לפני שבועות מספר נחתה מוריה קור בנמל התעופה בברלין. היא הזמינה מראש נהג שיסיע אותה למלון, וכשהתעכבה מעט בביקורת הדרכונים, הנהג הטיח בה שהוא יחייב אותה ב־40 יורו על כל 10 דקות איחור. מוריה, בתחכום רב, נתנה את הטלפון לבנה דובר הערבית, שהתחזה לערבי ישראלי ושאל את הנהג מה הסיפור. ברגע שהנהג "הבין" שלפניו פלשתינים עשוקים, האיום בעושק נעלם בין רגע.
האנקדוטה הזאת, מתוך הטור של מוריה ב'ישראל היום', מייצגת את מה שחווים ישראלים רבים בחו"ל. רק לפני שנה התעמתי בעצמי עם פקיד של חברת 'אייר קנדה' בנמל התעופה של מונטריאול, שענד על מקטורנו סיכה עם מפת ארץ ישראל עטופה בדגל אש"ף. הסתכנתי בפספוס הטיסה חזרה ארצה, אבל לא הייתי מסוגל לשתוק מול אנטישמיות גלויה. בסוף קיבלתי פיצוי נדיב מהחברה על אי הנעימות. הדואליות הזאת – חוסר הסובלנות של הממסד לאנטישמיות אל מול גילויים אנטישמיים ספונטניים מצד מוסלמים במדינות מערביות – הוא אירוע שצריך לשים אליו לב.
גרמניה, המדינה שאירחה גם את מוריה וגם את הנהג האנטישמי שלה, היא מהדוברות הבוטות בעולם נגד אנטישמיות, וכישראלים זה נעים מאוד לשמוע. אבל כשמביטים טיפה עמוק יותר מגלים מורכבות, שהתעלמות ממנה היא בגדר התאבדות לאומית: יש הלימה בין האנטישמיות האורגנית שצמחה באירופה לפני מאה שנה, לבין האנטישמיות האורגנית שצומחת בגטאות דוברי הערבית בערי אירופה, אל מול השתיקה מחרישת האוזניים של הילידים הלבנבנים, המידלדלים, של אותן ערים. ההבדל בין התהליכים בני ימינו לבין התהליכים של אז הוא שממשלות העולם מתחפשות ללוחמות באנטישמיות, בשעה שהן מאפשרות לה להשתולל בחוצותיהן.
הבה ונציץ לתוך גולגלתו של צעיר גרמני אקראי, בן 30, שמהרהר מה עמדתו בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. הוא חונך על השואה, בלי ספק. תוכן חינוכו היה אשמה קולקטיבית שעל כל גרמני לחוש בעקבותיה. אבל הקו החינוכי הזה טומן בחובו סתירה פנימית: אשמה, בסופו של יום, היא רגש אישי ופנימי. במנותק מהשאלה מה עשה הסבא של אותו צעיר לפני 80 שנה, הוא עצמו לא היה שם. אין לו על מה לחוש אשמה אישית. ומה עם האשמה הקולקטיבית? הדחף לחוש אותה מתנגש עם ערך אחר שעליו הוא חונך: התודעה הקולקטיבית היא החטא הקדמון שגרם לגרמנים להיות נאצים. באופן אישי הוא לא חש אשמה כי הוא לא היה שם. באופן קולקטיבי הוא לא חש אשמה כי הוא חונך נגד רגשות קולקטיביים.
באקלים הזה, כשהאנטישמיות המוסלמית פוגשת את הנכדים של הנאצים, היא פוגשת אדישות מאפשרת. ההתנגדות הבוטה של שלטונות גרמניה לכל גילוי של אנטישמיות היא כסות ריקה מתוכן לסובלנות כלפי האנטישמיות המוסלמית המשגשגת בכל אירופה. כאשר האנטישמיות צומחת מלמטה, בצורה אורגנית, אי אפשר לסמוך לנצח על הממשלות שיהדפו הלך רוח כה סוחף.
אשמים אנחנו: התבסמנו בסיסמה הנאורה "לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות", כשתחתיה אנחנו נתנו מקום נרחב לביקורת על ישראל שהיא בהחלט תעמולה אנטישמית. בישראל פנימה עדיין יש מי שמסרב להכיר בכך שהפרויקט הלאומי הפלשתיני, מאז היווסדו על ידי אמין אל חוסייני, הוא פרויקט להשמדת העם היהודי. וגם מקרב מי שמכיר בכך, ישראל הרשמית עדיין מהססת לומר זאת בזירות ההסברה והדיפלומטיה. אם אנחנו מנרמלים אנטישמיות, מה לנו כי נלין על אירופה?
אנחנו חייבים לקרוא שוב לאנטישמיות בשמה. חייבים לחזור לתודעה שהנחילו לנו הסבים שלנו בשובם מהתופת: אפס סובלנות, אפס מורכבות, התנשאות מוסרית נחושה על כל מי שמעז להאשים אותנו ברצח עם או להפלות אותנו בהסעה משדה התעופה. לבייש בלי להתבייש, ולהשתמש במילה הזאת כלפי האויב הערבי, בכל מקום שהוא.
