המזרח התיכון מצוי במערכה היסטורית בין שתי בריתות: בין הציר השיעי בראשות איראן, לבין גוש אזורי פרגמטי של מדינות סוניות וישראל. מאחורי הקלעים, המפרציות מביטות דרוכות לעבר ירושלים, לא מתוך נימוס דיפלומטי, אלא מתוך הבנה שישראל היא החזית הבוערת שנלחמת גם בשמן.
מדינות כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין אינן תומכות בישראל בגלוי, אך מבינות היטב: ככל שישראל מכה באיראן, כך נחלש האיום הקיומי גם עליהן. התקיפות המיוחסות לישראל בעומק איראן, פיצוצים באתרי גרעין, חיסול ראשי טרור והשבתת מערכות טילים ובנקים אינם רק הישגים טקטיים. הם מסר ברור: יש מי שעומד מול הרוע, גם כשאחרים שותקים.
הציר השיעי שואף להפיל את "המשטרים הסוניים המתונים" ולהשליט קנאות מוסלמית במזרח התיכון. ישראל, במובנים רבים, היא קו ההגנה האחרון של הציוויליזציה הרציונלית במרחב. כשהיא מכה בטהרן, העולם כולו נושם לרווחה.
אבל כאן אסור לטעות. הניצחונות האחרונים אינם סיום. הם הזדמנות. זה הזמן לחסל את ראש התמנון, המשטר האיראני עצמו. כל עוד חמינאי חי ומשמרות המהפכה שולטות בטהרן, הגרעין ימשיך להתקדם והטרור יתפשט. לא ניתן להרגיע אויב אידאולוגי, יש להפיל אותו לחלוטין.
היעד העיקרי שעדיין מחייב טיפול נחוש הוא מתקן הגרעין בפורדו, בטן האיום. זהו מתקן תת־קרקעי שהוסתר במשך שנים מהעין הבין־לאומית ונבנה במיוחד כדי לשרוד תקיפה אווירית. עצם קיומו יש בו משום קריאת תיגר על כל הקהילה הבין־לאומית. פגיעה בפורדו תמחיש שלא משנה כמה עמוק יתחבאו אויבינו, ישראל תגיע אליהם.
ובתוך כל זה מתגלה העורף הישראלי במלוא עוצמתו. אזרחי ישראל, תחת אש מצפון ומדרום, מפגינים משמעת אזרחית מרשימה. החוסן הלאומי מתבטא לא רק באמונה בצדקת הדרך, אלא גם באחריות היומיומית: בהקפדה על הנחיות פיקוד העורף, בירידה סדירה למרחבים מוגנים, בדאגה הדדית. זה הנשק הסודי שלנו, והוא חיוני לא פחות ממטוסים: הרוח והאמונה הישראלית.
וישנו גם ממד מוסרי עמוק. בשנות ה־40, כשעמנו הושמד באושוויץ, לא המריא ולו מטוס קרב אחד לטובתנו. העולם שתק, והזוועה נמשכה. היום המציאות שונה. חיל האוויר שלנו הוא לא רק שלנו, אזרחי ישראל בהווה – הוא של כל העם היהודי, הוא של ילדי ישראל, והוא של הדורות הבאים. הוא קו ההגנה וההרתעה, והוא גם הנקמה ההיסטורית לאחר דורות של חולשה ואוזלת יד.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לשוב לאותה שתיקה. שתיקת העולם מול הגרעין האיראני חמורה לא פחות משתיקתו מול הקרונות שהובילו יהודים למחנות. גם הפעם, אי אפשר לחכות ש"ידברו באו"ם" או "יקימו ועדה". הן עם לבדד ישכון, ולכן אנחנו חייבים להיות הראשונים לפעול, ואחרינו יצטרפו גם ארצות הברית ואחרים. לא רק בשם ההישרדות, אלא גם בשם הצדק. העולם צופה, המדינות באזור מחכות לראות האם ישראל תעמוד עד הסוף, או שתעצור באמצע. הכרעה ישראלית תיצור מציאות חדשה. לא רק צבאית, אלא תודעתית: שהרוע לא משתלם, ושהעולם לא הפקר.
הכרעה איננה רק מהלך צבאי – היא קביעה מוסרית. לעומת מה שהיה מקובל בישראל בעשורים האחרונים, הכרעה היא בחירה מודעת לומר: לא עוד. לא נסכים שחמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון ואייתוללות בטהרן יקבעו את גורלנו. רק הכרעה מלאה, חיסול ראשי הטרור, פירוק תשתיות הגרעין והשלטת הרתעה כוללת יובילו למציאות חדשה. תם עידן הניסיונות "לנהל את הסכסוך", הגיע עידן ההכרעה.
ההיסטוריה תביט אחורה על הרגע הזה ותשאל: האם הדור שלנו היה ראוי לירושלים? האם שמרנו על הבטחת הנצח ועל עתיד צאצאינו? על שאלה כזו לא עונים במילים, אלא במעשים. אנו מחויבים להבטיח שילדינו לא יחיו בחשש, לא ירוצו לממ"ד, לא יראו אויבים חוגגים על גדרותיהם. זו לא רק זכות – זו אחריות וזו שליחות.
ובתוך כך חובה לעצור, להתכופף ולהצדיע למשפחות השכולות. הבנים שנפלו בלחימה בעזה ובלבנון מאז 7 באוקטובר הם מגן החיים של כולנו. בזכותם ובזכות חבריהם שנפצעו, נלחמים או מתאמנים לקרב הבא – אין היום ירי המוני מלבנון או עזה לעומק הארץ. הם שילמו בגופם את מחיר ההרתעה, והעם כולו חב להם תודה נצחית.
הכותב הוא רב סרן בצנחנים במיל', סגן ראש המועצה האזורית שומרון
