בשנים האחרונות, למעשה מאז הקורונה, יצא לי לא מעט לבקר את התנהלותו של ראש הממשלה נתניהו, לפעמים אף בצורה קיצונית. בפרט אחרי הכישלון הקולוסלי במדיניותו אל מול חמאס וקטאר, שאת פירות הבאושים שלה נאלצנו לאכול בשבעה באוקטובר לפני שנתיים, כיליתי לא פעם את הכעס הקולמוסי שלי כלפי נתניהו על הנייר הסובלני של מדור דעות זה. נתניהו נושא באחריות עליונה לקטסטרופה של שבעה באוקטובר. זה לא השתנה וגם לא ישתנה לעולם. את ההיסטוריה אי אפשר לשחזר. הוא היה הראש, והוא אחראי.
עם זאת, מאז שבעה באוקטובר נתניהו לקח את עצמו בידיים. מדהים עד כמה אדם בגילו יכול להשתנות, ולטובה. פניי לעתיד, ולכן תפקודו העכשווי של נתניהו חשוב לי לאין ערוך מכישלונו בעבר. אינני יודע אם נתניהו עשה מאז פרוץ המלחמה אל מול ציר הרשע את הכול נכון (כידוע, רק מי שלא עושה לא טועה), אבל כמו הכישלון שלו שהוביל לשבעה באוקטובר, גם ההחלטות הגורליות במלחמה הזאת הן באחריותו – ואלה היו נכונות. אין צורך לחזור כאן על הישגי המלחמה הזאת, כי הדברים ידועים, אבל ברור כשמש שבהנהגתו מדינת ישראל נמצאת היום, מבחינת מעמדה האזורי, במקום אחר לגמרי מאשר במשך כל שנות קיומה. וגם כאן: הוא הראש, והוא אחראי. ולא, אני לא מפחד מהעליהום הבין־לאומי עלינו. לא נעים, לא נורא.
ועכשיו קטאר, סוג של מעצמת־על דיפלומטית בעולם. ידה בכול: מימון חמאס, מונדיאל, מימון המחאות האנטי־ישראליות בחו"ל, קשרים הדוקים עם ארצות הברית המחזיקה בשטחה את הבסיס הצבאי הגדול ביותר שלה במזרח התיכון, השקעות של עשרות מיליארדים בארצות הברית. מדינה שלמרות מעלליה האנטי־ישראליים הנוראים אינה מוגדרת כמדינת אויב. התיווך של קטאר בסוגיית החזרת החטופים. אלה רק מקצת הדברים הגלויים שאזרח מן השורה כמוני יודע על קטאר – ויש בטח הרבה יותר בגו. יש יותר מורכב מזה? איזו החלטה אמיצה של ראש הממשלה! ואני מתרשם שהיא תתברר בהמשך גם כהחלטה נכונה, כמו כל קודמותיה. כן, כל(!) קודמותיה מבין ההחלטות הרות הגורל של ישראל במלחמה הזאת: הכניסה לרפיח שלוותה ב־Don’t מהדהד של ביידן, תפיסת ציר פילדלפי, מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, כיבוש כתר החרמון, התקיפה באיראן, ועכשיו גם הכניסה לעיר עזה. כל אלה החלטות אמיצות וגם נכונות בעיניי. אנחנו יודעים שלהחלטות אלה, או לחלק גדול מהן, היו מתנגדים בקרב מקבלי ההחלטות הפוליטיים והצבאיים אצלנו, ובתקופת ביידן גם בארצות הברית. אולם נתניהו הכריע.
הטלטלה שעברתי בשנים האחרונות בניסיונותיי להעריך את נתניהו כדמות היסטורית – כאשר בכל פעם אני נאלץ לשנות דעה וכיוון – הובילה אותי למסקנה מפתיעה. כדי להירשם בדפי ההיסטוריה, מדינאי מצליח יכול להיכשל בכמה וכמה כישלונות. ואולם ברגעים קריטיים הוא צריך להיות האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. במילים אחרות: הוא צריך מזל, או סייעתא דשמיא כפי שאנחנו הדתיים אוהבים לדייק. אני רוצה את ראש הממשלה הטוב ביותר בעבור מדינת ישראל – אני רוצה ראש ממשלה עם מזל. ולנתניהו יש מזל.
מזלו הגדול של נתניהו נקרא דונלד טראמפ. טראמפ הוא נס. גם עכשיו בעקבות התקיפה בקטאר, טראמפ למעשה לצידנו. "הבוקר ישראל תקפה את חמאס, שלמרבה הצער יושב באזור של דוחא, בירת קטאר. זו הייתה החלטה של ראש הממשלה נתניהו, לא שלי", כתב, והוסיף: "להפציץ את קטאר, בעלת ברית קרובה של ארצות הברית שעובדת קשה מאוד ולוקחת סיכונים כדי להשיג שלום, לא מקדם את מטרות ארצות הברית וישראל. עם זאת, חיסול חמאס… הוא מטרה ראויה". ברור שטראמפ, שלא כדרכו, מהלך כאן על ביצים. עם זאת, בשורה התחתונה: פיתולים יש כאן, גינוי אין כאן. אדרבה, גם לדידו של טראמפ המטרה ראויה, אף כי Unfortunately, היא נמצאת במקום לא אידיאלי מבחינתו. זאת ועוד, אולי בכלל ניתן למנף את האירוע ולהוציא מהלימון לימונדה: "שוחחתי עם ראש הממשלה נתניהו אחרי התקיפה, והוא אמר לי שהוא רוצה לעשות שלום. אני מאמין שהתקרית המצערת הזאת תוכל לשרת את ההזדמנות לשלום". עוד הצלחה אדירה של נתניהו.
הגיע הזמן לומר תודה לנתניהו על הכרעותיו הגורליות בשנתיים האחרונות בכלל, ועל החלטתו האמיצה בפעולה האחרונה נגד חמאס בקטאר בפרט. ובאשר לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כבר הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו: "ואברכה מברכיך". אסיים במשהו לאוהבי גימטריות: טראמפ בגימטריה שלוש פעמים נס. מוזמנים לבדוק.
