבנון ועוד רבים. הדברים מגיעים בין השאר על רקע חשיפת הקלטות של ראש המחלקה היהודית בשב"כ.
"בעקבות דברים שעלו על אופן התנהלות השב"כ בחקירותיו, וכן על רקע חשיפת ההקלטות של ראש החטיבה היהודית בשב"כ ודבריו המזעזעים כנגד המתנחלים, אנו קוראים לערוך משפט חוזר לעמירם בן אוליאל המרצה שלושה מאסרי עולם בגין הרשעתו בפרשת ההצתה בכפר דומא", כותבים הרבנים.
"הרשעתו התבססה על הודאתו בלבד, אשר נסחטה ממנו לאחר עינויים קשים ואכזריים. הרשעת אדם על פי הודאה כזו היא מעשה פסול, הן על פי הדין העברי, הן על פי החוק במדינת ישראל ולמעשה בכל מדינות העולם. ועל כן אנו קוראים לערוך לו משפט חוזר הגון".
לתגובות:
***
