התחלה// נולדה וגדלה במרכז העיר פתח תקווה. "החוויות הכי מעצבות שלי, חברי הילדות וכמובן סניף מלאבס של בני עקיבא – הכול משם". הצעירה מתוך שניים.
אבא// דניאל פריש (80), במשך שנים רבות עבד ככלכלן בבנק המזרחי. "כיום בפנסיה, מתפקד בעיקר כסבא אוהב. איש ספר".
אמא// שרה פריש (77), שופטת בית משפט השלום בפתח תקווה בדימוס וממקימי המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט בהוד השרון. "הייתה השופטת הצעירה בארץ, כיום בעלת משרד עורכי דין ובמקביל ממלאת תפקידים ציבוריים רבים. אישה ששוברת כל תקרת זכוכית שקיימת, רק בכוח הרצון".
ספסל הלימודים// ביסודי למדה בבית הספר נצח ישראל בנות בפתח תקווה, ומכיתה ז' עד י"ב באולפנת אמנה בכפר סבא. "בשנות הנעורים הייתי פעילה מאוד בסניף. זה היה בשבילי עוגן חשוב, לצד החברות הטובות שרכשתי באולפנה ושהפכו לחברות נפש, מקצתן מלוות אותי עד היום".
כותבת רגשות// כבר כנערה מצאה שהדרך שלה לבטא רגשות היא באמצעות כתיבה והרבה שעות התבוננות על העולם. "גם במכתבים לחברות, גם בכתיבה אישית למגירה, דרך הביטוי שלי הייתה במילה הכתובה, בסיפור. עד היום שמורים אצלי מכתבים שכתבתי לחברים ולחברות בכיתות י'-י"א. הם היו נדבך יסודי בקשר בינינו".
חול וחול// לאחר שסיימה את לימודיה בכיתה י"ב, שירתה שנת שירות לאומי בהדרכת טיולים בבית ספר שדה שקמים בניצנים. "היינו ממש על הים, ונהגנו ללכת לחוף ניצנים אחרי ההדרכות. זה היה בתקופה שהכול שם היה חולות, לפני שהוקם היישוב ניצן. עד היום טבע הוא המשאב העיקרי שאני מחוברת אליו ומשתמשת בו". באותה תקופה הכירה את בעלה לעתיד.
החצי השני// משה הרשקוביץ, אף הוא פתח־תקוואי במקור. "חבר של אחי הגדול. הכרתי אותו עוד מילדות, אבל הקשר בינינו נוצר במהלך השירות הלאומי". אחרי השירות הלאומי השניים נישאו. כיום הוא ד"ר למשפטים ואיש חינוך שעוסק בהכשרה והדרכה של מנהלים, ומלווה מוסדות חינוך. "איש רוח שבשבילי הוא גם מורה דרך שמביא הביתה תורת חיים". במהלך המלחמה שירת מאות ימים במילואים כרב חטיבה בצפון. "זכות עצומה שבגיל 50 הוא זוכה להשתתף בתהליך הכללי של עם ישראל".
חלוצים// בשנים הראשונות לנישואין עבר הזוג הצעיר לא מעט תחנות. הבולטת שבהן הייתה הקמת היישוב סנסנה בדרום הר חברון. "היינו מגרעין המקימים. גרנו שם במשך חמש שנים, ועד היום בשבילנו זו אבן דרך משמעותית. בהקמת יישוב חדש בארץ ישראל הרגשנו שאנו מפריחים את השממה, וזה גם התחבר אצלי למקום של הטבע. ללכת לטייל ביער ליד סנסנה, לחיות חיים של פשטות, חיי שכנות טובים, לגדל שם ילדים, זה היה סוג של גן עדן".
מעגל החיים// לאחר החתונה למדה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית והתחילה את החיים המקצועיים בתחום הטיפולי. במקביל כל הזמן דגדג אצלה יצר הכתיבה, אך לקח לא מעט שנים עד שהחליטה לקחת אותו צעד קדימה. עם השנים אספה לא מעט ידע וניסיון בכל שלבי ההתפתחות של האדם: מינקות, דרך ליווי בעלי מוגבלויות בקהילה, ועד לזקנה.
אל תשליכני// לפני קצת יותר מעשור עבדה במוסד לקשישים. באחד הימים פגשה שם איש מבוגר שנגע לליבה באופן מיוחד וטלטל אותה רגשית. "חזרתי הביתה וכתבתי עליו סיפור. בכל יום שעבר הסיפור הלך והתרחב, עד שאחרי חודש כבר היה לי ביד ספר שלם מוכן. מדובר בסיפור אהבה עמוק בצד הזקנה. הייתה לי תחושה פנימית שיש לי בידיים סיפור שיכול להיות מתנה לעולם".
סיפור לשינוי// הוצאת הספר הראשון, 'שאריות חיים', היה מבחינתה אירוע מכונן. "גיליתי עולם מדהים, כמה כוח יש לסיפור בשינוי חיים של אדם אחר ובשינוי התפיסות הכי עמוקות שיש לנו כאדם פרטי וכחברה. כמו כל אומנות אחרת, סיפור מדלג על התודעות המוקדמות שיש לנו ומגיע ישירות למקום הכי פנימי בנפש שלנו ולכן יכול לחולל בו שינוי גדול".
ללא הפסקה// מרגע שהתודעה הזאת חלחלה בה, לא הפסיקה לכתוב. במהלך העשור האחרון הספיקה להוציא לאור שישה ספרי פרוזה, "כולם עוסקים בנופי נפש, במערכות יחסים וברגשות הפועמים בליבנו וסמויים מן העין". אחרי 'שאריות חיים', הגיעו 'לרקוד עם יד אחת' – ספר ביוגרפי למחצה שנכתב בהשראת סיפורה של אמהּ, "שהייתה השופטת הצעירה ביותר בארץ אף שלקתה בפוליו בילדותה ואחת מידיה שותקה לנצח"; 'רגע לפני שנאבד' – רומן טיפולי מטלטל על זוגיות ואהבה; 'לחזור הביתה' – ספר על חברות והתבגרות שמיועד לבני נוער, ו'מה שהיה בינינו' – על הגירוש מגוש קטיף. "באופן מצמרר הוא יצא כמה חודשים לפני המלחמה ומחזיר אהבה גדולה לעם ולחבל הארץ האבוד". הספר השישי, 'שובי אליי מיכאלה', עוסק בסיפור משפחתי על אמון, אהבה והתמודדות עם אנורקסיה.
החברים השקופים// הספר השביעי, שייקרא 'כמה אהבנו', נולד בעקבות המלחמה ועוסק במעגל האבל השקוף של חברי הילדות. הוא כבר כתוב ואמור לצאת בשנה הקרובה בהוצאת ידיעות ספרים. "הספר נולד מתוך התבוננות בילדים שלי שאיבדו חברים במלחמה. לא היו לי ועד היום אין לי מילים לנחם. למרות שאין ביניהם קשרי משפחה ביולוגיים, החברים מרגישים כאילו איבדו אח לכל דבר. האובדן צורב בנשמה ומשנה משהו משמעותי בחיים, וצריך לתת לו מקום".
כאב מרפא// "כל אדם נושא איתו כאבים, שיושבים על תחושת חוסר שייכות וחוסר משמעות. במסע חיינו יש נטייה לברוח מהכאב באמצעות מנגנוני הגנה. אנחנו בונים דפוסים שגורמים למערכות יחסים כואבות, כשבעצם כולנו זקוקים לאהבה, קשר ושייכות. אם רק נהיה בשקט פנימי והקשבה, נגלה שמתחת לכל התנהגות יש בקשה לקשר. כשנצליח לפצח אותו, נהיה מאושרים".
תמיד בשמחה// "למרות שכל הספרים שלי עוסקים בכאב, בחיים שלי אני אדם שמח. אני מאמינה שאדם יכול להיות שמח, אם רק לא יפחד לגעת בנקודות הכאב של חייו".
כלי// גם בימים אלה, עוד בטרם הספר השביעי ראה אור, היא עמלה במרץ על כתיבת הספר השמיני מתוך תפיסה שאומנות היא כלי ולא מטרה. "גם כלי ביטוי אישי, שהרי אדם כותב את נפשו. אבל היא גם כלי ליצירת עולם טוב יותר, עדין יותר ואצילי יותר, אחרת אין לה שום טעם. לכן אני רואה בכתיבה שליחות עצומה".
רגעים מאושרים// הכתיבה היא תהליך שמאופיין בבדידות. "אני יושבת בלילות, כותבת לעצמי ושולחת את הספר לעולם. השליחה היא הצעת ידידות דרך פתיחת הלב שלי לעולם. הרגעים הכי מאושרים שלי כסופרת הם כשאני מקבלת הד חוזר. מייל ממישהי שקראה את הספר והוא שינה אצלה משהו, או ווטסאפ מחוץ לארץ ממישהו שהספר הזה הזיז משהו בסיפור חייו. כך אני מרגישה שדרך המילים הכתובות יש לי ידידים חדשים בעולם. המשמעות היא לא כמה ספרים יקנו, אלא אם אצליח להגיע אפילו ללב של אדם אחד – זה כבר עולם ומלואו. זכות גדולה בשבילי להיות סופרת".
נקודת מפגש// בשנים האחרונות מחלקת את זמנה בין עיסוקיה: היותה עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית וסופרת. בנוסף לכך מלמדת את הגישה הטיפולית הדיאלוגית, בעיקר במפגשים אישיים בקליניקה בנחלים, אבל גם מלווה ומדריכה אנשי חינוך וטיפול במוסדות. "מדובר בייעוץ שמתמקד במערכות יחסים. הגישה הדיאלוגית אומרת שריפוי כאבים ואתגרים לא נמצא רק בתוך האדם עצמו או אצל האדם שמולו, אלא בנקודת המפגש ביניהם. ללמוד איך יוצרים נקודת מפגש אמיתית זה מסע חיים".
אם זה לא היה המסלול// "הנשמה שלי הובילה אותי למקום המדויק לי, לא חושבת שהייתה אפשרות אחרת".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "מתעוררת בשש וחצי בבוקר, הילדים כבר גדולים אז הבוקר יחסית בנחת. רוב הימים מתחילה לעבוד בקליניקה משמונה בבוקר ועד שעות אחר הצהריים, ולפעמים גם בערב. במקביל מעבירה סדנאות והדרכות לאנשי חינוך וטיפול. בשעות הערב נהנית מזמן איכות עם הילדים המתבגרים. הכתיבה נעשית בעיקר בלילות".
פלייליסט// "אוהבת לשמוע את דני רובס ושלמה ארצי. לא הרבה השתנה מאז שהייתי נערה. בתקופה האחרונה שומעת גם את נועם בנאי, נתן גושן ושאר קלאסיקות ישראליות".
השבת שלי// "עונג שבת של בית, משפחה וילדים. הזדמנות לקרוא פרוזה, ולא רק ספרי עיון וספרים מקצועיים בתחום הטיפול – שאותם אני קוראת בשאר ימות השבוע".
דמויות מופת// המשוררת זלדה. "פרט ליכולת שלה לדייק במילים, הייתה לה התבוננות כנה, אמיצה ואצילית על החיים. אישה שהצליחה להרגיש את הזולת יותר מאשר את עצמה".
מפחיד אותי// "אני לא אישה שמפחדת".
משאלה// "רק בריאות ואושר לילדים".
כשאהיה גדולה// "אמשיך לכתוב סיפורים שיוצרים ריפוי בעולם".
