1.
מישהו אמר לי השבוע שנראה לו שלקיתי ב"סינדרום חומש". הוא שם לב שמאז הביקור שלי שם, לפני כשבוע וחצי, אני לא מפסיק לדבר על חומש ועל דברים ששמעתי וחוויתי במקום.
האמת שהוא צודק. הוא אפילו לא יודע כמה. ביום שאחרי הביקור לא רציתי לנקות מהנעליים שלי את האבק שהצטבר עליהן בשבילי חומש. באמת. הביקור שם היה מרומם נפש. סגירה מעודדת לכל השבועות הקשים של ציון 20 שנה לגירוש מגוש קטיף, עם כל קטעי הווידאו שצפו ועלו שוב, ואיתם הכאב והתסכול והזעם – כשהם מוכפלים ומועצמים נוכח מראות ה־7 באוקטובר, ההמשך הישיר שלהם.
2.
תזכורת היסטורית קצרה לבני 20 ומטה: כחלק מתוכנית ההתנתקות החליט אריאל שרון לעקור בנוסף ליישובי גוש קטיף ברצועת עזה גם כמה יישובים בצפון השומרון. למה? עד היום לא ברור בדיוק. זו הייתה מעין רצועת בונוס. הרוס 23 יישובים בגוש קטיף – קבל 4 חינם בצפון השומרון. וכך, אחרי שישראל סיימה למחוק את גוש קטיף, עברו כוחות הצבא למשימה הבאה: הריסת יישובי צפון השומרון, גנים, כדים, שא־נור וחומש. ובניגוד לפינוי בגוש קטיף, בחומש לא נתקלו כוחות ההרס של אריאל שרון בחיבוקים ובדמעות. תפילה לעני כי יתבצר.
ועוד הבדל בין שני האזורים: בעוד גוש קטיף נמסר במלואו לרשות הפלשתינית (שדי מהר הוחלפה בחמאס), הריבונות של צפון השומרון נשארה בידי ישראל, אבל נאסר על ישראלים לשהות במקום. אחרי 17 וחצי שנים של מאבקים בלתי נלאים, הפגנות, עליות, לימוד תורה של תלמידי ישיבת חומש במערות (כן כן, לא התבלבלתי בתקופה ההיסטורית), מעצרים, בג"צים, ובמקביל מהלכים פוליטיים של אנשי מטה 'חומש תחילה', שינתה מדינת ישראל את חוק ההתנתקות, ומאז ישיבת חומש המתחדשת חזרה לפעול במקום באופן חוקי ורשמי וסביבה היישוב.
וכאן אנחנו מגיעים לרוממות הנפש: לפני כשבועיים, בא' באלול, נפתח זמן אלול בישיבה עם מספר שיא (לעת עתה) של כ־50 בחורים. ימים ספורים אחר כך, באחד בספטמבר, נפתח לראשונה ביישוב המתחדש גן ילדים.
3.
אני זוכר את ההתרגשות הגדולה של הלילה ההוא, ליתר דיוק את הלפנות בוקר ההוא, בכ"ח באדר תשפ"ג, שבו התחילו לזרום מהכנסת התיעודים מההצבעה על ביטול חוק ההתנתקות. אני זוכר את מחיאות הכפיים ביציע, את הדמעות, את הריקודים ברחבה שלפני הכנסת. אני זוכר את הנוכחות של בני משפחותיהם של קדושי חומש ביציע: אלמנתו וילדיו של עידו זולדן הי"ד, הוריו של יהודה דימנטמן הי"ד והוריו של שולי הר־מלך הי"ד (וכמובן אלמנתו, ח"כ לימור סון־הר־מלך שהיתה ממובילי המהלך בכנסת).
ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, ממגורשי צפון השומרון בעצמו, אמר: "אנחנו נאבקנו כולנו בשם כל עם ישראל לתקן את הפשע הזה של המאיסה בארץ ישראל… אנחנו מסתכלים כאן כלפי שמיים ואומרים לקב"ה: אנחנו עשינו את שלנו, אנחנו מחזירים הערב את הכבוד שלך לארץ ישראל, ואתה תחזיר את הכבוד של העם שלך כאן בהגשמה של הייעוד המלא… אנחנו מתקדמים הלילה שלב משמעותי אחרי 17 וחצי שנים של מאבק. בכפר עציון לקח 19 שנה ואנחנו אחרי 17 וחצי שנים מתחילים את החזרה, עד לבניית היישובים מחדש ותיקון העוול".
4.
טוב, את כל מה שתואר כאן ידעתי גם בלי לבקר במקום. אבל כשהגעתי לחומש ביחד עם חברי פאנל 'הפטריוטים' לתוכנית מיוחדת ששודרה למרגלות מגדל המים המפורסם, הקשבתי באופן ישיר ובלי מתווכחים לדרך שבה עקורי חומש מספרים את הסיפור. לנרטיב שלהם, כמו שאומרים.
המקום הראשון בישוב המתחדש שאליו הם לקחו אותנו, לפני הכול, היה בית המדרש של ישיבת חומש. חומש תחילה? ישיבת חומש תחילה! עשרות תלמידים היו שקועים בפרק ראשון של מסכת בבא קמא. יותם זמרי התרשם ברגע שנכנס מהרצינות של התלמידים. איך כבר קלטת את זה, שאלתי אותו. והוא אמר: הם לא מזהים אותנו…
כשיצאנו מבית המדרש, ראש הישיבה הרב אלישמע כהן ביקש לומר לחברי הפאנל כמה מילים לפני שנתחיל את התוכנית המיוחדת: "התאריך היום הוא ח' באלול. היום לפני 20 שנה שרפו את בתי הכנסת בגוש קטיף. היום ממש. ולהיות כאן, במקום הזה, ולעשות תיקון ותשובה, זה דבר מיוחד מאוד. צריך לפרסם את זה ולעשות לזה הפצה גדולה בכל העם, זה דבר מאוד מאוד גדול. אבל כאן יש נקודה מאוד מאוד יסודית: התשובה של המקום הזה היא לא רק שגרות כאן 15 משפחות. זה לא רק שהיו בתים – וחזרו בתים. לא. מה שמנשב פה היום בחומש זה רוח חדשה. עם ישראל חוזר לזהות שלו. ואני אומר במובן הזה שיש לנו שותפות, לכם ולישיבת חומש. איזה דבר חשוב אתם עושים. אתם מחזירים את הרוח הגדולה הזאת לעם ישראל, כל אחד בתפקיד שלו: אנחנו בתוך בית המדרש עושים את זה חזק מאוד עם הרבה הרבה כוח רציני מאוד של לימוד, ומתוך זה אני רוצה לתת לכם כוח להמשיך את הרוח הזאת. עם ישראל צריך, זו התשובה שלו, לחזור למה הוא ומי הוא. ובעזרת ה' בשידור הערב תעשו את זה מכאן, מחומש. המקום הזה נותן רוח של תשובה לעם ישראל כולו!".
5.
אילו דיבורים. איזו תודעה היסטורית. בעצם למה שהוא לא ידבר איתנו כמה דקות לפני כל תוכנית? וגם בהפסקת הפרסומות? לא יודע כמה גיא מרוז יתחבר לדף המסרים הזה, אבל לי הוא הוסיף המון. צריך לנהל את כל המאבקים התקשורתיים היומיומיים מתוך מבט של נצח. מתוך הבנת הסיפור הגדול.
זאת ועוד, הדברים המחזקים של הרב אלישמע כהן רלוונטיים לא רק לאנשי תקשורת, אלא לכל אחד מאיתנו בתקופה ההיסטורית שבה אנחנו נמצאים. יש פה ריבוי זירות ואסור להתבלבל. מצאתי את עצמי אפילו מצטט את דבריו בלהט, מילה במילה, לראש ישיבה חרדית, גדולה מאוד וחשובה מאוד (מי אמר סינדרום חומש ולא קיבל?). אמרתי לו בחיוך שאולי כדאי להביא את הרב אלישמע כהן לשיחת מוטיבציה בישיבה שלהם. הרי המאבקים פה משתנים. פעם נערי הגבעות והחוות, אלה עם הגוזמבות, היו אויבי העם (במובנים מסוימים, אפילו אויבי המגזר), והיום תלמידי הישיבות החרדיות הם אויבי העם. מה לא אומרים עליהם? פרזיטים, משתמטים, מנצלים את המדינה, מנותקים מעם ישראל, מנותקים מהמציאות.
לי כל הגל האנטי־חרדי הזה כל כך מזכיר את תקופת הגירוש הנוראה. השבוע פורסם ב'הארץ' מאמר שכותרתו "שנאת חרדים כחזון מאחד". לפני 20 שנה, שנאת מתיישבי גוש קטיף הייתה החזון המאחד. יאיר לפיד אמר שמפנים אותם סתם, רק כדי ללמד אותם לקח. התקשורת הסיתה נגדם יומם ולילה. אין עלילה תקשורתית שלא הודבקה להם, אין שקר שלא הודהד באולפנים. וזה לא פשוט. בסוף, לא כיף להיות לא פופולרי, להיות אויב הציבור. צריך אורך רוח, צריך להתחזק באידאולוגיה שלך, צריך לא להיבהל.
זה לא רק שהמדינה רודפת אותך והופכת אותך ללא חוקי, אלא שאפשר להגיד עליך כל דבר רע: אתה אלים, מסוכן, פוגע בביטחון המדינה וגם סוחט את כספיה. אתה פשוט אזרח לא לגיטימי. ואתה אשם בכל הרע: בגללך נהרגים חיילים והחברים שלהם צריכים לזחול בחול ולחפש חלקי גופות בציר פילדלפי (זוכרים את הטענה הזאת על מתיישבי גוש קטיף, ערב הגירוש?).
6.
האמת, עכשיו כשאני חושב על זה, ההסתה נגד המתנחלים בימים ההם הייתה גדולה יותר מההסתה נגד החרדים היום. מי ייתן לי מתנחל ואשכנו כאמנון אברמוביץ'. ומה שמדהים הוא שההסתה הזאת לא באמת נעלמה. היא נמשכת גם בימים אלה, כשבני הציונות הדתית מחרפים את נפשם בשדה הקרב. "אוכלי מוות" קוראים להם. ובכלל, הרי לא אכפת להם מהחטופים, הם ערלי לב.
אבל ברוך ה' התקדמנו מאז. רוב העם התפכח. רוב העם מעריך את התרומה המכרעת של המתיישבים לביטחון מדינת ישראל. ואני מאמין, או לפחות מקווה, שכמו במקרה של נערי הגבעות, כך גם ביחס לנערי המגבעות: יבוא יום שרבים יסתכלו במבוכה על התקופה שבה כל הכאב והתסכול מההנהגה הצבאית המדשדשת, מהתמשכות המבצע בעזה, מהפשיטות החוזרות ונשנות, משחיקת כוחות המילואים, ממספר הנופלים הרב, וכמובן ממחדל ראשי מערכת הביטחון בשבעה באוקטובר – הכול "תועל" לשנאת חרדים.
ולא, אני לא חושב שאין מה לתקן ואין מקום לדיון. בהחלט יש. אבל מי בכלל מנהל פה דיון? ממש יחידי סגולה (זאת ההזדמנות להמליץ בחום על שיחת העומק "מאחורי הקרע החריף בין הציונות הדתית לחרדים" עם זיו מאור בפודקסט המצוין "כור ההיתוך" של שניאור ובר).
7.
ועד אז, אני מקווה שכולנו נקבל חיזוק מהדברים של ראש ישיבת חומש, ממבט העומק על המציאות הישראלית. מבט לא שטחי, לא תקשורתי. יש כאן התעוררות של תשובה בעם ישראל. איך הוא אמר? "יש כאן נקודה מאוד מאוד יסודית". כל הקמפיינים והסחות הדעת לא יעזרו. רוח חדשה מנשבת. והרוח הזאת מתחילה מבית המדרש. ורק משם יתחיל התיקון האמיתי. כי אם הגבורה המופלאה בשדה הקרב מנותקת מהתורה, ואפילו נלחמת בלומדי התורה, אז זה שוב ייגמר חלילה בחורבן יישובים ובבתי כנסת נשרפים.
כולנו ראינו מה קרה לאריק שרון. הוא היה יותר ימני מכולנו, אבל זה פשוט לא מחזיק לאורך זמן. כולנו רואים מה קורה בימים אלה לאהוד ברק, לעמי אילון, לעמירם לוין, לבוגי יעלון, ליאיר גולן (הוא חושב שהוא מזהה תהליכים ולא מבין שהוא התהליך). לרשימה ארוכה ומרשימה מאוד של מחרפי נפש שהופכים לנו מול העיניים למחורפני נפש. לכן לא רציתי לנער מהנעליים את האבק מהשביל שמוביל לישיבה של חומש. כדי לזכור.
לתגובות:
******************************************************************************************************************
במעבר חד מבני התורה, אלה שזכו לשבת בבית המדרש, בחומש או בכל מקום אחר בעולם, לאלה שנאבקים על קביעת עיתים לתורה. קודם כול, ברכות למסיימי מסכת הוריות בדף היומי. לאלו שהצליחו לעמוד בכבוד באתגר 13 הימים. וגם: כל הכבוד וחיבוק גדול למי שניסה ולא הצליח. לא נורא. אני מבין אתכם. למה? קודם כול, כי מי שלא מצליח להתמיד, מי שאין לו משמעת עצמית, קרוב לליבי הרבה יותר מאלה שתמיד מצליחים. אחים אנחנו. וחוץ מזה, מסכת הוריות אומנם קצרה במספר הדפים שלה, אבל איזה אורך כל דף… אז אתם לא כאלה לוזרים. הפסדתם בכבוד.
ועכשיו הגענו למסכת זבחים, שמתחילה ביום שלישי השבוע. מסכת לא קלה שמתחילה סדר לא קל, סדר קודשים, שעוסק בענייני המקדש והקורבנות. אבל מי אמר שהכול בחיים צריך להיות קל?
אז נכון, להתחיל ללמוד את הדף היומי דווקא במסכת זבחים זה באמת לחובבי האקסטרים, ואותם אולי הייתי שולח ישר לישיבת חומש, אבל בכל זאת, אני מרשה לעצמי להביא כאן את דבריו המרגשים של החפץ חיים. בסוף ימיו הוא עודד מאוד את לימוד סדר קודשים והלכות בית המקדש, בהסבירו שכבר רואים את כל הסימנים שחז"ל נתנו לימות המשיח, אז מוכרחים להתכונן לבניין בית המקדש. שלא ניתפס לא מוכנים.
ואיך מתכוננים לבניין בית המקדש? בסלפי על הר הבית? חלילה. ככה פוגעים במורא המקדש. ההכנות לבניין בית המקדש הן באמצעות לימוד ענייני המקדש.
יותר מזה, מחדש החפץ חיים, זה גם מה שיקדם את הגאולה השלמה. זה ממש יוסיף תוקף לתפילות שלנו לגאולה. ומי בימים אלה לא מצפה לגאולה? שימו לב לדברים שהוא כותב בהקדמה לספרו 'ליקוטי הלכות' על סדר קודשים: "ונוכל לקוות לה' הטוב שעל ידי זה ממילא יתרבה בהמשך הזמן ידיעה גדולה לישראל בענייני העבודה הקדושה. ואז נוכל לדרוש בטח מה' יתברך שיביא לנו משיח צדקנו ויבנה לנו בית הבחירה, כי אנו מצידנו מוכנים לכל ענייני העבודה. וכשיראה ה' יתברך שישראל עמו מכינים עצמן לדעת דיני העבודה בכל הלכותיה ועומדים ומצפים מתי יגיע דבר זה למעשה – בוודאי יחיש לגאלנו ויבנה לנו בית תפארתנו. כי מכיוון שאנחנו עשינו את שלנו, הוא בוודאי יעשה את שלו".
הבנתם? ככה זה עובד. אנחנו נעשה את שלנו והוא יעשה את שלו. לא רק בביטול חוק ההתנתקות בכנסת ובבניין חומש, אלא גם בבניין בית המקדש. ומוסיף החפץ חיים: "היפלא מה' דבר? וישוב אלינו ברחמים ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים, במהרה בימינו אמן".
אמן. ואגב, אתם יודעים במה נזכרתי הרגע? השבוע, בדיוק ביום שבו מתחילים את מסכת זבחים, יחול ערב היארצייט של החפץ חיים. זכותו תגן עלינו ועל כל חובבי האקסטרים שיצטרפו השבוע למרתון הדף היומי דווקא במקטע המאתגר שלו.
************************************************************************************************************************
