כשה׳וורטים׳ הופכים לחיים
אין כמעט רב שדורש בסוכות ולא אומר משהו על המעבר מדירת קבע לדירת עראי, על היציאה מהבית דווקא בימי האסיף עם ספירת המלאי, והחלפת קירות הבטון בידיו בדפנות רעועות שמאחוריהן מסתתרות ידיו הבטוחות של אב הרחמן. יש מי שיוסיף שהמצווה לישון בסוכה תובענית עוד יותר ממצוות האכילה והשתייה בסוכה, שהרי אפילו שנת עראי בבית אסורה בעוד אכילת עראי מותרת. וכל כך למה? מפני שאתה לא מצליח להירדם כשאתה מודאג ולא בטוח, ורק כשיש אמון אפשר לסמוך בעיניים עצומות.
עד כאן הוורטים, הנכונים והיפים לכל שנה.
אלא שהרעיונות היפים הללו לא תמיד מתכתבים עם המציאות – אצל רבים מאוד הסוכה מוקמת במרפסת הבית, עדיין מוקפים בקירות בטון, קוד בכניסה לבית ושמורים מכל משמר מבלי להרגיש את אלוקים. אצל רבים לא פחות הסוכה עומדת ברחבת הבית הפרטי תחת הפרגולה היוקרתית, מוגנים בעזרת שער החצר הנעול היטב. וכמעט אצל כולם כבר לא מדובר בדפנות מטות לנפול, שהרי כבר מזמן החליפו סוכות הנצח והסוכות המודולריות את הפטיש מסמר ניקח מהר.
אלא מה? המציאות עלתה על כל דרשה, וכבר קרוב לשנתיים שה׳וורטים׳ קרמו עור וגידים והפכו לחיים – חשבו על עשרות אלפים ואולי יותר, מן הצפון ומן הדרום, שגרו במשך תקופה ארוכה בדירת עראי, ויש מהם שעדיין. אמת, בית מלון איננו סוכת עראי, אבל ארוחות מפנקות ומיטות של מלון ואפילו בריכה לא יחליפו לעולם ודאות ויציבות של בית, בעיקר עצמאות של בית. שלא לדבר על פרטיות של בית שנפגמה מאוד כשזוג הורים חולקים את אותו חדר עם מתבגרים ופעוטות.
ואף שרוב התושבים כבר חזרו הביתה, אדם שטולטל מביתו באונס פעם אחת, חי בתודעת טלטול אפשרית, והוא חייב באין ברירה לשים מבטחו במשהו נצחי ובטוח יותר, אפילו ממדינה, משטרה וצבא.
אבל זו רק ההתחלה, חשבו על מאות אלפי סדירים, מילואימניקים ואנשי קבע שדירתם דירת עראי כבר שנה שנייה ברציפות. עוברים מבית בהגנה לבית בהתקפה, מחליפים חדר ארונות בשקיות כביסה. נעים ונדים מסוריה ללבנון ומשם לדרום, ומספר ימי השהייה בבית הקבע שלהם הופך את הקבע לעראי ואת העראי לקבע.
וחשבו על נשותיהם, שנעות ונדות מביתן לבית ההורים, ההורים שלו וההורים שלה ולפעמים סתם שבת אצל חברה, והשאלה איפה נעשה את השבת או את החג או את החופש הגדול לפעמים נשארת פתוחה עד הרגע האחרון, אולי בכל זאת יחזור.
אבל כל אלה רק סימפטומים לארעיות רחבה בהרבה שאחזה בנו. פתאום המדינה הוודאית והקיום בה הפכו לסימן שאלה, הרי כולנו מבינים שאילו היו הרשעים מדרום מתואמים עם אחיהם מהצפון וממזרח, באותו יום נורא שתפסו אותנו לא מוכנים, ספק אם הייתה נשארת מדינה. בכלל הכול התערער וכבר לא ודאי יותר, דירת עראי אחת גדולה.
דירת העראי הלאומית הזאת מחזירה אותי שוב אל הדרשות של ערבי החג. בדרשות הללו הרי מבטיחים לנו ששם טמונה השמחה, דווקא במי שמוכן לשחרר מבית הקבע, להפסיק לשים מבטחו בבטון, באדם, ולהתמסר למשענת האלוקית. ואני שואל את עצמי מה קורה לעם שלם שמשתחרר בעל כורחו מבית הקבע שלו ונודד בין בתי מלון ובשדות הקרב – האם יש בכוח טלטלת הבית הזאת לשבור קיבעונות ולפתוח מאגרי חיים חדשים? האם זה חלק מההתחדשות שאנחנו חייבים לעבור בתקופה הזאת? הלוואי שהתשובה היא כן.
ויכפרו אלה על אלה
מה יפה במדרש המפורסם של חז״ל על ארבעת המינים, הטעם והריח? שאחרי שמונה המדרש את החסרונות והיתרונות של כל מין, הוא לא אומר: יבוא האתרוג ויכפר על כולם. הוא אומר: יבואו אלה ויכפרו על אלה. כלומר, היה ברור לחז״ל שיש דברים שהחסרים מכפרים בהם על השלמים. היום רואים את זה בעיניים. בחיים.
מרד הפתקים הגדול
איך לא מרדו הפתקים, בהושענא רבה שלפני שנתיים? איך הסכימו שייכתבו עליהם גזרי דין כאלה איומים? איך לא שמטו עצמם מיד בוראם? איך לא סירבו פקודה? איך הסכימו שייכתבו עליהם גזרי דין שאפילו בחלוף שנתיים לא יומתקו כולם? היה לי ברור שאיזה פתק, אולי פתק מדרשיסט, אנרכיסט, אתאיסט, או סתם אחד שלמד לשבור מסגרות, ימריד את כל הפתקים האחרים, עד שההנהלה תתיישר. מה פתאום שפתק יסכים בעיצומו של חג השמחה שיכתבו עליו טבח, רצח, אונס או חטיפה? וכיוון שמה שהיה כבר היה, רק דבר אחד מטריד אותי לקראת החג הבא עלינו לטובה: איך יכפרו הפתקים של תשפ״ו על מה שעוללו לנו פתקי תשפ״ד? זו השאלה הכי גדולה של הושענא רבה השנה, והציפייה גדולה.
שמחת תורה
כבר שנתיים עברו, ועדיין תלויה לה באוויר השאלה איך אפשר לשמוח ביום השנה לטבח הנורא. השנה אני עונה לעצמי בשאלה הפוכה: איך אפשר שלא לשמוח ביום שמחת תורה. חלילה חלילה לא לשמוח מהטבח, חלילה לא לשמוח מכל הצער שהיה מנת חלקנו בשנתיים האחרונות. אבל דבר אחד קשה להכחיש – יש כאן מלחמת דת, מתנהלת כאן מלחמת רוח, וכמה משמח שזו, דווקא זו הכתובה בתורה הזאת, היא הרוח שלנו, ולא חלילה הרוח האחרת שבאה להילחם בנו. כמה משמח שאנחנו מאמינים במקור החיים, במלך חפץ בחיים, ולא חלילה באל החרב והדם וחמדת המוות. כמה נפלא שיש לנו תורת חיים להיאחז בה דווקא בימים כאלה של עמידה על נפשנו. אני רואה כמה עצבות וייאוש הם נחלתם של מי שאין להם תורה להיאחז בה, ואני אוחז בה חזק יותר ושמח יותר בשנתיים האחרונות. מחבק ושמח ורוקד.
ילדותי השנייה
הרבה אנשים מתכוננים לחגים בשמיעת שיעורים ובקריאת דברי קודש עמוקים, יפה להם וגם אני משתדל. אבל כמדומני להכנה הכי יפה לחגים זוכות הגננות בגני הילדים. אחרי כל דברי התורה העמוקים נדמה לי שילדים שואפים את החגים עמוק אל תוך נפשם הילדית בטבעיות, כאילו נולדו לזה, ככה בפשטות. להיות גנן בגן ילדים לא זכיתי, אבל כבר מזמן אני מנסה לגעת בחגים דרך הילדים. בתקיעת השופר אני מתבונן בפניהם של ילדים שבולעים בעיניים טובות את בעל התקיעה, ונרגשים לשמע תקיעה שברים ותרועה כמי ששומע יצירת מופת. אני מתבונן בחדוות היצירה של ילדים בהכנת הסוכה או קישוטי הסוכה ומנסה להידבק בהתלהבות, ויותר מכול אני מבקש לקנות מהם את שמחת הריקוד של היום השמיני. ללמוד תורה אני יכול, להבין קצת לפעמים אני זוכה, לשמוח בה – יש רגעים כאלה. אבל לרקוד? עד כדי כך? – רק כשאני מעורר את הילד שבי.
