חכמים במסכת חגיגה לימדו אותנו את הכלל "אין דורשין בעריות בשלושה", כלומר לא עוסקים בנושאים אלו באופן פומבי מחשש לטעות ולהקלה של השומעים בחומרת תחום יצרי זה. מתוך הלכה זו עולה שאלה עקרונית: האם ראוי ומתאים לעסוק בפומבי בנושא רגיש ועדין כמו פגיעה מינית?
מחד גיסא, יש מקום להסתפק ולחשוש כי שיח גלוי ופתוח בעניינים אלו יפגע באווירת הטהרה והתמימות שאנו מבקשים לטפח ולשמר בקהילה. יתרה מזאת, עצם העיסוק הפומבי בנושא שמטבעו ובעיקרו יצרי ורגיש עלול לשבור ולפרוץ את מחסום הבושה הטבעי והנחוץ, כפי שכותבת התורה: "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז), וכפי שמסבירים זאת חז"ל – הבושה מביאה לידי יראת חטא ומונעת מן האדם לפשוע. מאידך גיסא ישנו צורך חיוני וכבד משקל להתמודד עם תופעה קשה ומזיקה זו ולמנוע את נזקיה הרבים והחמורים, ולשם כך הרי שצריך לדבר על הפגיעה ועל הדרכים הנכונות והיעילות להתמודד עימה בצורה גלויה ומבוררת.
ישנה חשיבות רבה שהמרחב הציבורי ייצג את ערכי הנצח שלנו וישמר בקפידה את התמימות והטהרה הרוחנית שאנו מבקשים. משום כך אין מקום לדיבור פומבי על פגיעה מינית, משום שהיא מהדברים שהצנעה יפה להם. כל מקרה מעלה מושגים ותיאורים שאין אנו חפצים שייאמרו בציבור, ומן הראוי להתייחס אליהם בעדינות ובדיסקרטיות. זאת בייחוד נוכח העיסוק האובססיבי והקיצוני של התקשורת הכללית בפריצות ובמתירנות. לעומת זאת אנו בוחרים בדרך אחרת – לעסוק רק בדברים חיוביים ובונים מתוך מבט של עין טובה על המציאות שסביבנו.
כך גם הגמרא במסכת פסחים (ג ע"א) מלמדת אותנו על חשיבות הדיבור בלשון נקייה וטהורה, ומביאה דוגמה מפורשת מן התורה, שמעדיפה להאריך בלשון ("בהמה אשר איננה טהורה") כדי להימנע מביטוי שאינו נקי ומתאים. בדומה לכך גם הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק ח') מסביר כי ייחודה של לשון הקודש נעוץ בכך שהיא שפה נקייה וטהורה, כלומר אין בה שמות מפורשים לאיברים האינטימיים, אלא רק כינויים עקיפים ועדינים.
הסכנה שיש בנרמול הפגיעה
כאשר מדברים תדיר על שכיחות הפגיעות המיניות ומזהירים מפניהן, נוצרת במשתמע הכרה שמדובר בתופעה נפוצה ושכיחה. דבר זה עלול להוביל לנורמליזציה לא רצויה, שבה הפוגעים עצמם מקבלים חיזוק מסוים למעשיהם הנפשעים, מתוך מחשבה מוטעית שכולם או רבים חוטאים בכך ואין בכך בעיה מיוחדת. תופעה זו מוכרת בפסיכולוגיה החברתית, שבה חשיפה מרובה לתופעות שליליות עלולה להפחית את תחושת החומרה שלהן ולהוביל להתנהגות חיקוי.
בנוסף לכך, כאשר נחשפים שוב ושוב לסיפורים, עלולה להיווצר אצל הציבור שחיקה רגשית והקהיית הרתיעה מהמעשה. במקום לזעזע ולהרתיע – הדיבור התדיר יוצר תחושה שזו תופעה נפוצה ושגרתית, ובכך עלולים חלק מהשומעים להקל בחומרתה, להאשים את הקורבן או למצוא תירוצים לפגוע, מתוך תחושת "כולם עושים זאת". כך מסביר רב הונא (קידושין מ ע"א), ש"עבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר". כלומר ההרגל והחזרה מקהים את הרתיעה הטבעית מהעבירה, ובמקום הזעזוע הראשוני נכנסים תירוצים חדשים והצדקות מלאכותיות שמצדיקים ומכשירים את העניין.
גישה זו אף מונחת ביסוד החלטת כלי תקשורת להימנע מדיווח על התאבדויות – כדי להימנע מיצירת תחושת נורמליות למעשה חמור במיוחד, ולא לעודד אותו במובנים סמויים.
בשקלול השיקולים התומכים בעיסוק גלוי ואחראי בנושא פגיעות מיניות, עולה כי מולנו עומדת חובה מוסרית והלכתית שלא ניתן להתעלם ממנה. המציאות הקשה בדורנו מלמדת שפגיעה מינית גורמת נזק נפשי חמור וממושך, ופעמים רבות המעשה ברגע אחד הופך לגמרי את עולמו של הנפגע — הוא מאבד אמון בעצמו ובזולת, שוקע ברגשי אשמה, דיכאון ובושה, ולעיתים אף מגיע למחשבות אובדניות.
פגיעות אלו יוצרת 'חור שחור' רגשי, וממנו קשה להיחלץ ללא עזרה. כל זה מדגיש את הצורך בזיהוי מוקדם ובטיפול יעיל, שאינו אפשרי כל עוד המדיניות היא השתקה; כאשר אין מידע זמין, הורים ומחנכים מתקשים להבחין בסימני אזהרה, לחשוף את הנפגעים ולערוך שיחה חינוכית ומגוננת. חוסר ידע גורם לכך שנפגעים נותרים לסבול בשתיקה, ונזקיהם הולכים ומעמיקים. נוסף על כך, רבים מההורים והמחנכים מרגישים חוסר נוחות ובושה כאשר הם צריכים לשוחח עם ילדיהם על נושאים אלו, ולכן נמנעים מכך לחלוטין; ועל כן דווקא מתן לגיטימציה קהילתית לעיסוק בנושא, תוך הדגשת החשיבות ההלכתית והמוסרית של הגנה על הילדים, יכול לעזור להורים ולמחנכים להתגבר על הבושה ולקיים שיחות חיוניות אלו.
נראה שזו ההכוונה של התורה כאשר באותו פסוק מופיעים זה לצד זה האיסור "לא תעמוד על דם רעך" ואיסור לשון הרע – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). מפרשים 'אור החיים' וחזקוני שיש לזכור שהגשת עזרה ותמיכה גוברת על האיסור לומר דברי גנאי. כאשר יש בידך מידע שיכול להציל — נכון יותר לדבר ולהזהיר מאשר לשתוק מחשש ללשון הרע. הלכות לשון הרע נועדו ליצור חברה בעלת עין טובה, המלמדת זכות על חבריה ונמנעת מלרכל עליהם, אך אין להשתמש בהלכות אלו לכסות ולעוול. "לא תעמוד על דם רעך" גובר, ועל כן אין לשתוק גם כנגד שיקולים של צניעות כאשר נשקפת סכנה לזולת. זהו עידודה של התורה – "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז), קריאה להיות ענייניים וישרים, בלי לחשוש מלחצים חיצוניים.
הצורך בהעלאת מודעות למניעה
מבחינה מעשית, הצורך בהעלאת מודעות בקרב הורים, מחנכים וילדים לתופעה ולדרכים למנוע אותה הוא הכרחי. השתיקה, שנועדה לכאורה לשמור על טוהר, עלולה לאפשר לפוגעים להמשיך במעשיהם באין מפריע, שכן פוגעים מסתמכים על הבושה והשתיקה של הנפגעים ושל הקהילה כולה. הסתרת הנושא דוחקת אותו אל השוליים ויוצרת מרחב מסתור בטוח לפוגעים, שיודעים כי הסיכוי להיחשף ולהיענש קטן. שבירת קיר השתיקה לפיכך היא מרכיב יסודי בהגנה ובמניעת פגיעות עתידיות. פרופיל הפוגעים חוצה מגזרים, ועל פי נתונים רבים לרוב מדובר באנשים מן הסביבה הקרובה, ועל כן יש חשיבות לשיח פומבי וזהיר, שילמד את כולם לזהות סימני מצוקה ולהושיט עזרה.
השיקולים משני הצדדים כבדי משקל ולגיטימיים. מצד אחד, ערכי הצניעות, הלשון הנקייה ושמירת מחסום הבושה הם יסודות חשובים שאסור לוותר עליהם. מצד שני, המציאות הקשה של הנפגעים והצורך הדחוף לעצור את הפגיעות הנוספות מחייבים פעולה נחושה ויעילה. הפתרון טמון באיזון עדין: שיח מדוד, מפוקח ומקצועי, שמאפשר לעסוק בנושא בצורה אחראית וללא פירוט מיותר, תוך שמירה על לשון נקייה ומכבדת. יש להעניק לגיטימציה, כלים ותמיכה להורים, מחנכים ואנשי קהילה לשוחח על הנושא, ללמוד לזהות סימני פגיעה ולהושיט עזרה לנפגעים. עלינו לשאוף לכך שדיון בשאלת הפגיעה המינית יהיה טבעי וראוי, כפי שמדברים על נושאים של זהירות בדרכים או בריאות הנפש.
לסיום, צריך לזכור כי הקב"ה ברא עולם נפלא, עמוק ומרגש, וכל רצונו בבריאה הוא להיטיב עם ברואיו, ועל כן יש לקחת בפרופורציה נכונה את הנושא של פגיעה מינית. מצד אחד להעלות את המודעות לפגיעות, אך מצד שני לשמר את האמון באנשים וחברה, מתוך הבנה שהמודעות לנושא מספקת ואין צורך לפתח חשדנות מוגזמת כלפי חברים משפחה וקהילה, לזכור "כי טוב ה' לכול ורחמיו על מעשיו".
הכותב הוא רב היישוב בית א־ל ומחבר הספר 'גבולך שלום' על מוגנות כהלכה
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
