בבוקר של שבת שמחת תורה התכוננה נירית תורג'מן, תושבת אלקנה ואם לשבעה, לצאת לבית הכנסת. אבל התוכניות השתנו ברגע כשבעלה, ד"ר רוניאל תורג'מן, חזר משם.
הוא אמר לה שראש המועצה הודיע לו שחיפשו אותו, פרצה מלחמה והוא מגויס. "באותו רגע הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. זה היה אחרי שיאי שמחה בלתי מוסברים של הערב הקודם שבו שמחנו בבית הכנסת, כשבני הבכור אורי, שהוא קצין בקבע והיה אמור להתחתן ביום חמישי שלאחר מכן, נישא על כתפיים. בתוך דקות שניהם כבר היו מחוץ לבית עם כמה מאכלים שהורדנו מהפלטה, ונשארתי עם ההבנה שאנחנו לא יודעים ולא מבינים כלום".
עד לפני כמעט עשור היה רוניאל איש צבא ונירית הייתה מתכנתת ומנהלת פרויקטים בחברת הייטק. אבל אז השניים עשו הסבה, ופתחו עסק משותף בשם 'טובים בשניים'. במהלך חייה נירית למדה את נושא הזוגיות במסגרות שונות, מה שלטענתה שדרג מאוד את הזוגיות שלהם. "כשהבעל בקבע יש הרבה אתגרים וזה עזר לנו מאוד". בהמשך הם הפכו למדריכי חתנים וכלות במסגרת ארגון 'צהר', ומשם ליועצים זוגיים ומאמנים אישיים, ביחד ולחוד.
נירית ורוניאל תורג'מן. צילום: בננה בוק
מהובלת גדוד לשטיפת כלים
אחרי יותר מ־700 ימי מילואים, נירית ורוניאל יכולים למנות לא מעט ויתורים אישיים שעשו בגלל המציאות החדשה בתחום הזוגי, והם גם מכירים מקרוב את האתגרים הזוגיים של המטופלים שהם פוגשים מאז תחילת המלחמה. "לפני הכול יש את סוגיית התקשורת", מסביר רוניאל, "הקשר הוא כבר לא מה שהיה. הוא הולך ומצטמצם, השיחות קצרות, לפעמים יש אפשרות רק להודעות ולפעמים גם זה לא. אין באמת שיתוף. זה משאיר חלל ריק שקשה מאוד למלא אותו. יש הרבה לבד. בנוסף לכך, האישה שנשארת בבית נשאבת למציאות שבה הכול מונח על כתפיה. הילדים, המשימות, המטלות, ענייני הבית. התחושה לא נעימה ונוצר פער גדול".
נירית: "לי באופן אישי היה קשה מאוד העניין של חוסר היכולת לתקשר מרחוק. כשאורי יצא בפעם הראשונה מעזה, רציתי כל כך לשתף את רוניאל, לשמוח איתו. אבל הוא לא היה זמין ואי אפשר היה להחליף איתו מילה, ואני זוכרת שפשוט בכיתי על כך שאין לי עם מי לשתף במשהו מהותי כל כך לשנינו".
רוניאל: "בינתיים נוצר גם פער רגשי. כל אחד מתמודד בזירה שלו, ובעצם חווה עולם רגשי שלא משוקף לשני – בין אם זה המתח, החרדות, זה יכול להיות בהקשר של מי שנמצא בעורף וחווה טילים, ובוודאי של מי שנמצא בחזית ורואה מראות קשים או מאבד חברים".
נירית: "יש עוד פער – פער של משמעות. מי שעושה מילואים מרגיש משמעותי, עסוק בשליחות, ומי שנשארת בבית עם הילדים ממשיכה בשגרה הרגילה של בישולים וחוגים, והפער הזה גדול. גם כשהגברים חוזרים לאפטר או לסוף השבוע, הגבר שהנהיג עכשיו גדוד שלם יתעסק ב'קטנות' כמו לשטוף כלים ולשחק עם הילדים? מעבר כזה מעשייה למען הכלל ומשימות לאומיות לדברים הפשוטים של החיים הוא מורכב. שנינו במקום מאוד אחר".
רוניאל: "גם האתגרים האישיים גדלים. נוצר ריחוק גדול לאורך זמן, וזה מקשה על היכולת ליצור אינטימיות רגשית. לאחר תקופה מסוימת נוצר אתגר נוסף, והוא החזרה לשגרה. מי שחוזר מהמילואים אחרי תקופה, ויודע שהוא יהיה עכשיו כמה זמן בבית, רוצה רק להגיע הביתה, לנוח, לשים את הראש, להירגע, ופחות להיכנס לנושא המשימות ושגרת הבית. גם זה יוצר פער".
נירית: "ועוד לא אמרנו מילה על מה שקורה למשפחה בעורף. הדאגות, החרדות שמלוות בכל רגע ובכל שעה. הפחד לאבד. לפעמים החרדות גדולות ממה שקורה בשטח בפועל, ולא מעט בגלל חוסר התקשורת".
אז איך מחזיקים את כל הדבר הזה?
נירית: "דבר ראשון לומדים להסתכל על כל יום ביומו. אי אפשר לתכנן לטווח הרחוק. צריך לראות כל יום כמו שהוא, עם האתגרים שלו ועם השמחות שבאות איתו. זה נכון גם לגבי האישה שבבית וגם לגבי הגבר שבמילואים. האישה, מצידה, צריכה לדאוג לעצמה לפני הכול – למלא את הכלי שלה, כדי שתוכל להכיל את כל מה שעובר עליה ועל הילדים. כל אחת ומה שעושה לה טוב, מה שמשמח אותה. אסור לה לחוש ריקנות ותחושת קורבן. דברים שאולי בעבר לא חשבה להשקיע בהם כסף או שרצתה לחסוך למשהו אחר – עכשיו זה חשוב מאוד וצריך להשקיע בזה. לגבר אני ממליצה להתעניין ככל האפשר באישה, בתחומי העניין שלה, באיך היא מסתדרת בבית, בכל קושי שעלה בשיחות שהיו להם. נכון שאתה כרגע בכלל בעולם אחר, אבל תראה לה שמה שחשוב לה חשוב גם לך".
רוניאל: "צריך ללמוד לשמוח בדברים הקטנים. להעריך את כל מה שהיה כביכול מובן מאליו לפני שכל זה קרה. אם יש שיחה קצרה בין בני הזוג, לנסות להיות כמה שיותר נוכחים, להקדיש את כל כולי ולעזוב כל דבר אחר. לשמוח בזה. לראות את המחוות הקטנות. אני מציע לפתוח קבוצת ווטסאפ של שני בני הזוג, לנעוץ אותה, ולכתוב בה רק מחמאות, מילים של אהבה, מילים טובות שיש לנו זה כלפי זו. דברים חיוביים שמחזקים ומצמיחים, שמביעים רגשות. בטח לא משהו שקשור למטלות ולמשימות. זה יוצר מצב שבו ככל האפשר מקבלים חיווי שמישהו חשב עלינו ורוצה להגיד משהו טוב. פרגון, שיתוף, תמונה מהעבר שמזכירה משהו טוב, תמונה מעכשיו שעושה טוב על הלב".
נירית: "הקבוצה הזאת מאפשרת אינטימיות רגשית בתוך התקופה הזאת. זה דלק לקשר הזוגי. בנוסף לכך, הגמישות היא ממש קריטית בתקופה זו. מה שהיה לא יכול להיות בדיוק אותו דבר. התרגלתם להרגלים מסוימים – תיפתחו לדברים אחרים. לא נורא אם ארוחת הערב לא תתקיים בשעה שאתם רגילים. לא נורא אם סדר היום ישתנה. המציאות השתנתה וצריך לקבל את זה. מותר קצת למתוח ולהזיז את הגבולות שהצבתם קודם".
רוניאל: "חשוב גם ליצור עוגנים, משהו שמצפים ומחכים לו באופק הקרוב יחסית. למשל, מחליטים שביציאה הבאה שלו הולכים ביחד לבילוי זוגי. כך גם כשמרגישים מרוחקים ובתקופה קשה, יש את העוגן הזה שמחכים לו. אור בקצה המנהרה שעוזר למשוך עוד קצת. זה מעורר געגוע, שומר על הקשר חי ומעורר רצון להתקרב".
נירית: "כשנפגשים, אפשר לעשות דברים ביחד. ללמוד משהו חדש. בדור שלנו אנשים רואים את הילדים מעל הזוגיות, ואני אומרת: תשימו את הזוגיות לפני הכול, כי ממילא זה ישפיע על המשפחה כולה. תדאגו לחוויות זוגיות רק שלכם, בלי להכניס את הילדים לסיפור. ומי שמרגיש שהקושי הזה מנהל אותו, שידאג לטפל בזה באופן מקצועי, בעיקר במלחמה הזאת שבה יש זכויות בהקשר הזה לאנשי מילואים. אנשים רצים להנחיית הורים בלי לחשוב פעמיים, אבל איכשהו כשזה מגיע לזוגיות הם מהססים. תזכרו שגם הילדים ירוויחו מזה. הם יראו זוגיות יפה של ההורים וילכו עם זה למערכות היחסים שלהם".
התפיסה של נירית היא בעיקר אמונית. "אנחנו בדרך כלל מתנגדים למציאות שהקדוש ברוך הוא מביא לפתחנו. יש לנו תמונה דמיונית של איך המציאות צריכה להיראות, למשל בנוגע לחלוקת התפקידים בין בני הזוג, והקדוש ברוך הוא כביכול מצייר לנו על התמונה. זה מה שהוא עשה ב־7 באוקטובר. בעיניי, הקושי האמיתי מתחיל כשאנחנו מתנגדים למציאות שהוא הביא לנו. עד כמה שאפשר, עם כל הקושי, צריך לשחרר את זה, ללכת עם הקדוש ברוך הוא, להבין שהמציאות היא אלוקית, וכך הקושי יפחת. באופן אישי הרגשתי שברגע שקיבלתי את המציאות, דברים הפכו אצלי להרבה פחות מורכבים. כשאישה מבינה שבכך שהיא בבית עם הילדים כשבעלה עושה למען המדינה היא עצמה עושה למען עם ישראל, זה גם מאוד מחזק".
נעמה אנסבכר. צילום: ארז צוברי
"למה חזרת הביתה?"
נעמה אנסבכר, אם לחמישה ונשואה ליאיר, ד"ר לענייני ביטחון וגם מילואימניק, היא יועצת נישואין, מגשרת משפחתית ומרצה וכותבת תוכן בנושא זוגיות ומערכות יחסים. "צריך להבין שאנחנו מדברים על מלחמה ארוכה, ולכן גם אופי האתגרים השתנה לאורך המלחמה", היא מסבירה. "בחודשיים הראשונים או קצת יותר, האתגר הראשוני של הנשים היה טכני – להגן על הבית, גם ברמת האזעקות והמקלט וגם במובן המהותי – לשמור על תפקוד יומיומי, על היציבות הרגשית של הילדים, על התפקוד החינוכי והלימודי וכדומה. האישה הייתה לבד והיא הייתה צריכה ללמוד איך עושים את זה. הייתה חלוקת תפקידים והיא אינה עוד. וזה לא רק 'אתה עושה מדיח ואני עושה כביסות', לתפקידים בבית יש פנים שונות: מי אחראי על כך שהבן יקום למניין בשבת? וגם תפקידים בתוך הזוגיות – תמיד יש את זה שמתסיס את המריבות ואת זה שאמון על הפיוס, ופתאום אין שני אנשים, לא בתפקידים הטכניים ולא בתפקידים הרגשיים, החינוכיים, הבירוקרטיים. אין הבנה מה הולך לקרות, אין הכנה מראש, פתאום כל התפקידים עליה, ועוד לא אמרנו מילה על החרדה, הדאגה, ההלם, האובדן הלאומי שמעציב אותה וכל מה שהיא חווה. מכיוון שבזמנו הקושי היה בעיקר טכני, גם המענים היו טכניים יותר. ראינו את המעטפת של הקהילה, ארוחות הערב, המתנדבות והשמרטפיות, המשמרות של השכנות והצ'ופרים לשבת. אופי האתגר היה יותר קל וחיצוני, כזה שקל יותר לזהות".
נעמה מסבירה כי ככל שהמלחמה התקדמה, האתגרים קיבלו מימד וצורה אחרים. "קודם כול האנרגיות מתכלות, הכוחות פוחתים. פרט לכך, מתחילים לראות את השלכות המלחמה על הילדים – פתאום הרטבת לילה, פתאום הידרדרות בלימודים, נסיגות בתחומים שונים, רצון להיכנס למיטה של ההורים, התפרצויות כעס, חוסר ויסות רגשי, לפעמים גם אלימות. זה כבר לא רק לחשוב איך היא מכינה לבד ארוחת ערב, אלא איך היא מתמודדת עם סיטואציה שבה הילדים לא נמצאים במקום שבו הם היו. ברור שבעצמי חוויתי את כל התחושות האלה של להפוך להיות עוגן כמעט יחיד בחיים של הילדים. למשל, מצאתי את עצמי זמינה להם בטלפון גם בשעות הלימודים, מה שלא היה מעולם בעבר, כי ידעתי שלא יהיה להם מענה הורי אחר ושהם צריכים אותי. זה מאוד לא קל שכל המשקל עלייך, מדברים איתך, אפילו מתקשרים עם האבא דרכך. המשאב שנקרא אמא הפך להיות מבוקש מאוד".
גם המפגש הזוגי השתנה עם הזמן. "אני נזכרת בפגישות המרגשות שהיו בתחילת המלחמה, בסרטונים של 'גם בשעות החשוכות של הלילה', כמה דמעות זלגו ואיזה מרגש. הבעל היה מגיע לסוף שבוע או לאפטר והאישה הייתה ממש מפנה את עצמה בשבילו, הייתה מושקעת בו, פינתה את הלו"ז ואת המערך הרגשי שלה. אבל ככל שאנחנו מתקדמים לתוך המלחמה, החזרות שלו הביתה הן סוג של תוקעות, שוברות או מערערות את השגרה. כמה שקשה להגיד את זה, היו שביקשו מבן הזוג שלהן אפילו לא לחזור באותו רגע. הבית למד ונאלץ לעבוד לפי מערך חוקים חדש, ופתאום מגיע האבא שכל כך אוהבים, מעריצים ומתגעגעים אליו, והוא מפריע לדבר הזה שקיים כבר בבית, לשגרה שנבנתה במאמצים רבים, ולא פעם בבכי אל תוך הכרית.
"אני עובדת בקליניקה עם לא מעט זוגות מילואים ואני שומעת לא פעם את הטענה 'הוא מפריע'. בוודאי שזה קשה מאוד לגבר להישאב למציאות שבה הוא כבר לא מרגיש שייכות כמו קודם. ובנוסף לכך, הילדים פתאום לא ישנים, והנה ילד גדול שמרטיב, ופתאום אין מיטה פנויה כי יש שם ילד, ולא נשכח שהוא עייף, שהוא עבד קשה מאוד בשירות שלו בלי אוכל מסודר או מקלחת, כל אחד והתנאים שבהם הוא היה. והגעגוע הפשוט הביתה. לילדים. לאישה. לחום. לשפה של בית. לשים את הראש במקום מוגן ולא בגזרה מסכנת חיים כשהגוף דרוך. הוא מגיע ולא תמיד מרגיש שיש לו מקום בביתו שלו. לפעמים שומעים גברים שממש אומרים את זה בצורה ברורה והרבה פעמים בצורות סמויות".
בקצה: התפרצויות כעס וגירושין
זו הייתה המציאות בשני השלבים הראשונים של המלחמה. כעת מחיר האנומליה הזאת מקבל ביטוי מעשי וקשה יותר: "בשנה האחרונה אנחנו במקום שבו, מכיוון שדבר רדף דבר, הרבה פעמים הגבר שמגיע מהמילואים לא מוצא את מקומו בבית וגם לא בעבודה או בגזרה החינוכית של הבית, כי החוקים השתנו. כל זה עלול לגרום להתכנסות פנימה. קשיי שינה, קשיים סביב האוכל, הסתגרות שמתבטאת בבריחה מרובה לנייד, קשיים לדבר מחדש את השפה הנוכחית של הבית והעבודה. לכן רואים הרבה אנשי מילואים מחליפים עבודות, משתנים ברמה הרוחנית והדתית, רוצים להחליף מקום מגורים וכן, רואים גם הרבה מאוד פרידות וגירושין. כל כמה זמן אני רואה בקבוצת הפייסבוק של נשות מילואים משפט כמו 'הגיע התור שלנו. הוא עזב את הבית'.
"לא פעם רואים התפרצויות כעס ואפילו כוחנות שלא היו קודם. שיח מקלל. אפילו אצל גברים שמעולם לא היו כוחניים, המלחמה מביאה איתה שפה חדשה. אישה לא מזהה את הגבר שנמצא איתה – זה לא בחור הישיבה או המורה שהיה כאן קודם. וגם הוא מקבל אישה אחרת, שעברה שינויים, שנאלצה להיות לבד, לקבל החלטות לבד, מה ששינה את הקשר שלהם באופן טבעי. גם הקהילה שהייתה מסביב מתפוגגת. לא נצפה שהקהילה תעזור לזוגיות, אבל הזוג עובר את כל מה שהוא עובר לבד".
אז מה עושים?
"לפני הכול, הזוגות הללו צריכים להיות מודעים לכך שהם לא לבד וזו תופעה קיימת ומאוד נורמטיבית במציאות שלנו. אבל לא שם אנחנו צריכים להישאר. צריך להבין שהחוזה הבלתי כתוב שהיה ביניהם עד יום לפני אותה שבת שמחת תורה – השתנה. מערך ההחלטות שהיה ביניהם השתנה גם הוא. אם זוג רוצה לחיות מחדש בטוב, הוא צריך לבנות מערך חדש, שמותאם לא למה שהיה בעבר ולא למה שמצפים שבן או בת הזוג יחזרו להיות, אלא להכיר במה שקורה היום ועל זה לבנות את מערך ההחלטות החדש. רובם נשענים על חלום שבו האדם שהכירו קודם יחזור, וזה לא קורה. אולי הוא יחזור, אבל אולי לא. הוא עבר דברים, הוא השתנה, הוא זז, וזה נכון גם לגבי הגברים וגם לגבי הנשים. מי שנשאר בפנטזיה הזאת נוטה להיות יותר מריר, לריב יותר ולהתאכזב יותר. במקום זה כדאי להיות מפוכחים ולהגיד: זו המציאות שלנו ועם זה אנחנו הולכים לנצח. ביחד ננצח זו לא רק סיסמה לאומית, אלא גם שאיפה זוגית".
ומה זה אומר בפועל?
"שכשיש קונפליקטים, במקום להגיד 'בואו נחזור למה שהיה', נחשוב איך בונים את זה מחדש. יש קונפליקט חינוכי? מה עושים איתו כאן ועכשיו, במציאות החדשה שיש לנו. מה אנחנו רוצים וחושבים היום, לא מה שחשבנו אתמול. זה נכון לגבי קונפליקטים בכל תחום בחיים. נכון, זה דורש תעוזה ואומץ להכיר זה את זו מחדש, ולבנות בית וחוזה שמבוססים על מי ומה שאנחנו היום. זה תהליך הדרגתי והוא משתלם כי הוא עיקר העניין וזה המרכיב הגדול ביותר".
נעמה מוסיפה כי זוגות רבים נמצאים עדיין בשלב הכעס ושם הם נתקעים. "כעס הוא תמיד תחפושת למשהו אחר שמתחבא מתחתיו. לאכזבה, לבדידות, לפחד, לבושה, לאשמה. יש כעס אמיתי זה כלפי זה. ואם כל אחד מהצדדים מוכן לחפש ולמצוא את הרגש שמונח מתחת, אם זה הגעגוע למי שבן הזוג היה, האכזבה או כל רגש אחר שייתכן שנמצא שם, לשחרר ולהגיד 'בואו נכיר מחדש', הרווח יהיה עצום".
אבל טכנית קשה להתעמק בזה, כי הנה עוד סבב, והאפטר קצר.
"אם אין הרבה זמן ביחד, לא הייתי מקדישה אותו לדברים עמוקים כמו החלטות וקונפליקטים כי זה רק יגדיל את הריחוק. בזמן הקצר צריך לנסות למצוא כמה שיותר כיף – זמן של קרבה, יציאה ביחד. ברור שיש גם דברים חדשים שצצים ואילוצים, לכן אני ממליצה להכין רשימה שמתעדפת מה דורש טיפול, מה חשוב ומה דחוף. אם יש עניין שצריך להיסגר – ניגש אליו בכבוד ונפתור. יש כלים מגוונים לקבלת החלטות משותפות בזמן קצר".
כמו למשל?
"בדיקת פניות. הרבה אנשים מעלים נושא רציני, כשהצד השני בכלל לא שם. זו צריכה להיות בדיקה גם פיזיולוגית וגם רגשית – כשאדם כאוב, עייף, רעב, הוא לא יהיה קשוב. כשבן הזוג לא פנוי רגשית או פיזית, זה נחשב כאילו לא הייתה כאן שיחה. פשוט לשאול: מתאים שנדבר עכשיו? ואם לא, אז מי שאמר את הלא הוא זה שאחראי לספק את המועד החדש לשיחה, בתוך 24 שעות.
"לכלי השני אני קוראת 'נהג תורן' – כמו שכשכמה חברים שותים, יש את האחראי שלא שותה כדי שיוכל לנהוג, כך כאשר אחד הצדדים אמון על לקיחת החלטה מסוימת, הצד השני משחרר ונותן לזה מקום. מבינים שהסיטואציה לא מאפשרת הרבה זמן לדוש ולדבר, אז לוקחים אחריות. זה לגיטימי שאחד יגיד 'אני סומך עלייך בעניין הרישום לגן', או 'אני סומכת עליך שתטפל בבירוקרטיה הזאת'. הכלל הזה של להשתמש ב'נהג תורן' נעשה בהסכמה וזה העניין.
"צריך לזכור גם שמתחת לכל קונפליקט קיים צורך שלא קיבל ביטוי, יש חסר. כשלזוג יש את הכלים, לרוב אחרי תרגול במשך השנים, לזהות איזה חסר מונח שם, לא נסתובב בלופ של 'מה אמא שלך אמרה', 'למה לא הגעת בזמן', 'איך דיברת לילד' וכדומה, אלא נגיע מיד לשאלה מה מונח בינינו באמת. זוג מקצוען שמבין איך להסיט את הטריגרים הצידה ולראות מה קרה כאן באמת, הוא זוג משובח שיכול לבנות עוד קומה, זוג חזק ויציב".
יש זוגות שכן עשו תהליכים יפים בזוגיות בזכות המילואים?
"אני רואה כאלה כל הזמן, וצריך סייעתא דשמיא ואנשים עושים יופי של עבודה".
מתי יודעים שצריך ייעוץ זוגי, עזרה מבחוץ?
"כשהזוג מרגיש שאין לו את הכלים ואת הכוחות להתמודד לבד. יש תהליכים שיכולים להיות קצרים וממוקדים ויש ארוכים יותר. יש מבחר והרבה אנשי מקצוע רתומים דווקא לתחום הזה. האופטימיות היא סביב העובדה שבשלב שבו אנחנו נמצאים, אנחנו הרבה יותר חכמים ולעולם הטיפולי יש הרבה תשובות".
האישה צריכה לגדול
אביגיל מרדכי, מדריכת כלות ויועצת זוגית, נשואה לאיציק, ששירת שנים רבות בקבע, ואם לשישה, מספרת כי בתחילת המלחמה בחורות העדיפו לא להיכנס לקשר עם בחור שמשרת בקבע, "כי הן הבינו מה זה דורש וכמה זה מורכב. אבל בהמשך זה השתנה, הציבור הבין את השליחות וזה השפיע גם על העניין הזה. יותר בנות מחפשות דווקא בחור בצבא – בקבע, או שעושה מילואים".
ובכל זאת, האתגר קיים תמיד. "זה מורכב. אישה שבעלה נמצא בשירות רחוק מהבית, בין אם היא כבר עם ילדים ובין אם לא, צריכה לכוון להיות כמה שיותר מלאה ומוטענת, לחשוב על עצמה, איך היא בעצמה ממומשת, לא יושבת ומחכה, לא בהמתנה. זה משהו שאני מלמדת כלות כבר שנים, בלי קשר למלחמה, ועכשיו זה מקבל משמעות חדשה. כי כל כך הרבה נשים סופרות לאחור את ימי המילואים ורוצות להשיג קצת שגרה זוגית והורית, ובצדק, אבל התסכול והאכזבה גדלים. ברור שזה אינדיבידואלי, אבל באופן כללי אני מעודדת אותן לגור בביתן שלהן, לא לעבור באופן זמני להורים, למשל. כל מקרה לגופו, אבל כמה שיותר לשמור על השגרה ועל מה שקורה בדרך כלל. בתחילת המלחמה היו כאלה שעשו זאת וזה באמת עשה להן טוב, אבל הנה המלחמה עדיין לא נגמרה וצריך להמשיך ללמוד, לעבוד, להמשיך לטפח חיי חברה. בכלל, אני מאמינה שאישה נשואה צריכה להיות עסוקה בגדילה של עצמה לצד היותה אישה נשואה".
אביגיל אומרת כי במשך השנים נבדקו הגורמים לנשירת אנשי הקבע מהשירות, והסיבה העיקרית הייתה התגובה של האישה, שנשארה בבית בודדה וממורמרת. "מוכנות לחיי נישואין כוללת את היכולת שלי להיות ישות עצמאית, לא להטיל את כל יהבי על בן הזוג. מי שתשכיל לטפח את העצמאות שלה, תצליח יותר להתחבר לבן הזוג. היא לא תהיה תלויה בכך שהוא שולח את הילדים לגן או לוקח את הרכב למוסך. העצמאות יוצרת פניות לתת מקום לקרבה האמיתית. זוגיות זה לא ניהול צרכים, זה צריך להגיע למקום של קשר ורגש.
"לכן בתקופה הזאת של המלחמה, עם כל הקושי, אפשר לראות גם הזדמנות לבנייה של עוד קומה בזוגיות. דווקא עכשיו, בואו ננצל כל רגע ביחד. דווקא עכשיו הזמן שהבעל נמצא הוא לדברים החשובים של החיים, ליציאה משותפת. לא רק לדברים הטכניים של החיים. בואו נשים לב לפרטים הקטנים. הביחד כבר לא מובן מאליו וזה מביא אותנו למקומות גבוהים. אפשר להעמיק יותר את הזוגיות, שלא תהיה תלויה בעזרה הדדית, בעיקר כשהאישה מלאה אנרגיה וכך היא מקבלת אותו כשהוא חוזר מהמילואים, למשל".
ומה מצופה מהגבר? איזה מאמץ הוא צריך לעשות?
"קודם כול להיות קשוב לכך שיש כאן צד שני ולהיות מודע לקשיים של בת הזוג שלו. הוא חוזר עייף מאוד, הוא רוצה לישון, אז שיסביר את עצמו ויגיד שמחר נדבר, מחר נהיה יותר ביחד. ההסבר והתקשורת הללו חשובים. זה לא מובן מאליו לבת הזוג. היא זקוקה שהוא יגיד לה, שהוא יראה לה שהוא רואה אותה. בנוסף לכך נדרש ממנו להיות זה שבאמת ביום למחרת יפתח בשיחה, יהיה היוזם, ולא ישאיר לה שוב את התפקיד ליצור רגעים ביחד. האישה רוצה מילים טובות, הערכה, הבנה, הרגשה שרואים אותה ומבינים מה היא עשתה כל הזמן הזה. זה לא דורש מאמץ גדול מדי מהגבר. בעיקר מילים וערנות לרגשות שלה. בשבילה זה הרבה ואני חושבת שזה העיקר".
***
