מהמחקר עולה כי יותר משליש (34%) מבני המשפחות השכולות לא חזרו לעבודה לאחר האובדן, חלקם כלל לא שבו, וחלקם ניסו לחזור אך נאלצו לעזוב. הנתונים חושפים את עומק הטלטלה האישית, המשפחתית והחברתית שחוות המשפחות השכולות, ואת האתגרים הגדולים העומדים בפניהן גם בתחום הכלכלי והתעסוקתי.
המחקר, שבוצע על ידי ד"ר גלית מדר וד"ר נועה בן יוסף התבסס על סקר מקיף בקרב 205 בני משפחה שכולים מקרבה ראשונה. הוא מהווה מחקר גישוש ראשון מסוגו בנושא, ומטרתו לבחון את הקשר בין אובדן בן משפחה לבין היכולת לשוב לעבודה ולתפקד בתעסוקה לאחר האסון.
ממצאים עיקריים:
65% מהמשיבים חזרו לעבודה, אך 21% לא חזרו כלל ו-13% ניסו לשוב ונאלצו לעזוב.
קיימת השפעה משפחתית הדדית – כאשר בן משפחה לא חוזר לעבודה, גדל הסיכוי שגם יתר בני המשפחה לא ישובו.
פער בין מגזרים: עובדים במגזר הציבורי שבו לעבודה בשיעור גבוה יותר (74.7%) לעומת עובדים במגזר הפרטי (59%).
פער לפי סטטוס תעסוקתי: שכירים שבו לעבודה בשיעור של 68.8%, עצמאים רק ב-39.1%, וסטודנטים ב-80%.
פער לפי רמת שכר: בעלי שכר גבוה מהממוצע שבו לעבודה בשיעור של 83.1%, לעומת 46.7% בלבד בקרב בעלי שכר נמוך.
האחים השכולים בולטים כקבוצה שנפגעה במיוחד – רבים מהם לא מצליחים לחזור לעבודה בשל היעדר הכרה ותמיכה כלכלית.
יו"ר יד לבנים, אלי טהר: "כמי שמלווה יום-יום את ההורים, האחים והאחיות, אני יודע עד כמה קשה לשאת את המשא הכבד של השכול לצד הצורך לשוב לשגרה ולמעגל העבודה. הנתון ש-34% מבני המשפחות לא מצליחים לחזור לעבודה הוא בלתי נתפס. זוהי קריאת השכמה לפני שיהיה מאוחר מדי.
מושיק אביב, מנכ"ל יד לבנים:
"ממצאי המחקר המטלטלים מחייבים את משרדי הממשלה, הכנסת והביטוח הלאומי לפעול יחד ולבנות מענה יסודי ומקיף. במיוחד יש לטפל באוכלוסיית האחיות והאחים השכולים, קבוצה שקופה שאינה זוכה להכרה.מחקר הגישוש של ארגון יד לבנים נועד לסלול דרך של אחריות לאומית והכרה עמוקה בחוב המוסרי שכולנו חבים למשפחות"
***
