בשכונה שלנו יש צבוע. ולא, אני לא מדבר על מר דוקן השכן, הוא דווקא פיו וליבו שווים לגמרי ולמען האמת לא היה מזיק אם היה מדי פעם שומר לעצמו כמה דעות. יש לנו צבוע אמיתי בשכונה. החיה ממש. אם אתם לא יודעים מה זה צבוע, נסו לדמיין כלב גדול מאוד ואז תגדילו עוד.
מזה זמן שאנשים שולחים בקבוצה השכונתית תיעוד וידאו כזה או אחר של הצבוע השכונתי מסתובב ברחובות השכונה בלילה, מלקט בפחים ורועה בשושנים. כמובן שמדובר בעניין שמעורר לחץ בואכה היסטריה. לכן כדי להוריד את מפלס הלחץ יש מישהו בשכונה שמקפיד באופן קבוע לכתוב בקבוצה ש"המועצה תטפל במפגע הזה" ואז כל חברי הקבוצה צוחקים צחוק בריא ומשחרר.
על כל פנים, גיגול מהיר מראה שהצבוע הארץ־ישראלי לא תוקפני כל עוד עוזבים אותו לנפשו. אבל זה לא באמת מרגיע אף אחד. הרי הצבוע הוא בעצמו צבוע, אז לך תאמין למה שהוא מספר על עצמו בוויקיפדיה.
באשר לי, כבוגר מלך האריות הנחתי שצבועים בסופו של יום הם לא יותר מסיידקיק מופרע של הטורפים האמיתיים, אבל לא כאלו שיכולים לסחוב על גבם עלילה שלמה.
אז הדרכתי את הילדים שלי שאם הם נתקלים בלילה בצבוע שלנו אז שיתרחקו ממנו בצעדים מהירים, אבל לא בריצה שעלולה למשוך את תשומת ליבו יתר על המידה.
בקיצור הייתי קול. עד השבת האחרונה.
מה שהיה זה ששני הבנים שלי יצאו אחרי ארוחת שבת לפגוש חברים. חצי שעה אחרי כן נכנס הבן השני שלי הביתה כשהוא מתנשף ומזיע. מתברר שהצבוע חלף ממש לידו וליד חבריו. כששאלתי מה הוא עשה, אז הוא אמר שהוא "דפק ספרינט", שזה מאוד אינסטינקטיבי אבל בדיוק הפך ההוראות שלי. הבן הגדול עוד היה בחוץ, אז שמתי נפשי בכפי וכמו גבר שצריך להוכיח שהוא גבר יצאתי אל רחובות הג'ונגל שהוא שכונתנו כדי למצוא את בני בכורי ולהשיבו הביתה בבטחה.
אל המפגש האפשרי עם הצבוע התכוננתי כמו יעקב אבינו, בשלוש דרכים: מלחמה, תפילה ועוד תפילה. דורון לא היה רלוונטי. יצאתי מהבית עם מטאטא למלחמה המדוברת והלכתי לחפש את הבן שלי. ברחוב שלנו פגשנו ילדים מפוחדים שפגשו את הצבוע פנים אל פנים.
"לא כדאי לך ללכת בהמשך הרחוב, הצבוע שם", הם הזהירו אותי.
"זה בסדר, אני יכול להגן על עצמי", הרגעתי אותם.
"אתה? לא הייתי נותן לך להגן על כוס חלב", זרק לי מר דוקן שבדיוק יצא לראות על מה המהומה. כאמור, היה עדיף שישמור כמה דעות לעצמו.
המשכתי ללכת בעקבות הצבוע. לקראת הרחוב הבא פגשתי קבוצה של בנות מפוחדות שרצו ללכת הביתה אבל חששו להיתקל בו.
"בואו אני אלווה אתכן, הכול בסדר", אמרתי בביטחון מזויף מאוד מאוד, "הצבוע מפחד מאיתנו הרבה יותר משאנחנו מפחדים ממנו".
"אבל אני מפחדת בטירוף", אמרה הבת של שטיינמץ.
"טוב, אז אולי ממך ספציפית הוא מפחד פחות", אמרתי לה בכנות והמשכנו ללכת.
"מה אתה עושה עם המטאטא הזה באמצע הרחוב?" שאלה גברת אהרונוב כשראתה אותי מלווה את הקבוצה.
"זכות גדולה לטאטא את רחובות ארצנו", זרקתי לה, "אבותינו יכלו רק לדמיין זכות כזאת". מה נגיד, מר דוקן גמר לי על הביטחון.
אחרי שסיימתי לפזר את הבנות בביתן המשכתי לבית של חברו הטוב של הבן שלי מתוך הנחה ששם אמצא אותו. ובכן את הבן שלי לא מצאתי שם. את הצבוע, לעומת זאת, פגשתי גם פגשתי.
בסוף רחוב הדולב, בכיכר. אני והצבוע. זה היה כמו להסתכל במראה, אם במקום מראה היה צבוע.
הוא היה גדול ובעל פרווה מפוספסת. ויותר משהיה גדול, הוא היה עוד יותר גדול. עד כדי כך. במרחק חמישה מטרים ממני ראיתי אותו, מלקט משהו מתוך אזור הגזם וגורר אותו לכיוון הכיכר. הוא הביט בי, אני הבטתי בו. לרגע שקלתי להעמיד פנים שאני מת אבל אז נזכרתי שבוויקיפדיה כתוב שצבועים הם דווקא בעניין של פגרים. אז החלטתי שאני צריך להיראות הכי חי שאני יכול. התחלתי לטאטא במרץ תוך שאני מנופף את ארבע גפיי בהיסטריה ושר בקולי קולות "חי, חי, חי, כן אני עוד חי". הצבוע אכן התרשם שאני חי בואכה טיפוס שפדיחה להיראות איתו בציבור, והתחיל לעשות את דרכו הרחק ממני ובמעלה ההר שבסוף הרחוב.
נשמתי לרווחה. שריתי עם צבועים ויכולתי להם. פניתי לחזור הביתה תוך שאני מרגיע את תושבי השכונה – הנסתי את המפגע ממחוזותינו. למחרת בתפילה שאל אותי מר דוקן מה היה עם הצבוע. סיפרתי לו שפגשתי אותו פנים אל פנים ושרדתי כדי לספר.
"כל הכבוד יעקבי", הוא אמר בנימה רצינית, "בחור אמיץ אתה".
אז אולי הוא בכל זאת קצת צבוע.
לתגובות:
***
