שתי פרשות תוכחה ישנן בתורה, פרשת בחוקותיי ופרשת כי תבוא. דומות הן הברכות והקללות אשר בשתי הפרשות אלו לאלו, אך גם שונות הן הפרשות זו מזו בדגשים משמעותיים. בהבדלים אלו חבוי ויכוח נוקב בנוגע לדרכי הגאולה בדורנו.
המעיין בברכות שבשתי הפרשות יראה בשתיהן את הכלכלה, את הפריון ואת הביטחון. מבט נוסף יגלה גם את ההבדלים. שתי ברכות מיוחדות ישנן בפרשת בחוקותיי, אשר נעדרות מפרשת כי תבוא: הברית והשראת השכינה. "ופניתי אליכם… והקימותי את בריתי אתכם… ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם". שתי אלה נובעות מקדושת הארץ והמקדש. פרשת כי תבוא, לעומת זאת, מצביעה דווקא על מדרגתו הרוחנית של העם: "יקימך ה' לו לעם קדוש". לעומת זאת, ישנה ברכה החוזרת שלוש פעמים בפרשת כי תבוא, תוך שהיא נעדרת לגמרי מפרשת בחוקותיי, והיא הנוגעת למעמדו של עם ישראל בין העמים: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך… והלווית גויים רבים… ונתנך ה' לראש ולא לזנב".
כדי לראות אם הבדלים אלו הם מקריים או שיטתיים, נסקור גם את הקללות: גם פה וגם שם עוסקות הקללות באסונות כלכליים, ביטחוניים, בריאותיים ודמוגרפיים. אולם דווקא על רקע זה בולטים ההבדלים במאפייני החורבן הלאומי. הקללות של פרשת בחוקותיי מעמידות במרכז את חורבנה של הארץ. "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם… והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה… אז תשבות הארץ…. והארץ תיעזב מהם ותירץ את שבתותיה בהשמה מהם", חורבן ששיאו בחורבן המקדש: "והשימותי את מקדשיכם". ובמקביל לכך, חורבנו של העם מתבטא בהיותו בארץ נוכרייה: "והנשארים בכם… בארצות אויביהם… ואכלה אתכם ארץ אויביכם" וכדומה.
לעומת זאת, החורבן של פרשת כי תבוא מדגיש דברים אחרים. כשם שהברכה מדגישה את מעמדו הרם של עם ישראל בין העמים, כך מדגישה הקללה את ההשפלה הלאומית: "והיית לשמה, למשל ולשנינה, בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה… הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה… הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב". החורבן לא מתמקד בארץ ובמקדש, אלא בהחרבת הממלכה – "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת…", והגלות לא מתוארת על ידי חורבנה של הארץ ועזיבתה לארץ נוכרייה אלא בשעבוד לאומות העולם ובפיזור ביניהן: "ועבדת את אויביך… ונתן עול ברזל על צווארך… והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ…"
כמו כן, החטאים שהביאו לחורבנו של הבית הראשון קשורים לפגיעה בקדושת הארץ: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וחילול השמיטה. ואילו החטא שהביא לחורבנו של הבית השני הוא שנאת החינם שפוררה את העם.
הבדלים אלה נחשפים גם בגאולה לאחר כל מערכת של קללות. הגאולה בפרשת בחוקותיי נובעת מכוחה של הארץ, כאשר קודשא בריך הוא זוכר את ברית האבות ואת ברית הארץ. "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור". לעומת זאת, התוכחה של פרשת כי תבוא באה לידי סיום בגיבוש מחודש של העם: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם… כל איש ישראל", ואחריה, בפרשת התשובה, עיקרה של הגאולה היא גאולת העם על ידי קיבוץ גלויות: "ושב ה' אלוקיך את שבותך… וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך בקצה השמיים משם יקבצך ה' אלוקיך". הארץ מוזכרת רק לאחר מכן, אבל הדגש הוא לא על הישיבה בה אלא על הכיבוש שלה, באופן ממלכתי: "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ… וירישתה". ובהמשך לכך יבוא גם שינוי במעמד הבין־לאומי: "ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך".
שני דגשים במהלך הגאולה
ההבדלים שעמדנו עליהם באים לידי ביטוי בדבריהם של רבותינו. קו המחשבה שמדגיש את הארץ מודגש בספר הכוזרי. במאמר השני (כ-כד) הוא מאריך בדברים על חשיבותה של הארץ בהיותה ארץ הנבואה והשראת השכינה, וממשיך (כז-ל) במרכזיותו של בית המקדש בחייה של האומה. הוא מסיים את הספר (מאמר ה, כג-כח) בהחלטתו של החבר לעלות לארץ ישראל, ובדרך להביא את הגאולה: "ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה". אולם בספר הכוזרי אין התייחסות לערכה ולהקמתה המחודשת של הממלכה היהודית.
לעומת רבי יהודה הלוי, בולטת מאוד משנת הגאולה ה"ממלכתית" של הרמב"ם, שמובאת בסוף הלכות מלכים ומלחמותיהם (יא, א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל". המרכיב המרכזי בגאולה הוא בניין האומה, על ידי קיבוץ גלויות והקמת מדינה במעמד בין־לאומי גבוה, כאשר הארץ ומצוותיה מקבלות מקום משני בתהליך.
כך גם בדורות האחרונים – במשנת הגאולה של תלמידי הגר"א. העלייה לארץ, יישובה וקיום המצוות התלויות בה זוכות להרחבה רבה, אבל אין בה עיסוק בהקמת מדינה (עמד על כך הרב ד"ר רפאל שוחט, בספרו 'עולם נסתר בממדי הזמן: תורת הגאולה של הגר"א מווילנה – מקורותיה והשפעתה לדורות', עמ' 289). מסיבה זו התעורר ויכוח אם נכון לראות את תלמידי הגר"א כראשוני הציונות, בשל פעילותם להביא את הגאולה בדרך של עלייה לארץ והתיישבות בה, או לכפור בכך, בשל העובדה שהקמת מדינה יהודית נעדרה ממשנתם (עיינו במאמריהם של הרב עדו רכניץ וד"ר יצחק גייגר, 'צהר', גיליונות לה-לו).
לעומתם, רבי יהודה חי אלקלעי, שחי באותה תקופה, עסק בהרחבה בקידום הקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. אחד מבני קהילתו של הרב אלקלעי היה סבו של הרצל. לתפיסה זו יש ביטוי הלכתי בתשובתו של רבי יהושע מקוטנא, שחי בתקופת העלייה הראשונה: "עיקר המצווה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו", והוא מגדיר את עלייתם של 'חובבי ציון' כ"ביאה ריקנית". לדעתו, ההתיישבות בארץ בלי ריבונות היא רק 'הכשר מצווה', וקובע ש"הקיבוץ (כלומר, קיבוץ הגלויות ולאו דווקא העלייה וההתיישבות) הוא אתחלתא דגאולה" (ישועות מלכו, יורה דעה, סימן סו).
המתח הזה בין שתי דרכי הגאולה – זו הממוקדת בבניין הארץ וקדושתה וזו הממוקדת בתחייה הלאומית ובהקמת המדינה – ליווה את התנועה הציונית מראשית דרכה, בין שני ענפים מרכזיים: הציונות המדינית והציונות המעשית. בהמשך לכך ניתן לראות את הוויכוח על מעמדם של יום העצמאות ויום ירושלים. יש המדגישים את מרכזיותו של יום העצמאות בהיותו יום הקמת המדינה, ורואים את יום ירושלים, המציין את גאולתה וקדושתה של הארץ, כיום שחשיבותו משנית. לעומת זאת, הרבנות הראשית הורתה לומר דווקא ביום ירושלים הלל בברכה, ואילו ביום העצמאות – בלי ברכה.
מתח זה חוזר ועולה גם כיום. חלוצי הגבעות מדגישים את בניין הארץ מתוך התעלמות מן המדינה ואף תוך עימות חריף איתה ועם נציגיה, עד כדי התיישבות בשטחי B הנתונים לשליטה ערבית. ולעומתם, מועצת יש"ע מקפידה לטפח את ההתיישבות דווקא באופן ממלכתי, ולכל הפחות כאשר יש לה אופק הסדרה ממלכתי, ומקדמת בימים אלו את החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון.
שילוב הדרכים
אצל מרן הראי"ה קוק זצ"ל ובנו הרב צבי יהודה אפשר לראות את שתי הדרכים שזורות זו בזו, ובספר 'אורות' ישנם פרקים שעוסקים בערכה של ארץ ישראל לצד פרקים שעוסקים בתחייה הלאומית. ביום העצמאות תשכ"ז ("מזמור י"ט למדינת ישראל") זעק הרצי"ה כשסיפר על קבלתה של תוכנית החלוקה: "ואת ארצי חילקו?! איפה חברון שלנו?". אולם הוסיף שביום המחרת אמר על הקמת המדינה "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו", והמשיך ואמר: "זוהי המדינה שחזו הנביאים". שני המהלכים השתלבו במשנתו זה בזה. בעקבותיו הלך תלמידו הרב משה לווינגר, כאשר הגדיר את ההתיישבות, גם אם היא מתחילה בלי אישור, כ"ריבונות במקצת".
שני המהלכים הללו, גם אם הם מתנגשים מדי פעם, סופם להשתלב זה בזה. הגאולה השלמה מופיעה בסיומה של שירת האזינו, כשהיא כוללת את שני המרכיבים גם יחד – "וכיפר אדמתו עמו".
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***
