מחזה מרומם וכואב אירע בשבוע שעבר. מאות תלמידים ממררים בבכי, קורעים זה לזה את בגדיהם לאות אבלות על רבם שהלך מהם. הרב שניאור קץ. ראש מוסדות נחלת ישראל, ישיבה גבוהה, ישיבה תיכונית ואולפנה.
הטהרה ניכרת. פנים צעירות מכל הסוגים, אבל בולטות בעיקר פנים עם פאות מסולסלות, גדולות, קטנות, גוזמבות, כל סוגי הפאות. עבותות של אהבה שנשתרגו בין הרב לתלמידיו, מולידים בהם כאב של אובדן, של חוסר. האהבה הזאת מדבקת. היא תנועה מרבם אליהם ומהם אל רבם. לפני 22 שנה כרתי איתכם ברית של אהבה, כך כתב להם הרב שניאור קץ, במסר שביקש מאשתו הרבנית למסור להם. כשם שהתפללתי עבורכם בעולם הזה, כך אשתדל גם בעולם אליו אני הולך, הוסיף וכתב. אבינו הרוחני, אהוב ליבנו, איננו, כך כתבו בהודעות תלמידיו לקראת ההלוויה.
המונח חסיד, השגור על הלשון, משמש לשייכות לתנועת החסידות של הבעל שם טוב. כ־300 שנה תנועה רוחנית זו מפיחה חיים בעם ישראל. נשמתו של הבעל שם טוב, שירדה לעולם בח"י אלול, נשלחה לעולם על פי חסידיו להחיות את אלול. להבליט את מידת האהבה בינינו לבין השם יתברך, לנסח את עבודת אלול כחידוש הקשר בינינו להשם יתברך, כחידוש השיחה בינינו, כחודש של התעוררות האהבה. אני לדודי ודודי לי. שהחיים שלנו יהיו למען שמו באהבה, כדברי הרב שניאור בדברי הכנה לימי אלול. המוסדות שהקים הרב שניאור, 'נחלת ישראל', היו על שמו של הבעל שם טוב. בדבריו לפני מותו ביקש שההנהגות החסידיות ימשיכו להוביל את המוסדות. התוועדויות רבות, שבתות אצל אדמו"רים, טהרת מקווה והנהגות חסידיות היו מעשים שבכל יום במוסדות נחלת ישראל. לא שייכות סוציולוגית לחצר כזו או אחרת, אלא שייכות עמוקה לבשורה הרוחנית של תורת החסידות.
ואולם הרב שניאור ענה אצל רבים על הגדרה נוספת של המונח חסיד. הגדרה בעלת שורשים עתיקים ועמוקים. אחת מהמדרגות הרוחניות בואכה רוח הקודש. הספר מסילת ישרים של הרמח"ל התבסס על דברי התנא רבי פנחס בן יאיר, "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". כשהגמרא שואלת מה הדרך לנהוג במנהגי החסידות, מציבה הגמרא שלושה נתיבים: ידגיש דיני ברכות, דיני נזיקין ודיני אבות. ובהסברו של הרמח"ל, בין אדם לחברו, בין אדם למקום, ועולם המידות כבסיס לבין אדם לחברו ולמקום.
היסוד העיקרי לחסידות על פי הרמח"ל הוא העשייה מעבר למחויבות, מעבר לגדרים ההכרחיים. החסידות היא הבנת הרצון האלוקי והירתמות אליו בלב ונפש:" אומנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל", כתב הרמח"ל.
והעשייה מעבר אפיינה את הרב שניאור בבין אדם למקום, בביטול מוחלט לרצון האלוקי. בתפילות, בשמירת הטהרה, באמונה עמוקה כי בעומק הרע שוכן לו טוב אלוקי. כמו האמירה כמה ימים לפני הסתלקותו, כשכבר היה ברור לאן הדברים הולכים. הכול מדויק. כך אמר. מה שהשם עושה זה הטוב ביותר.
ובבין אדם לחברו, כמו בקשתו מבני הישיבה כי כל מי שייכנס לישיבה יתקבל במאור פנים. שפעם בשנה יתוועדו התוועדות עין טובה שבה כל אחד אומר לרעהו את הנקודות הטובות שבו. ומעבר לישיבה, בדאגה כנה ואמיתית לכל יהודי, כמו לאלמנה שהיה משגר לה פרחים ופעם אחת, כשלא מצא פרחים קנויים, הלך וקטף בעצמו, ולבתו שהתביישה להביא זר ביתי ולא מקצועי, הסביר כי עומק הפרחים הללו הוא הנקודה שיהודייה נכנסת לחג, כשהיא יודעת שמישהו חשב עליה. או כמו חברה של בתו שחיפשה את דרכה, עזבה את האולפנה למחוזות אחרים, והגיעה אליהם לשבת, כשהיא לבושה בבגדי דרך אחרת, והרב שניאור מסייע ומציע אוכל, מאיר פנים וממיס את הלב. ואז הלב שנמס רוצה לחזור אל חיי קדושה וטהרה. והרב שניאור, מאחורי הקלעים, מוסיף וערב למוסד החינוכי שהיא תשוב אל הדרך ומתפלל לאורך השנים להצלחתה.
והשילוב בין אדם למקום לאדם לחברו בזיכוי הרבים, או במילים אחרות המקום שבו אהבת השם היא אהבת ישראל ואהבת ישראל היא אהבת השם. לזכות עוד יהודי במצווה. לחטוף זיכוי של יהודי. כל יום שישי דוכני נרות שבת ותפילין במגדל העמק, שופר ברחבי העיר בראש השנה. ובסוכות מבצע ארבעת המינים, שאותו החשיב במיוחד. זיכוי המוני יהודים בתל אביב בנטילת ארבעת המינים. עד השקיעה, עד הרגע האחרון. בלי להתעצל, כך היה אומר בדמעות לתלמידי הישיבה. לזכות עוד יהודי להתקרב לאבינו שבשמיים. וכל זה מתוך מידות של ענווה ופשיטות ואהבה.
להבדיל בין הקודש ובין החול
החסידות אינה רק העשייה של המעבר. היא גם צורת העשייה. ביראה ואהבה. אפיוני היראה הם כדברי הרמח"ל: "ההכנעה מלפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו, והכבוד הנעשה אל מצוותיו אל שמו יתברך ואל תורתו. ובכלל האהבה: השמחה, הדבקות והקנאה". ואם נמשיך את קו האהבה של הרב שניאור, השמחה שאפיינה אותו בעשיית המצוות, בלימוד התורה בחיוניות. הדבקות בדבר השם, הביטול המוחלט אל רצון השם כשהמגמה לעשות רצונו כרצונו יתברך. לחיות את החיים מתוך נקודת המבט של הרצון האלוקי.
והקנאה, שהיא כולה ילידת האהבה. להשם יתברך, לעמו, לתורתו, לארצו. אהבה מבוררת שמבדילה בין טוב לרע. "וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובוודאי שיצא לעזרתו, גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס וחלילה ושיעברו על מצוותיו", כתב הרמח"ל.
הפאות בישיבה לא היו במקרה. כשנתיים לאחר הקמת הישיבה התחולל הגירוש מגוש קטיף, ואחריו אירועי עמונה. האלימות המשטרית שננקטה בעמונה כלפי מיטב הנוער האידיאליסטי הכתום, הולידה סערה ציבורית. הנערים שניסו למחות את חרפת הגירוש מגוש קטיף, מצאו עצמם לעיתים מותקפים גם מבית על אופן ניהול המאבק. במאמר שפרסם הרב שניאור בכתב העת 'קומי אורי', שכותרתו להבדיל בין הקודש ובין החול, כאב הרב שניאור את כבודם של הנערים: "הדברים הבאים נכתבים מתוך עבודה יום־יומית עם הנערים הקדושים שהם נושאי משמרת הקודש של ארצנו הקדושה ומתוך רצון להיות להם לפה", כתב הרב שניאור והוסיף: "הדבר הראשון שאליו צמא הנוער הוא ההגדרה של אמת מול שקר, צדיקים מול רשעים"…
"התיקון נעוץ בהבדלה ובהמתקה. אנו רואים בחוש כי ברוך השם קיימת תחושה ורצון אצל הנערים הקדושים להיבדל מן הסביבה ומהקודים שהיו נהוגים עד כה… היא התחלה של רוח א־לוהים המחפשת את הגדרת הקודש הטהור ללא סייגים ובלבולים". והוסיף וכתב: "תחושה זאת באה לידי ביטוי אצל הנוער ברצונו להתחבר לתורה שורשית בעלת קומה חדשה. רצון זה בא לידי ביטוי בכמה תופעות: צורת הפנים – הרצון לגדל פאות ולהזדהות עם אבותינו שבכל הדורות, ובפרט אבותינו בזמן השואה האיומה, שמסרו נפשם על סממנים חיצונים של יהדותם, זקן ופאות. הכמיהה לעבודת השם – לימוד פנימיות התורה וחסידות והקפדה על צניעות וריחוק מענייני עריות, הדגשת הבניין הרוחני של תפילה ומידות".
הרב שניאור קץ, במובנים רבים זיהה את המגמות החדשות. ניתן לומר שאף היה שותף לעיצובן. הוא עיצב תלמידים ברוח של אהבת השם ויראת השם ארץ־ישראליים. של עבודת השם לכתחילה מתוך אמונה וזקיפות קומה. והכול מלא וגדוש באהבה. להשם, לעמו, ולתורתו. כולם כאחד.
אבד חסיד מן הארץ. אבד אוהב מן הארץ.
הרב יאיר קרטמן הוא ראש מכון תורת המדינה, אב לתלמיד של הרב שניאור קץ
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***
