מעולם בחיי לא חשתי על פניי את משק כנפי השכינה בצורה כה ברורה. בעיניי, הניסיות שבימים האלה היא מוחשית מאי פעם בגלל הפער בין הדימוי המצמית של האויב האיראני, כפי שנבנה במשך עשורים, לבין פריכותו אל מול פצצותינו ורוח ה'. לראשונה בחיי אני נושם אוויר פסגות מדיני, ויש ציפייה ריאלית שמעברו השני של הרכס יש עידן אחר, עידן שבו כל הקלישאות שהדריכו את השמאל – מחומוס בדמשק ועד מזרח תיכון חדש – הופכות למציאות. גם ילדינו ונכדינו יחיו על חרבם, אבל לראשונה נראה שיש סיכוי שהם לא יצטרכו להשתמש בה.
ובכל זאת משהו מעיב על האופטימיות. יש חזית אחת שהוזנחה והצמיחה גידולי פרא. הטיפול בה יהיה קל יותר מבחינה מעשית מהטיפול באויב הערבי באזורנו; אבל הוא יהיה מאתגר הרבה יותר מבחינה רעיונית.
החזית הזו היא האנטישמיות הגואה במערב.
הסמל של העידן החדש, המאתגר, ביחסינו עם היבשת המתפוררת, הוא החומה השחורה שהציבו שלטונות צרפת סביב דוכני החברות הביטחוניות הישראליות בתערוכת הנשק בפריז. סמליות מיוחדת נודעת לכך שהממשלה עשתה את המעשה תוך הפרה ברורה של פסק דין שנתן בנושא בית המשפט המוסמך. ממשלת צרפת יודעת את מה שממשלת ישראל מסרבת להפנים: גב ציבורי חזק יותר מכל החלטה שיפוטית. ואז נופל האסימון: הרוח הציבורית בצרפת נותנת גב כה חזק לבנייתן של חומות גטו בתערוכת הנשק – גב חזק יותר מהחוק, חזק יותר מפסק דין.
האנטישמיות בצרפת איננה עוד תופעה שולית, היא הפכה למדיניות ממשלתית נועזת. אם הרוב לא אנטישמי, אז הוא בוודאי שותק – ולא ממש במבוכה – אל מול שאגות הפרא של המוסלמים. הימין האירופי נכנס נבוך ומוחלש לזירה, לעד נושא כמו צלב על כתפו את עברו הגזעני, נאבק במורשתו שלו, ולא זוכה לגב ולשותפות מהיהודים כאן ושם. צרפת נפלה, הקדימו אותה אירלנד, ספרד ואוסטרליה. קנדה ובריטניה שוקעות מהר, רק החרטום עדיין נצפה מעל פני המים העכורים. וגרמניה – ובכן, ספינות רפאים לא מתקשות לצוף.
כדי להתמודד עם החזית הזאת בצורה יעילה אחרי שהקב"ה יסיים להדביר אויבינו במזרח, צריך להישיר מבט לאיוולת שהביאתנו עד הלום. האיוולת היא השתיקה אל מול הסיסמה שהדריכה, עד לא מכבר, את האנטישמים של המערב: "לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות". המוטיב המרכזי ב"ביקורת על ישראל" היה שלילת ה"כיבוש" – נרטיב שמצא קשב בשמאל הישראלי, והכה שורשים כה עמוק, עד לנאומו של אריק שרון בהכריזו על הגירוש, והדהד בנאום בר אילן של נתניהו.
"לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות" זו אמת לא רלוונטית. אם אדם נתפס עם סכין מגואלת בדם ליד גופתו החמה של שונאו הוותיק, העובדה שלא ראינו אותו עושה את המעשה אינה רלוונטית. הוא מוחזק כרוצח, אלא אם יוכיח את חפותו. הזכות הנאורה לבקר ממשלות הופכת את ה"ביקורת על ישראל" למפלטם של האנטישמים, אות קין שאותה יוכל להסיר רק מי שיוכיח שביקורתו באמת באה מלב אוהב.
המשימה ליום שאחרי איראן היא כיבוש. בלי מירכאות ובלי להתנצל. רוב הציבור הישראלי ממילא נמצא שם, אלא שהוא שבוי בידיהם של מסבירנים אילמים; שיודעים לפצות את פיהם רק כדי להתנצל. את צמחי הפרא הרעילים בערוגה של ערי אירופה יש לנכש עם תנופת הניצחון באיראן, מבלי להסס; מבלי להתבסם מנעימת החליל הפרוגרסיבי המהתל במילים כמו גזענות ודיכוי. יש לגשת למלאכת עקירת האנטישמיות באירופה חמושים בצדק שהוא נחלתו הבלעדית של העם שהוא קורבנה הבלעדי של האנטישמיות, של השואה. יש להקהות את שיניו ולהלבין את פניו של כל מי שמנסה להכתים את מניעינו, ולזנוח את הדיאלוג עם כל מי ש"ביקורת על ישראל" היא הפודיום שמעליו הוא משמיע את דבריו.
"נלך עד הסוף, נילחם בצרפת, נילחם בימים ובאוקיינוסים, בביטחון גובר ובכוח מתעצם באוויר, נילחם בחופים, בשדות, ברחובות, נילחם בגבעות, ולעולם לא ניכנע", אמר צ'רצ'יל. וקולו מהדהד לדורנו: נילחם באו"ם ובהאג, באיחוד האירופי ובבירות אירופה, עד שהמפלצת האנטישמית תברח חבולה למאורתה, ותישאר שם עד לדור הבא לפחות. בעזרת השם, הפעם הזאת זה יגבה מאיתנו מחיר דמים נמוך הרבה יותר.
