אנחנו קרועים. יש בקרבנו מי שאצלם סבלם של החטופים הוא שיקול הגובר על כל שיקול אחר. לתפיסתם של אלו, הדרך היחידה לתיקון חברתי ולריפוי הפצעים שנפערו בנו החל משבעה באוקטובר עוברת בהתגייסות מוחלטת שלנו כאומה כדי להשיב את החטופים הביתה. מנגד יש מי שמתעקשים להשמיע, למרות הקושי והמורכבות, את הקול שאומר שאסור לנו לשמוט את החשיבה האסטרטגית הרחבה, את השיקול הלאומי, את ההכרח להגיע לניצחון ולהכרעת חמאס, שעלינו לחשוב גם על הסיכונים העתידיים ועל הקורבנות שאין להם עדיין שם ופנים.
ביחס לקרע הזה, אני מבקש לסלול נתיב להתמודדות, בהשראת דמותה של אחת הנשים המופלאות ביותר שקמו בעמנו, שעל סיפורה אנחנו קוראים מדי שנה ביום הראשון של ראש השנה. זהו סיפורה של חנה, הצועדת בגבורה מהעקרות הכואבת אל עבר הריונה, לידת שמואל, והקדשתו להיות נער משרת במשכן שילה. הסיפור הזה על חנה ושמואל מכיל פרדוקס מוכר: מצד אחד חנה מבקשת מבורא העולם שיזכה אותה בבן. מצד שני, היא נודרת נדר שאם יינתן לה בן, היא תמסור אותו מרגע שייגמל למשך כל חייו לקודש. במילים אחרות, חנה אומרת לקב"ה: אם תיתן לי בן, אתן לך אותו בחזרה.
מה פשר ה'הסכם' הזה? כיצד ניתן להבינו, וכיצד הוא עשוי להאיר לנו את משמעותו של ראש השנה, ואת הרלוונטיות לאתגרים שאנחנו מתמודדים איתם כאן ועכשיו לקראת ציון שנתיים לפרוץ המלחמה? הפרשנות המקובלת רואה בנדרה של חנה ביטוי להיותה נואשת – היא כה רוצה ילד עד שהיא מוכנה לוותר עליו, ובלבד שיתגשם חלומה. אך נדמה שהתבוננות מעמיקה יותר עשויה לחשוף רובד שונה, עמוק יותר.
כאשר מגיעה חנה למשכן שילה, היא עוברת חוויה מטלטלת. היא באה לשאת תפילה תמימה ואישית, אמונה שהאדם הפרטי, גם אם איננו כהן או אישה חסרת מעמד, רשאי לפנות אל א־לוהיו ישירות. ואולם במפגש עם מציאות המשכן היא נתקלת בשחיתות ובציניות: בני עלי מנצלים את מעמד הכהונה לצרכים אישיים, והקודש הפך מאמצעי לחיבור א־לוהי לכלי שרת לטובת אינטרסים ומאבקי כוח. הפער בין תמימותה לבין המציאות החשופה טלטל את חנה מן היסוד. היא הבינה שלא די לה בבקשה פרטית לילד. הבקשה האישית התרחבה למשהו גדול ורחב בהרבה: אם יינתן לה בן, היא מוכנה להקדישו להיות שליח לתיקון עמוק – בהנהגה, בחיים הדתיים ובמציאות הלאומית של עם ישראל.
כך הופכת תפילתה לפרויקט משותף שלה עם הקב"ה: לא רק תפילה על רצון אישי, אלא בקשה להיות שותפה בתהליך של תיקון עולם. מכאן גם החזון הלאומי המפעים שבו מסתיימת תפילתה: "וייתן עוז למלכו וירם קרן משיחו". חזון שמבקש הנהגה חדשה – לא רק כהונה פולחנית, אלא גם נבואה ומלכות, כפי שרואה התורה בספר דברים את מבנה ההנהגה המתוקן של עם ישראל: ארבע רשויות שלטון שונות, המאזנות, מרסנות ומשלימות זו את זו.
המעבר הזה, מן הפרטי אל הכללי, מן הצער האישי אל החזון הלאומי, הוא ליבת ההשראה שאנו יכולים לינוק מדמותה של חנה. זהו גם האתגר המונח לפתחנו בראש השנה: האם נצליח להפוך את תפילותינו האישיות לחלק מתהליך רחב של תיקון חברתי ולאומי? האם נוכל לחבר את הכמיהות הפרטיות שלנו עם צורכי החברה, האומה והעולם כולו? אנו כולנו מחפשים את הנתיב שבו הכאב והשבר האישיים פוגשים את האתגרים הלאומיים, ואת הפצע החברתי והלאומי שלנו. יכול להיות שבחיפוש הזה, דמותה של חנה יכולה לשמש בעבורנו כמצפן.
בראש השנה, כשאנו ניצבים בתפילה לפני הקב"ה, חנה מלמדת אותנו שהתפילה הגדולה איננה מסתפקת בבקשות הפרטיות, אלא יודעת לשזור אותן בתוך תהליכי הריפוי, התיקון והגאולה של כלל ישראל. נראה שהשראה זו כה דרושה לנו, כה רלוונטית בעבורנו, במיוחד בשנה זו, שבה אנו עדיין מלקקים את פצעי המלחמה, עדיין מחפשים את הנתיב אל עבר התיקון והריפוי האישי, החברתי והלאומי של כולנו.
הכותב הוא ראש בית המדרש לרבנים ממלכתיים
