למה הוא לא מדבר? אני זוכרת את השבת ההיא, לפני כ־42 שנה, עת גייסו את בעלי באמצע שיעור תורה שהעביר בקיבוץ שעלבים. מול עיניי המשתאות, כאשר תינוק אחד בחיקי ותינוקת נוספת בבטני, הוא עלה לאוטובוס שהסיע אותו לצפון. הגעגוע היה גדול. במשך שבעה שבועות לא התראינו כמעט, אבל בהסתכלות לאחור זה בנה קומה בקשר בינינו. בימינו המלחמה ארוכה הרבה יותר, ואני שואלת – אפשר לאהוב בזמן מלחמה? אהבה נדמית לנו כמרחב של חום, ביטחון וקרבה, ואילו מלחמה מאופיינת בדריכות, מתח ואי ודאות. קשר זוגי נבנה על יציבות, קרבה ונוכחות. אלה שלוש אבני היסוד שהמלחמה נוטה לערער.
אחרי מלחמה שנמשכת כבר כ־20 חודשים רצופים, זוגות רבים מוצאים את עצמם נדרשים לנווט בתוך סיטואציות של מתח קיצוני. אחד הקונפליקטים העיקריים הוא המעבר החד בין מצב לחימה קשוח למצב משפחתי־אינטימי, מסע בין המחויבות לאומה ובין הרצון והצורך האישי באינטימיות. ריקוד בין קשר של כתף אל כתף לקשר של פנים אל פנים. חייל ששהה שבועות בשטח, תחת איום מתמיד, שב הביתה ונתקל בציפייה שהוא ישוב וימלא את תפקידו כבן זוג אוהב. אך למרות שגופו בבית, נפשו עוד לוחמת. הוא חוזר מהשטח, מחפש מנוחה ושקט, ודווקא אז אשתו רוצה לדבר על הילדים, על חופשה, על קניות לשבת, על תוכניות לעתיד הקרוב והרחוק. והוא רק רוצה לשבת לבד, ליהנות מהשקט, לא להרגיש. היא לא מבינה למה הוא לא מדבר, היא הרי חיכתה ימים ארוכים בסבלנות ובגבורה לשיחות הללו, והוא לא מבין איך היא מסוגלת לחשוב על הדברים הקטנים של החיים דווקא בימים אלו. במשך חודשים ארוכים הוא היה עסוק ב־doing ובהישרדות, וזה הפוך מהפתיחות ומה־being שנדרשים לאינטימיות הזוגית. המלחמה גוזלת את היכולת להיפתח, להיות נוכח רגשית, כי כל האנרגיות מופנות להישרדות. וכך נוצרת תחושת ניכור, כאשר שני אנשים קרובים ואוהבים לא מצליחים להיפגש. מדובר במשבר של תקשורת.
לתת זמן לנשום. אחת ההשפעות העיקריות של הלחימה היא הפוסט־טראומה. הפרעה זו נפוצה במיוחד בקרב לוחמים. לפי דוח של משרד הביטחון לשנת 2023, יותר מ־7,000 חיילים משוחררים בישראל מוכרים כנפגעי פוסט־טראומה על רקע שירות קרבי. רבים מהם מדווחים על קושי ביכולת לנהל קשרים זוגיים יציבים, בשל תסמינים כמו דריכות יתר, פלאשבקים, הימנעות ממגע רגשי או התקפי זעם. בת הזוג של הפוסט־טראומטי מוצאת את עצמה לעיתים קרובות ניצבת אל מול קיר אטום של שתיקה, כעס או ניתוק רגשי מוחלט. הדינמיקה הזאת פוגעת גם ביכולת לבטא אהבה פיזית. מחקר שפורסם בשנת 2010 בכתב העת הרפואי Journal of Traumatic Stress מצא כי כ־75 אחוזים מהחיילים הסובלים מ־PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית) דיווחו על ירידה חדה ביכולת ליצור אינטימיות.
אז מה ניתן לעשות? ראשית, חשוב להכיר בקושי, בצורך בשיקום ובזמן לנשום. אהבה אמיתית מורכבת ממחויבות ונכונות להתמודד עם הקשיים שבדרך. שנית, טיפולים זוגיים, תמיכה קבוצתית, שיח פתוח בין בני זוג, כל אלו יכולים להחזיר תחושת שליטה ולבנות תקשורת חדשה, טובה יותר. דווקא מהמקום הפגוע נולדת האפשרות לאהבה עמוקה יותר, כזו שנסמכת על הבנה, הכלה ושיקום הדדי. המלחמה, על כל כאביה, אינה יכולה למחוק את היכולת האנושית הזאת, ולעיתים היא אף מעצימה אותה ומזכירה לנו את חשיבות הקשרים האנושיים הקרובים והבריאים, גם כשכל העולם סביבנו רועש.
החתונות של מחנות העקורים. ואולי דווקא במלחמה יש מקום ליצירת קשרים ובניית בתים בריאים וחזקים. בזמן כזה הבדידות גדולה, ויש קשב לערכים הנצחיים. דוגמה היסטורית מרתקת לכך היא סיפורם של אלפי הזוגות היהודיים במחנות העקורים באירופה לאחר השואה. במחנה ברגן־בלזן, לדוגמה, שאחרי המלחמה שימש כמחנה פליטים ענק לשורדי השואה, נישאו אלפי זוגות ונולדו מאות תינוקות בשנים 1948-1945. זאת עדות מוחשית לכך שגם בתוככי החורבן אנשים בחרו בחיים. הניצולים מצאו זה בזה נחמה וגם בסיס להמשך החיים, היציבות, ההמשכיות. זאת ועוד, מחקרים שנעשו בעקבות מלחמת העולם השנייה הראו שנוצרו קשרים קרובים בין אחים ואחיות של לוחמים פצועים בבתי החולים בארצות הברית, ורבים מהם נישאו. אומנם חלק ניכר מהקשרים הללו התפרקו מיד לאחר המלחמה והתרוקנות בתי החולים, כאשר מציאות חייהם חזרה לשגרה ולפתע לא נותר מכנה משותף אמיתי שלפני כן היה העוגן העיקרי שחיבר בין בני הזוג, אך אצל אחרים הקשר דווקא שרד.
גם היום, בעת מלחמה מתמשכת, הקשרים האנושיים ממשיכים להיטוות. במחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון נמצא כי דווקא בתקופות לחימה חלה עלייה בשימוש באפליקציות היכרויות באזורים מותקפים, אולי משום שאנשים מבקשים חום אנושי דווקא כאשר הקרקע רועדת. קשר אנושי קרוב הופך לדבר שמחזיר תחושת שליטה וחיים בתוך הכאוס הגדול של המלחמה. קשרים זוגיים במציאות של מלחמה אינם סיפור רומנטי פשוט. במקום דייטים ממושכים בבתי קפה או בלובי של בית מלון, הם מאופיינים בגעגוע ענק, בשיחות ליליות, בשברי משפטים בדקות חטופות וביכולת הדדית להכיל כאב, פחד וגם תקוות.
ומה עם החופשה שלי? ויש את השקופות, אלה הן הבנות הרווקות. המלחמה השאירה אותן בתחושת בדידות כפולה: הן גם לבד, וגם לא נמצאות בתודעה שלנו. בנות שכן נפגשות, מדווחות על ריחוק של הבחור. הוא לא שם. הוא עבר המון דברים במהלך שירות המילואים שלו, וגם אם פיזית הוא מגיע לדייטים, רגשית הוא חסום. חלק מהבחורים עברו דברים קשים, חברים טובים שלהם נהרגו לידם והם זקוקים לסיוע נפשי. אבל בניגוד לבנות שפתוחות יותר לכך, הם לא מוכנים להגיע לשיח רגשי, קל וחומר טיפולי. וכך גדל עוד יותר הפער בין הבנות, שמוכנות להשקיע בייעוץ ובטיפול, לבין הבנים, שפחות מוכנים לעסוק בזה.
הצבא מכיר יותר ויותר בבעיה הזאת, ומשלב בסיומן של תקופות מילואים ממושכות כמה ימי הפשרה, מנוחה מכוונת לנחיתה רכה אל האזרחיות והמשפחתיות והחיים האמיתיים. לפעמים לבנות הזוג זה נראה כמו התפנקות: "אחרי שבועות ארוכים לבד בבית אני צריכה לאפשר לו עוד שבוע נופש בלעדיי? אולי שהוא יישאר לבד עם הילדים ואני אצא לשבוע נופש?". אכן, גם לבנות הזוג הגיבורות מגיע נופש, אבל השחרור המדורג והמכוון והמלווה מקצועית של אנשי המילואים הוא צורך אמיתי שלא כדאי לוותר עליו. זה חשוב למשפחה כולה.
נשות הקבע יודעות לספר על המתיקות של המפגשים החטופים, שאפופים בגעגוע ובציפייה ובמשמעות גדולה. ראיינתי לא מעט מהן ומנשות המילואים, ונפעמתי מזיו הודן (פעמים שהפסיקו את השידור כדי לאפשר לדמעות שלי לזלוג). כך גם נשות המילואים שהפכו לנשות קבע ב־20 החודשים האחרונים, בונות קומה גבוהה יותר בזוגיות ובאומה כולה.
