שירה שפירא בכנס "ירושלים–עוטף ישראל": "אנחנו מסתכלים על העבר, כי אנחנו רוצים לבנות את העתיד"

בכנס "ירושלים–עוטף ישראל" של קבוצת "בשבע" בשיתוף האקדמיה חמדת, שנערך ביום שלישי, 9.9, בהיכל התרבות שדות נגב בנתיבות, דיברה אמו של סמ"ר ענר שפירא ז"ל, שירה שפירא, ואמרה ליו"ר קבוצת 'בשבע' דודו סעדה על מורשתו של בנה ועל תפקידו של משרד המורשת בשדות נגב מאז ה-7 לאוקטובר, והאם לדעתה היא שותפה בכתיבת ההיסטוריה
לגבי המישור הפרטי, מהמקום הכי עמוק ואנושי שלה, שירה שפירא אמו של ענר שפירא ז"ל, נשאלה האם היא עוסקת בשימור האזור הזה ומה שעבר עליו, והיא ענתה: "אין לי תשובה בדיוק איך, אבל אי אפשר שלא לעשות את זה. זאת תחושת שליחות ודחיפות מבחינתי, שלא עצרתי בכלל לחשוב על השאלה הזאת. אני נמצאת בסיטואציה די הזויה אפשר להגיד, שהסיפור האישי שלנו – בזיכרון ובמורשת של ענר – הוא מייצג או מלמד על מה שאנחנו כחברה ישראלית כולנו בעצם עסוקים מאז ה-7.10 – בזיכרון ובשאלה של זיכרון ומורשת. אני נמצאת במשרד המורשת, יש לי זכות להיות במשרד הזה כבר 6 שנים. אני אדריכלית ומתכננת ועסקתי באתרי המורשת של ישראל מהעת העתיקה עד העת החדשה, עוד לפני ה-7 באוקטובר".
ברגע שמגיע ה-7 באוקטובר, נראה כאילו כל התכניות של משרד המורשת מקבלות פנים חדשות בעיסוק, ושירה שפירא מסבירה ואומרת: "מצד אחד קיבלנו פנים חדשות ומצד שני כל מה שעשיתי באופן אישי וכל מה שהמשרד עשה, הכין אותנו לתפקיד הלאומי וחסר התקדים של שימור המורשת ופיתוח חבל התקומה כחבל מורשת".
על כך שהתפקיד האמיתי שלה בתוך משרד המורשת מהמקום הזה של 'שדות נגב' מאז ה-7 לאוקטובר, השיבה שירה שפירא: "מה שעשינו גם לפני ה-7.10 במשרד המורשת, זה תיעוד, הצלה, שימור, פיתוח והנגשה של המורשת של עם ישראל במדינת ישראל. כשהגיע ה-7.10 אנחנו הבנו שיש לנו תפקיד מכריע בשלב הראשון, דחוף, קריטי, בתיעוד. תיעוד של כל מה שהתרחש באירועים חסרי התקדים של ה-7.10. בגלל זה מה שאנחנו עושים באופן כללי ובאופן שוטף – הדבר הראשון שאנחנו עושים בתחום המורשת, זה לתעד את מה שקורה, מה שהיה בדרך כלל ומה שהיה בעבר."
לגבי התיעוד הוסיפה שפירא ואמרה: "התיעוד כולל את כל מרכיבי החיים. דבר ראשון לצלם, אבל לא בצילום רגיל של טלפון, שזה חשוב. אלא פוטוגרמטרי, שמשתמשים בו בדרך כלל בצילום שמתעדים עתיקות באמצעות רשות העתיקות. עם לייזר ורחפנים וכל מיני כלים מתקדמים. אנחנו המשכנו את הפעולות שהצבא התחיל באמצעות רשות העתיקות והבאנו צוותים לתעד את כל הפגיעה בבתים, בתשתיות והבתים השרופים שראינו בכל העוטף, בשדות נגב ובשאר העוטף ובשדרות.
"הדבר השני, תיעוד חפצים. הזמנו את יד בן צבי ואמרנו, צריך לתעד את החפצים שמספרים את הסיפור. יש אינספור חפצים שמספרים את סיפור האירועים הזוועתיים האלה."
על כך שהילדים שיחקו והמחבלים הפריעו להם במשחק אמרה: "האירועים האלה התרחשו בשש וחצי בבוקר, נכנסו לתוך הבתים שלנו, לקיבוצים, למטבח, לממ"ד, לחדר המשחקים. התיעוד של מה שהתרחש הוא קריטי וחשוב לתעד את הכל, זה שלב ראשון, אחר כך נשאל את עצמנו מה עושים איתו. תסתכלי על התמונה וזה מספר סיפור."
"התיעוד הרב ממדי, העדויות של אנשים, החפצים, האנשים שיושבים מול המצלמה ומספרים את הסיפור שלהם מנקודת המבט האישית שלהם, הנושא של אדריכלים שמתעדים את אירועי הפגיעה בקיבוצים ובמושבים – אף אחד אחר לא עשה את זה. אנחנו הבאנו צוותים שתיעדו מאיפה חדרו לישובים, לפעמים מהאוויר ולפעמים מהקרקע, מאיפה חטפו, נתיבי החדירה והחטיפה."
לשאלה האם לדעתה זה לא תפקיד של הצבא, אמרה: "הצבא עושה מה שהוא עושה, אנחנו עוסקים במורשת. מה שנתעד היום אחר כך יוכל לשמש אותנו לספר את הסיפורים הדרמטיים, סיפורי הגבורה של הערבות ההדדית, של משפחות והקהילות ועם ישראל, באירועים הבלתי מתקבלים על הדעת. בזמן הווה, ובגלל שהאירועים עדיין מתקיימים והחטופים עדיין חטופים – ואני רוצה להצטרף לכל התפילות, משתתפת באופן אישי בתפילה גם של אלון אוהל שיחזור מהמנהרה שענר הציל אותו וגם של כל החטופים האחרים – האירועים מתרחשים בזמן הווה עדיין. אין לנו פרספקטיבה שיש לנו בדרך כלל במורשת אל העת העתיקה. אין לנו פרספקטיבה של ראשית הציונות. אנחנו בזמן הווה ובגלל זה תחושת הדחיפות והמחויבות האדירה שלנו לתעד את מה שקורה היא קריטית. ובהמשך, לפי התכנית האסטרטגית שבנינו, הגענו לשלב תכנון וחשיבה איך נרצה לספר את הסיפורים האלה בעתיד."
בכך שנראה ששירה שפירא עוסקת בהווה, היא למעשה עוסקת בהיסטוריה שתילמד עוד 50 שנה וגם בכך שהם משמרים את מה שחווינו כאן. שירה שפירא הסבירה ואמרה:
"חד משמעית, אנחנו מסתכלים על העבר, כי אנחנו רוצים לבנות את העתיד. קלישאה כביכול של יגאל אלון, אבל זה חלק מהריפוי ובניית החוסן בצורה הכי עמוקה, כי אנחנו אומרים שהעבר שלנו הוא הדרך שלנו להחליט מה אנחנו רוצים לבנות בעתיד. התנועה בין העבר לעתיד היא המורשת, כי לא את כל העבר נעביר לעתיד, לא כל מה שקרה נספר לדורות הבאים, אבל אם נעשה פעולה של חשיבה ותכנון, מה ליבת הזהות של הקהילות בנגב המערבי ובשדות נגב, מה ליבת הזהות שלנו כעם, מה ליבת הזהות שלי כאמא של ענר."