מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים אנו בעלייה רוחנית מתמדת. מתחילת אלול מוסיפים "לדוד ה' אורי וישעי" ותוקעים בשופר. עדות מסוימות נוהגות לומר סליחות כבר מראש חודש, ואחרות מצטרפות כשבוע לפני ראש השנה. בערב ראש השנה מרבים בסליחות (לפי מנהג אשכנז), ונוהגים להתיר נדרים שנדרנו בשגגה.
ואז מגיעים יומיים של ראש השנה, עם תפילות, פיוטים ותקיעת שופר, ואחריהם תשליך. סעודת חג עם פרי חדש, ברכות ואיחולים ותחושת התחדשות אמיתית. משם רק ממשיכים לעלות: לעשרת ימי תשובה עם תוספות קבועות לתפילה ותחושה של ימים מלאי הוד. בשיא – יום הכיפורים. יום שבו כולנו חשים כקדושים. לא אוכלים או שותים ומרבים בתפילות. רבים מתלבשים בלבן וחשים כמלאכים. המסע כולו הוא מסע אל עבר הקודש, אל עבר יום של קדושה וטהרה.
ואז, פתאום, מגיע חג הסוכות. על פניו הוא שייך למעגל אחר, של שלושת הרגלים, וכלל לא שייך לימים הנוראים שעיקרם בין ראש השנה ליום כיפור. זאת ועוד, פסח ושבועות נקבעו בתאריך מסוים, כי הם מציינים אירוע שאירע בדיוק בתאריך זה. אך חג הסוכות הוא כנגד אירוע שאירע כל ארבעים השנים, כשבמשך כל השנים "בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג). לכאורה אפשר היה לקבוע את החג בכל עת אחרת בשנה. ההיגיון הפשוט היה מורה לשוב אל בית הספר או אל מקום העבודה לאחר יום הכיפורים, ורק כעבור שבועות אחדים לחגוג את חג הסוכות. מדוע החג נקבע דווקא סמוך אחרי הימים הנוראים, ומה רוצים שנלמד מכך?
הרמ"א מתייחס לרצף, וקובע כי מיד במוצאי הצום מתחילים לבנות סוכה, פשוט "כדי לצאת ממצווה למצווה" (אורח חיים, תרכד). אך המהרי"ל מביא נימוק אחר. לדבריו, הסיבה היא "כדי לקיים 'ילכו מחיל אל חיל'" (מהרי"ל, הלכות סוכות, וראו 'לזמן הזה' לרב דרוקמן, כרך ג', עמ' 299 ואילך). לדבריו, חג הסוכות הוא רצף שקשור לימים הנוראים, ויתר על כן – הוא עליית מדרגה!
במילים פשוטות, השגנו קדושה ביום שכולו תפילה וצום. אך כעת מוטלת עלינו משימה גדולה וחשובה עוד יותר: להשיג קדושה בסוכה, שם אוכלים וישנים. וזו מעלה. במובן עמוק, לגלות קדושה ביום שכולו תפילות ובית כנסת ואיסורים בסיסיים – רבים יכולים. אך האתגר והתפקיד הגדול שלנו הוא לגלות את הקדושה בחיים עצמם, אף באופן שבו אוכלים וישנים.
רבים מן הדתיים יודעים לגלות קדושה בחיי בית הכנסת. לכן חלקם משתדלים להישאר בו. תמיד. אך האתגר שלקחנו על עצמנו, שהוא כה קשה להנחיל לבנינו (ולעצמנו), הוא לא רק לגלות את הקדושה בבית הכנסת (שזה בוודאי חשוב!) אלא גם בחיים עצמם. אנו יודעים כי זהו רצון ה', וכי אף שקשה ומאתגר – זהו תפקידנו.
מספרים על הרב דרוקמן זצ"ל שבסוף תפילת נעילה היה אומר לבחורים: "כל היום, יום כיפור, הייתם כמלאכים. עכשיו הולכים לחדר האוכל לאכול. עכשיו תפקידנו להיות בני אדם". בדומה לדברים רבים אחרים שאמר, גם המשפט הזה עמוק ומציב לפנינו סימן דרך: מה אנו שואפים להיות ועל מה עלינו לעמול. הכול בבחינת "אנשי קודש תהיון לי" (שמות כב, ל). חג שמח!
הכותב הוא המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא
