"7 באוקטובר היה רגע חזק, איום קיומי מוחשי. לא הייתה שאלה אם לחדול, ברור שנלחמים על חיינו, אם לא נילחם לא נהיה", פותח עֹז ידיד, בן 23, תלמיד ישיבת ההסדר ברמת גן ולוחם בפלוגת מלכות חרמון. אבל עם התמשכות הלחימה, הוא מתאר, המוטיבציה יורדת. "המשך הלחימה מתיש. אין סיפוק רגעי מפעילות, הכול איטי וזה קשה. לאט לאט אנשים יורדים מלחימה. מי שנשאר להחזיק את זה הוא מי שמבין את המשמעות", הוא מכוון אל הלוחמים בני הישיבות, ומסביר: "הישיבה היא מקור כוח, העולם שממנו באתי והאמונה שזו הארץ שלנו מדרבנים אותנו לכך שאנחנו עושים את הדבר הנכון".
עֹז נזכר במשפט ששמע מאחד המפקדים, וממחיש עד כמה חיונית רוחה של הישיבה בלחימה: "המפקד אמר במין חוסר ברירה שאין מה לעשות, אנחנו כבר פה וחייבים לסיים את העבודה. אבל בלי שום אמירה חיובית או ערכית קשה לשאת את הלחימה. היכולת למסור את הנפש והגוף דורשת ביטחון בדרך ונכונות. גם בשביל היכולת הבסיסית לשרוד את היום, וגם כדי לצבור כוחות ולהמשיך. בן אדם שיוצא מהישיבה לקרב מבין למה זה חשוב, יותר מילד בן 18 שסיים תיכון".
זמן אלול בישיבות ההסדר כבר בעיצומו, ריח הימים הנוראים כבר מזדחל לתוככי בתי המדרש. כבר שנתיים שתלמידי ישיבות ההסדר, אברכים ובחורים, נושאים בעול הלחימה בחזיתות השונות בפער בולט ביחס לאוכלוסיות אחרות, אבל חורקים שיניים וממשיכים מתוך אמונה בצדקת הדרך. בחרנו לכנס כמה מהם בימים אלו של תחילת שנת לימוד חדשה בישיבה, ולשמוע על שנתיים של רצוא ושוב בין הטנקים לסטנדרים, בין איבוד חברים לחברותות, ובין חיכוך עם לוחמים ממגזרים אחרים ליניקה ממקור הכוח בישיבה. הם לא מסתירים את הקשיים, כמו למשל איך חוזרים לצלול בסוגיות אחרי חודשים בעזה, אבל בכל התקופה הזאת לא ויתרו על הניסיון לחטוף עוד רגע של לימוד, ולשמור על הרוח הגדולה שקיבלו מהישיבה.
מבחן לרבנות במהלך המילואים
"אני מתרגש מאוד לחזור ללימוד בישיבה באלול הזה. בסבב האחרון הייתי במילואים מחג פורים ברצף, ולא הייתי כל זמן קיץ. חסר לי מאוד הלימוד העמוק והארוך באווירה של בית המדרש", אומר רואי כובאני, תלמיד ישיבת ההסדר בטפחות ולוחם ביחידת הניוד. רואי, בן 25, הוא תושב טבריה, נשוי ואב לילד. הוא הצטרף ללחימה כחודשיים לאחר שמחת תורה ומאז עשה כבר שלושה סבבי מילואים, אחד מהם שלושה ימים אחרי הברית של בנו, כאשר גויס למבצע בלבנון. תוך כדי המילואים המשיך רואי ללמוד למבחני הרבנות, "בסבב השני למדנו למבחן בטהרה, וכבר הקפיצו אותנו לסבב הבא. למבחן ניגשתי תוך כדי המילואים, לקחתי יום חופש".
"אני שמח מאוד לחזור ללמוד וגם פשוט לחזור לשגרה. למרות שקצת קשה לשבת ולהתרכז כמה שעות ברצף", מודה עֹז ידיד, נהג טנק. עז לוחם מאז 7 באוקטובר ברצף. בתחילת הלחימה היה עדיין בשירות סדיר, ואחריו מיד גויס למילואים.
גם יונתן בוזגלו, בן 22, תלמיד בישיבת ההסדר בקרני שומרון, שמח להתחיל את זמן אלול הנוכחי בישיבה. "לא הייתי בזמן אלול בישיבה מאז שיעור ב'", הוא משתף, "אני מקווה לשגרה נורמלית". יונתן הוא לוחם בגדוד 932 בנח"ל. הוא לחם בסדיר בנח"ל 14 חודשים בשירות פעיל בעזה, יצא לחודשיים התאקלמות בישיבה וחזר לחודשיים שירות מילואים. תוך כדי החזרה לשגרה בישיבה, גויס בצו 8 למשך שבוע בימים המתוחים של המלחמה באיראן.
מה אתם יכולים לומר על רוח הלוחמים?
עז: "גם אם אנשים לא יודעים לומר זאת לעצמם בבהירות, האמת היא שכל לוחם שיוצא לקרב נכון להקריב את עצמו למען עם ישראל, על תורת ישראל וארץ ישראל. העובדה שלוחם מסכן את עצמו בנסיבות האלה למען האחים שלו, מעידה עליו שהוא עושה משהו גדול".
יונתן לא בטוח שכל הלוחמים מסכימים ביניהם אידאולוגית, אבל הם בוודאי מבינים שהם חלק ממשהו גדול שהם מאמינים בו. "פגשתי במלחמה גם שמאל ערכי וחושב. היו לנו שיחות מעניינות עם לוחמי מילואים מגדוד 50 בנח"ל, שמקורו בתנועת הקיבוצים והמושבים. על אף תפיסת עולמם שסותרת לפעמים ערכית את המשימות שקיבלו, הם עשו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. אני מאוד מעריך אותם על זה. יש בינינו כבוד הדדי".
עז מסכים: "יש הרבה הערכה לתורה ומצוות. הלוחמים מכבדים זה את זה".
רואי מרגיש שזה לא רק כבוד הדדי, אלא ישנה ממש התעוררות ליהדות בקרב הלוחמים. "בכל מקום שהייתי ופתחתי ספר, נוצרה סביבי התוועדות. דיבורים גבוהים על השקפה ואמונה עם כל עם ישראל, גם עם אנשים שלכאורה רחוקים".
איך משפיעים הלימודים בישיבה על הלחימה?
רואי: "אנחנו מגיעים מעולם הישיבה, מתוך עולם התוכן שאנחנו חלק משרשרת הדורות, חלק ממשהו גדול מאיתנו. אנחנו חיים את המציאות של תורת ישראל. אז יותר קל להתמודד עם הלחימה. אנחנו מבינים למה נלחמים ולאן מכוונים, אז הדרך קלה יותר".
יונתן: "זה שאני קרבי זה בזכות הישיבה. לפני הישיבה חשבתי על התועלת שלי, מה יקדם אותי באופן אישי. חשבתי על עתודה, מודיעין, רכישת מקצוע שיעזור לי בהמשך בשוק העבודה. אבל בישיבה השיח הוא יותר כללי, איפה אני יכול לתרום, איפה צריך אותי? זה כמובן שיח שמגיע מתוך בית המדרש, מתוך אמונה. מה אני למען הכלל ולא איך הכלל ישרת אותי". הוא מספר עוד כי "מה שמחזיק אותי במשך הדרך אלו החברים שאיתם אני לומד".
ואיך משפיעה הלחימה על הלימוד?
"בהתחלה הייתי אמור לתפוס קו", מספר עז, "בקו יש שגרה יחסית ולו"ז צפוי מראש, חדר, מיטה ואיזשהו סדר שמאפשר גם שגרת לימוד. במלחמה לא הצלחתי להחזיק לימוד מסודר, כי במלחמה הכול בלגן ואי אפשר לתכנן כלום וקשה ללמוד. אחרי כמה חודשים בלי לימוד התחלתי להתגעגע. פתחנו גמרא בעיון רק כדי לחשוב, להפעיל את הראש. זה היה לי חסר. בניגוד לישיבה שבה אפשר ליהנות מלימוד, אבל לפעמים זה גם עול. הגעגוע ללימוד היה חדש לי", עז מודה.
אבל הגעגוע החדש לא הקהה אצלו את הקושי במעבר בין אדרנלין של מלחמה לישיבה מול הסטנדר: "בישיבה לקח לי הרבה זמן להסתגל בחזרה לשגרת לימוד. במילואים עכשיו השתדלתי יותר להתמיד בלימוד, אבל שוב איבדתי את זה קצת. אני עכשיו מתחיל שיעור ו' ומחכה לחזור ללמוד כמו שצריך".
"קשה לחזור לסוגיות", אומר גם יונתן, "לצבא ולישיבה יש מערכות הפעלה שונות. הסתבר לנו שהג'ובניקים בישיבה הצליחו להתמיד יותר וכבר עקפו את הלוחמים בלימוד. בסבב המילואים הראשון לא הצלחתי ללמוד את מה שרציתי, אז בסבב הבא כבר באתי מוכן עם חברותא כדי להספיק יותר. את החברותא שלי השנה בחרתי לפי השירות, הוא משרת יחד איתי ונוכל להמשיך ללמוד יחד גם אם יגייסו אותנו".
"במילואים בעזה, התחברתי עם מישהו מהישיבה ויחד למדנו", מספר רואי. "סוג הלימוד השתנה תוך כדי המילואים. התחלנו בלימוד הלכה, ועולם הלימוד עבר לשאלות באמונה ומחשבה".
כלוחם ביחידת הניוד, הזדמנו לרכב הניוד שלו חיילים שונים, שעלו וירדו. "פגשנו הרבה אנשים לשיחות קצרות, הרבה מהדיונים היו סביב משהו תורני. אני זוכר שעלה פעם קצין. הייתי שקוע בסריקה של הסביבה ודרוך עם אמצעי לראיית לילה, אפילו לא הסתכלתי עליו. אין לי מושג איך הוא נראה, אבל הייתה שיחה מרתקת. תוך כדי הנסיעה התגלגלנו לדבר על זהות יהודית. זה מרים את האווירה. עם החבר'ה בפלוגה זה בכלל בצורה עוצמתית".
ללמוד במצב כריעה
אז לימוד אמיתי לא אפשרי בזמן לחימה, ויתרתם לפעמים?
"מה פתאום?!" נזעק יונתן. "לא מוותרים, כל הזמן משתדלים. אם מצליחים זה מעולה, ואם לא – אז לא נבהלים, ממשיכים להשתדל". יונתן מספר על מקרה שהרשים אותו במיוחד: "היינו במסע בהכשרה. בהפסקות במסע אסור לנו להיזרק ולנוח. נפעמתי מחבר שבהפסקה, במצב כריעה, למד דף גמרא. זה השאיר עליי רושם, הראה לי שאפשר יותר".
גם לרואי יש סיפור מהצבא על בחור שגרם לו להתפעלות בנושא הלימוד. "חיכינו בבית הכנסת למניין. נכנס מפעיל באגר, אדם בלי חזות של בחור ישיבה טיפוסי, נראה עמך, אבל המראה מטעה. בזמן ההמתנה עד שיתקבץ המניין, הבחור שרק משניות בעל פה, המון! כל כך התפעלתי, ואחרי הלימוד דיברתי איתו. מסתבר שהבחור הזה התחזק ביהדות מאז הטבח, והחליט ללמוד מאז משנה בעל פה. כך פרק ועוד פרק. איזו עוצמה!"
תוך כדי דיבור, נזכר רואי בעוד סיפור על בחור יוצא רוסיה שגילה את האור, והתרגש מכל דבר שבקדושה. "למשל, בתפילת הדרך שלפני יציאה לקרב, שעשה רב הגדוד לפני כניסה ללבנון, הבחור צילם בהתרגשות. הוא אמר שזה מרגיש לו כמו אצל דוד המלך, והוא מעולם לא חווה משהו כזה לפני כן. הוא ראה בכל דבר חלק מתהליך הגאולה. הוא ממש הדביק אותנו באנרגיות שלו, התחזקנו מזה".
רואי סבור כי תוך כדי לחימה הלימוד לא נמדד דווקא בהספק כמו בישיבה, אלא מדובר בלימוד מסוג אחר לחלוטין. "הלימוד לא נמדד רק בכמות. אני מרגיש שבמלחמה מתעוררות שאלות שחשוב לענות עליהן וללמוד אותן. האינטראקציה עם האנשים מביאה לליבון של רעיונות. יצא לי לפגוש במלחמה מילואימניקים מבוגרים ממני שמגיעים מעולם תרבותי וערכי אחר, אנשים אינטלקטואלים. היו לנו דיונים על סוגיות בחיים, זוגיות, ערכים, בעצם עסקנו ברעיונות של 'למהלך האידאות בישראל' של הרב קוק".
יונתן מוסיף שהמציאות החדשה מזמנת גם שאלות טכניות בהלכה למעשה שאולי לא היו פוגשים בסביבה הסטרילית שבה הם חיים. "הלימוד של הלכות הכשרת כלים הציל אותי בעזה. בחודשיים הראשונים של הלחימה אכלנו כמו חורנים. פעם בשבועיים היינו מקבלים אוכל חם. יום אחד אני רואה את החבר'ה החילונים של החפ"ק מבשלים עם מצרכים שהכניסו להם. התחלנו לרייר כשרק התחילו להריח את הבישולים שלהם. הם הרגישו לא בנוח כי היו רק כלים של העזתים, כלים לא כשרים. ידענו שאנחנו לא יכולים לבשל בהם. באותו רגע נזכרתי בהלכות הכשרת כלים שלמדנו עם ראש הישיבה שלנו. עשיתי לכלים ליבון קל כי לא היו לנו הרבה מים, וזה גם יותר טוב. מאז התחלנו לבשל כל יום ולאכול ארוחות חמות".
יונתן נזכר בעוד לימוד שהועיל לו בלחימה: "למדנו פניני הלכה ממהדורת כיס. למדנו על הסדר הלכות אמירה לגוי ביום טוב. פתאום נתקלנו בזה במציאות, כשהיינו צריכים לבשל. ידענו מה ואיך לבקש מחייל דרוזי שהדליק סיגריה".
רואי מסכים שהלימוד לא נשאר תאורטי: "למדנו עירובין, ויש לזה הרבה השלכות למעשה כשאתה בשטח".
הרגשתם שבתור בני ישיבות מצפים מכם ליותר? שזה מחייב אתכם?
רואי: "אני חושב שאנחנו מאוד מייצגים. כשיש שאלות ביהדות או רוצים לשמוע דבר תורה על הפרשה, פונים אלינו ומבקשים. ברוך ה' כולם צמאים לתורה".
יונתן: "יום אחד מישהו משלד"ג העיר אותי כדי לקחת תפילין".
עז רואה זאת קצת אחרת: "האמת היא שעם ההרגשה הזאת באתי לצבא, שאני כבן ישיבה מייצג את היהדות. אבל שמחתי לגלות שהרבה מהחבר'ה החילונים דווקא לא הרגישו ככה. הם כן הרגישו שהיהדות נמצאת אצלם כמו אצלי, גם אם זה פחות בא לידי ביטוי".
הצלחתם לשמור על קשר עם הישיבה גם בזמן הלחימה?
"הקשר עם הישיבה היה מאוד משמעותי בשבילי", אומר עז. "הגעתי לבקר בישיבה כשיכולתי, ורבנים מהישיבה ברמת גן הגיעו לבקר אותנו. זה מאוד משמעותי לחיילים. היו לנו גם זומים עם הרבנים. זה מחזק את החיילים ומחזק את הישיבה. כשחייל ברגילה קופץ לישיבה זה אומר שזה הבית, המטען".
אבל לא רק רבנים, גם מפגש עם חברים מהישיבה נותן כוח, אומר עז. "פעם זיהיתי מרחוק בתוך עזה חבר מהישיבה עטוף בטלית. כשהבנתי שזה הוא, זה החייה אותי. אין כמו חברים מהישיבה".
רואי נזכר בחוויה דומה: "פעם נכנסנו למגנן, ופתאום אני רואה את כל שיעור ג' של גולני מהישיבה. הייתה התרגשות מהמפגש וזה נתן כוח".
רב הגדוד של יונתן הוא בוגר ישיבתו – ישיבת קרני שומרון, מה שהיה בשבילו צ'ופר אמיתי. "היה לנו קשר מיוחד והוא ביקר אותנו בשבתות ובחגים. למדנו איתו הרבה. הייתה לנו כתובת אישית לאתגרים שלנו כשומרי מצוות. למשל, כשהיינו עושים ערבי גדוד לא היו מתחשבים בצרכים שלנו כבני ישיבה. הוציאו אותנו פעם לבריכה יחד עם הבנות. אז הרב התגייס לעזור לנו לבלות בסגנון שלנו, פרסם מודעה שלוחמים מחפשים בריכה, עשה טלפונים ומצא בריכה פרטית נפרדת. המארחים כל כך פינקו אותנו בפעם ההיא, האכילו והשקו", מחייך יונתן, "שהיה משתלם להיות בן ישיבה".
בובת ספר תורה בעזה
איך אתם מסבירים את הנוכחות הגבוהה של בני הישיבות במלחמה הזאת, כמו גם בקרב הנופלים והפצועים?
רואי: "כשאתה חי בקודש ויוצא לחיים, ממילא גם בצבא, במשפחה, באזרחות, אתה עושה את רצון ה'. אנחנו מאמינים שזה רצון ה' ואז ממילא נוכחים בצבא. זו תפיסת העולם של הציבור שלנו ולכן אנחנו נמצאים בצבא הלוחם בנוכחות גבוהה מאוד, וממילא, לצערנו, גם בפצועים ובנופלים".
אנחנו מתגלגלים לשיחה על אתגרי הדור הזה, שגדל על קידוש האינדיבידואל, הצרכים והרצונות שלו, ופתאום נדרש להקריב עצמו למען הכלל. לעז ההבדל ברור: "בישיבה אתה רגיל לחיים של כלל. אתה רגיל לחשוב במושגים של כלל ישראל. יש לנו תשובות ולכן יותר נוכחות של הציבור שלנו".
עברתם חוויות מטלטלות של מראות קשים, אימת המלחמה, אובדן חברים או פציעה. איך זה השפיע עליכם? האם יש ללימוד בישיבה איזו השפעה על ההתמודדות שלכם?
"כשנהרג אחד החברים מהישיבה, אושרי משה בוצחק", מספר רואי, "אחרי כל ההלם, הכאב העצום והקושי, השיח בישיבה היה איך אוספים כוחות חיים ממנו ומהאישיות שלו וממשיכים בדרכו בגבורת קודש. אני זוכר שזה ממש השאיר בי רושם וכוחות ללמוד ולהתגדל ולחפש להיות משמעותי".
רואי ממשיך ומספר: "יומיים אחר כך נהרג החתן של ראש הישיבה, יהונתן לובר, שהכרתי אישית מהזמנים שהוא היה בישיבה. כבר לא ידעתי מאיפה לאסוף כוחות, אבל עם הזמן ועם הרושם מכוחותיו ושיחותיו של ראש הישיבה, שמענו על האישיות ועדינות הקודש של יהונתן. כשראינו את הרב ממשיך בחינוך שלנו בישיבה ובלימוד התורה בעוצמה, קיבלתי עוד יותר כוחות".
יונתן: "כשאחד מהחברים שלי מהשריון נפצע, הוא היה רדום במשך כשבועיים. כשבאתי לבקר אותו נשברתי. זאת הייתה הפעם היחידה שבכיתי במהלך המלחמה. אמרתי לו שאם הוא יתעורר אני אלמד איתו יחד שנה הבאה. ב"ה זכינו ובשנה הזאת היינו חברותא בקיאות בצהריים".
איך המלחמה השפיעה על עולם הישיבות? רבות מהן כמעט התרוקנו מתלמידים ורבנים שהתגייסו.
"המלחמה פגעה בישיבות בטווח המיידי. הרבה אנשים התגייסו, הישיבות התרוקנו", מאשר יונתן, "בישיבה בקרני שומרון נשאר כמעט רק שיעור א'. כמובן שיש הצדקה לא ללמוד במצב מלחמה, אבל מיד כשאפשר צריך לחזור ללמוד. למדנו דיון של חכמים על חובת לימוד התורה. כתוב שהמלאך בא אל יהושע וחרב שלופה בידו, להוכיח אותו. הגמרא דנה על מה התוכחה ומכריעה שעל ביטול תורה. כל עוד הם לחמו וכבשו לא הייתה דרישה ללמוד תורה, אבל כשהמלאך אומר לו 'עתה באתי' הגמרא מסיקה שעתה יש ציפייה מיהושע והעם ללמוד. אסור לשכוח שהלימוד חשוב. בציבור שלנו יש ערך חשוב ללחימה, אבל אתה לוחם טוב יותר כשאתה מבין יותר את המשמעות, את ערך הרעות, את ההבנה של מה שעושים".
רואי מסכים ומוסיף שלפעמים חיסרון יכול להפוך ליתרון: "כרגע בישיבה בטפחות חסרים השיעורים הבוגרים של הישיבה. אבל מצד שני, זה הטיל על הצעירים אחריות להחזיק את הישיבה ונתן להם עוצמה. כורח הנסיבות השפיע על השיעורים הצעירים והם נראים לי בוגרים יותר. זה דור גדול. בטווח הרחוק הישיבות מתחזקות".
עז דווקא לא מרגיש שינוי גדול: "המלחמה לא השפיעה באופן משמעותי על הישיבה ברמת גן. הרגישו בעיקר את המילואים. בבית המדרש אפשר לראות יותר חיילים. החיילים מגיעים הרבה לבקר ומתגעגעים".
האם היה לכם רגע בלחימה שראיתם נס? שהרגשתם השגחה?
שלושתם לא עוצרים לחשוב, הם שולפים מיד. "קרו לנו הרבה ניסים", אומר יונתן. "פעם נתקלנו באש במקום שהיינו בו רגע קודם, והספקנו לזוז. אף אחד לא נפגע. פעם אחרת היינו באיזה בית, התאקלמנו והשתקענו ועלינו לקומה השנייה. פתאום חטפנו אש נ"ט בקומה למטה. מי שהיה למטה נפצע. התחלנו לתפעל את האירוע, והשארנו מאחור את כל הציוד שלנו. היה חשוב לי לחזור להוציא את התפילין. חזרתי לקחת אותם ואחר כך הסתבר שהבית היה ממולכד".
גם לרואי יש סיפור אחד מיני רבים: "היינו אמורים לצאת בסביבות השעה תשע בבוקר, עם איזו שיירה. קמתי מוקדם עם עוד חבר, התפללנו וישבנו ללמוד. בסביבות 8:40 נכנס אחד המ"כים ואמר: 'אשריכם, בזכות הלימוד שלכם ניצלנו'. מסתבר שחיכו לנו 12 מחבלים על הציר, הם התחבאו עם RPG ותחמושת ואנחנו היינו אמורים לעבור בשיירה הבאה. למזלנו, מישהו מגולני עבר שם עם הרחפן באותו בוקר וזיהה את המחבלים, חיינו ניצלו. מאז הרחפן בנוהל לפנינו". רואי מוסיף שחשוב להודות על כל נס כזה: "אחר כך פגשנו את החבר'ה של גולני וסיפרנו להם שהם הצילו אותנו. חיוכים של שמחה, חיבוקים והודאה לה' ולשליחים הטובים שלו".
עז מרגיש שסיפור נקודתי, מרגש ככל שיהיה, רק מקטין את הסיפור הגדול: "ברוך ה' היו הרבה ניסים במהלך הלחימה, כולל ניסיונות ירי RPG של מחבלים שפגעו ולא גבו אבדות בנפש. אבל באמת תחושת ההשגחה הייתה באוויר, את זה גם שמעתי מחבריי לצוות. אנחנו עשינו מצידנו את ההשתדלות להילחם, והקדוש ברוך הוא נתן לנו את הכוחות והמנוחה כשבאמת היינו זקוקים להם. זו הייתה תחושה חזקה כזו שה' ממש הולך איתנו. הרגשה שהאתגרים הם כאלה שאנחנו יכולים לעמוד בהם ובעת הצורך יגיע הפינוק".
יונתן אוהב דווקא את הסיפורים הקטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה, אפילו לא סיפורי ניסים. "מצאנו בובת ספר תורה בבית מחבל בעזה, וממש התלהבתי! אף אחד לא התרגש כמוני ולא היה אכפת לאף אחד. לקחתי את בובת ספר התורה הביתה, כיבסתי ושמרתי. תכננתי לרקוד עם זה בישיבה בשמחת תורה, אבל בסוף נשארנו בחג בג'באליה. לפני החג, התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה שאני מצטער שלא ארקוד עם הספר. במוצאי החג אמא שלי סיפרה לי בהתרגשות איך רקדה עם הספר בשבילי".
***
