בלי התלהמות, תוך הימנעות מעימות חזיתי עם הישראליות ועם הרבה צניעות, הרב אהרן שטיינמן זצ"ל ניווט את הספינה הליטאית, והסתלקותו מסמנת את סופו של מודל המנהיג האחד בציבור החרדי. ההיחלשות הזאת מובילה גורמים בכירים לנהל מגעים לאיחוד כלל המפלגות החרדיות
שעה קלה אחרי סתימת הגולל על קברו הטרי של הרב אהרן שטיינמן, העדות היחידה שנותרה ממאות האלפים שהתקבצו לחלוק לו כבוד אחרון הייתה כוסות חד פעמיות ובקבוקי שתייה שנערמו בשולי המדרכה לאורך רחוב חזון איש, מביתו הקטן בקצה האחד ועד בית העלמין בקצה השני. המלווים מיהרו להדליק חנוכייה, נר איש וביתו, ורק קבוצת עיתונאים וסקרנים נותרה על המדרכה מול הבית בחזון איש 5. אנחנו תפסנו עמדת שידור בסלון ביתה של אישה שמתגוררת בבניין מהעבר השני של הרחוב. טלוויזיה אין בבית הזה, אבל אנשי הטלוויזיה הוכנסו אליו, עם הציוד והמצלמות, בשמחה ובלי שאלות. מחלון ביתה של הגברת אפשר לראות היטב מה קורה בתוך הסלון של גדול הדור. מיד עם השקיעה היא מיהרה לחלון. "כבר ארבעים ואחת שנה אני עומדת כאן בעשרה לחמש בדיוק לראות אותו מטפס על שרפרף ומדליק נר ראשון", סיפרה והתיישבה בכורסה, כמו מצפה לראות את השכן ממול, גדול הדור, מדליק שוב את הנר. עוד היא מדברת והנה בבית ראש הישיבה התריסים נפתחים מעט, חנוכייה מוצבת ונר ראשון מודלק בברכה. אבל בפעם הראשונה מזה יותר משישים שנה, מי שמדליק את החנוכייה בחלון הזה הוא לא הרב שטיינמן.
ההתמדה הזאת, הפשטות, הדירה הישנה ואורחות החיים שלא השתנו גם כשהיה אברך ור"מ צעיר וגם כשהפך למנהיג החרדי הבולט, היו סוד עוצמתו של הרב שטיינמן. בשביל מרבית הישראלים הוא היה כמעט אנונימי. מעטים ידעו לנקוב בשמו, מעטים עוד יותר היו מזהים את תמונתו. אולי דווקא בגלל ההימנעות העקרונית שלו מתנגשות חזיתית עם הממלכה ועם הישראליות, בעיקר בסוגיית גיוס תלמידי הישיבות, שהייתה לאתגר החשוב ביותר ביחסי חרדים וישראליות שהונח לפתחו. בלי התלהמות, בלי קללות וביטויים קשים, ובלי השתלחויות פומביות, הוא ניווט את הספינה. כוחו ופיקחותו היו גם במה שלא אמר. אותן תכונות בדיוק הן אלו שהפכו אותו למנהיג שהיה, יש שיאמרו אנטי מנהיג.
רק בפטירתו הוא נחשף לציבור הרחב בעוצמה. הצוואה הנדירה שלו, בכתב יד, שכולה הוראות איך להימנע מהספדים וכיבודים, הפכה ויראלית ברשת. בעידן שבו מנהיגים מתחרים ברכבי פאר, בחליפות יוקרה, בסיגרים ובשמפניה, הרב שטיינמן הציב בפני הישראלים מודל של מנהיגות אחרת. לא פחות מתוכן הצוואה, מעניין לראות את מועד כתיבתה. מהנוסח הראשון בשנת תשי"ד (1954) ועד לתיקון האחרון שהכניס בה בתשנ"ה (1995). מאז היא עמדה. לא היה צורך בשינוי. פשוטה כפי שחייו היו פשוטים.
היורש המיועד
הרב שטיינמן היה אחרון המנהיגים בה"א הידיעה, שריד אחרון לדור שהגיע מישיבות ליטא ובנה מחדש את עולם התורה בארץ ישראל אחרי השואה. כבר לפני כמעט שלושה עשורים, כשהרב שך הכריז על עצמאות פוליטית לליטאים והקים את מפלגת דגל התורה, היה הרב שטיינמן חלק מרכזי בהנהגה. בכינוס הייסוד של המפלגה הצעירה בבנייני האומה בירושלים, ישב לצד הרב שך הרב אלישיב ולצידו הרב שטיינמן, מסמנים כבר אז באופן מובהק את שושלת ההנהגה הליטאית.
חמש שנים היה הרב שטיינמן בקדמת הבמה, מאז נפטר הרב אלישיב, אבל הרבה קודם לכן כבר הפך דומיננטי מאוד. שאלות רבות, בעיקר בנושאי חינוך, היו מופנות אליו כסמכות אחרונה. את המדיניות של ההידברות מול ועדת חוק טל הוא הוביל כבר בסוף שנות התשעים. הרב שטיינמן חותם את עידן ה"גדולים" הבלתי מעורערים, אבל הוא עצמו כבר חווה ערעור משמעותי על מעמדו, כשהפילוג הליטאי חל בימיו והרב אוירבך הוביל בגלוי מדיניות שונה, מנוגדת, וגם הקים מפלגה ומוסדות נפרדים.
היורש המיועד, ראש ישיבת פוניבז' הרב גרשון אדלשטיין, אומנם בן 94, אבל מהרבה בחינות הוא כבר שייך לדור אחר. בניגוד לרב שטיינמן שהיה יותר מעשרים שנה בצמרת ההנהגה, הרב אדלשטיין סומן כממשיך רק בשנים האחרונות. אחת הסיבות לכך היא המחלוקת העזה בישיבה שבראשה הוא עומד, שבשיאה הושלך לעברו גביע לבּן על ידי תלמידים מהמחנה הנגדי. הרב אדלשטיין אומנם ויתר והעביר את תפילות השבת של תלמידיו לבית מדרש אחר כדי לצמצם את המריבה, אבל במשך שנים ההנחה המקובלת הייתה שלא ימונה ממשיך שהיה קשור במחלוקת בפוניבז', כדי שיהיה מקובל על כל הזרמים. דווקא הקרע של הפלג הירושלמי סלל את דרכו, לאחר שאנשי הפלג השני ממילא עברו למחנה הרב אוירבך. לצידו של הרב אדלשטיין, או אולי מעליו או מאחוריו, יהיה הרב חיים קנייבסקי, שנמנע עד היום מעיסוק ישיר בפוליטיקה. הפעם היחידה שבה השתתף בישיבת מועצת גדולי התורה של דגל התורה הייתה בתחילת הפילוג הליטאי, כדי לצאת נגד מפלגת 'בני תורה' של הפלג הירושלמי, אבל הוא משמש כממליך המלכים. גם את חותמת המעמד הסופית הוא העניק לרב שטיינמן, כשפרסם באחרית ימיו של הרב אלישיב ש"הנה הנהגת הדור מסורה כיום למרן גאון ישראל הגאון רבי אהרן לייב".
שיחות על אחדות
הרב אדלשטיין אכן מקבל לידיו מציאות שברירית, אבל עדיין מוקדם להספיד את ההיררכיה החרדית. ייתכן מאוד שתוך זמן קצר יצליח הרב אדלשטיין, בגיבוי שיעניק לו הרב קנייבסקי, לגבש מאחוריו את מרבית המחנה הליטאי. אבל גם אם יימשכו תהליכי ההתפלגות, או מדויק יותר – ביזור הכוח לכמה מוקדים רבניים, לא מדובר בהכרח בחדשות רעות לחרדים. המודל של מנהיג אחד שמרכז אצלו את כל העוצמה ואין בלתו היה אולי דרוש כדי לכונן מחדש בארץ את החרדיות וכדי לרכז עוצמה פוליטית, אבל הציבור החרדי גדל מאוד והתבגר, ויכול להרשות לעצמו הנהגה מגוונת שלא תמיד תדבר בקול אחד. דווקא כמה ריכוזי כוח יכולים לפעמים לאזן אלו את אלו.
ויש גם תרחיש אחד, שמדובר לאחרונה יותר ויותר, שבו דווקא ההיחלשות תוביל לאחדות אחת גדולה. רעיון ישן נשלף מהבוידעם, ושוב מקודם מאחורי הקלעים בשיחות ומגעים של גורמים בכירים בציבור החרדי: הקמת מפלגה כלל חרדית גדולה. חסידים, ספרדים וליטאים בפתק אחד. המנהיג עשוי להיות דווקא הרב קנייבסקי, שנהנה ממעמד על של צדיק ומעניק ברכות, סוג של אדמו"ר או "באבא" ליטאי, וכיום הוא כנראה גם המנהיג החרדי היחיד עם הילה והשפעה מחוץ לגבולות המגזר.
האינטרס של הליטאים, שבתרחיש כזה ייהנו מהמשך הדומיננטיות, הוא מובן. גם לש"ס זה יכול להתאים כמפלגה שפוגשת בסקרים את אחוז החסימה, וכבר ממילא די קרובה לוותר על החלום לפרוץ שוב לקהלים הלא חרדיים. דרעי באופן אישי נכנס ויוצא בביתו של הרב קנייבסקי בשנה האחרונה, ורואה בו מנטור רוחני. רק החסידים לא מתלהבים בינתיים מהרעיון. הכרעה, בכל מקרה, תתקבל רק ערב בחירות, כשיישקלו החסרונות והיתרונות נכון לאותה שעה. לאיחוד כזה יש יתרונות רבים, הוא יכול ליצור תחושת לכידות ולסחוף את הציבור החרדי בעידן של משבר הנהגה, אבל רשימת החסרונות ארוכה לא פחות, ובראשם החשש מבריחת קולות אל מחוץ למחנה, מחנה שעובר עכשיו תהליך של התבגרות דרך הפרידה מהמנהיגים הזקנים.