בחודשים האחרונים הפך שמו של הרב אברהם זרביב, דיין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב ונשיא המכינה הקדם־צבאית בבית־אל, לשם נרדף להשמדת רצועת עזה עד היסוד. פעולותיו אף קיבלו מיתוג וסלוגן: "לזרבב את עזה". הסרטונים שלו מתוך הרצועה, כשהוא משטח בית אחר בית, מרים את המורל ומסיים במילות החיזוק "עד הניצחון, עם ישראל חי", הפכו לוויראליים בתוך זמן קצר.
סרטוני החיזוק, יחד עם האופטימיות הגדולה של הרב זרביב, לעיתים עלולים להשכיח את העובדה שמדובר בפעילות מסוכנת, שמתבצעת לא פעם תחת אש. "הקדוש ברוך הוא הציל אותי מהרבה הרבה מטענים", הוא משתף בשיחה עם 'בשבע'. "רק לפני שבוע עליתי על מטען רב עוצמה וניצלתי בנס". וזה לא המקרה הראשון: "שבוע לפני כן, פספס אותי מטען רב עוצמה בשלושה מטרים. יום אחד ירו עליי ארבעה טילי RPG ברפיח. אחד עבר לי מעל הראש, במרחק 20 סנטימטרים, ועוד אחד פגע לי בחלון ויצר פיצוץ אדיר ומכת אש. אי אפשר לתאר את זה בכלל. אחרי חמש דקות חטפתי עוד אחד".
אזכרה בלב עזה
לא מזמן הושמדה חוליה שניסתה לחסל אותו, תוך כדי ביצוע העבודות. "יום אחד עבדתי בג'באליה על הכלי שלי. תוך כדי הריסת בית של חמש קומות, נפלו עליי קורות בטון. בסוף היום, כשחזרנו ליד המגנן – מקום שלכאורה כבר לא אמור להיות בו אויב – עליתי על הכלי כדי להוריד מעליו את קורות הבטון. זה היה כבד, אז הבאתי באגר שיעזור לי להוריד. פתאום שמעתי קריאה שקטה: אללה אכבר! אמרתי לעצמי: לא יכול להיות. מה, ליד המגנן? כנראה זה הדמיון המזרחי שלי. אחרי שתי דקות פתאום נפתחה עליי אש ממרחק 20 מטר. הנהג של הבאגר צעק אליי: זרביב, יורים עליך, יש פגיעות על ה־9D! כזכור, עמדתי על ה־9D מבחוץ. שנינו קפצנו פנימה וסגרנו אחרינו מהר. זה היה נס גלוי. ירו מחלון של בית ממש קרוב. אותו בית שהרסתי חצי ממנו, ותכננתי להמשיך אחרי שנוריד את הקורות שנפלו עלינו. יש כאן חבורה גיבורה שיוצאת בבוקר ולא יודעת אם היא חוזרת בערב, וממשיכה ככה כבר שנה וחצי".
יחד איתו עבד גם דוד ליבי הי"ד, בן ה־19, שנהרג כשהבאגר שלו עלה על מטען לפני כחודש. במלאות השלושים, ערך הרב זרביב אזכרה לעילוי נשמתו במקום שבו נפל. "ממש במקום הירצחו עשיתי אזכרה עם חצוצרות והוצאנו חול בשביל בניית הקבר שלו. לפני כן, מפקד סיירת גבעתי אמר לי שנדחה את האירוע ביום: 'מחר נעשה פקודת מבצע ונלך לשם'. אמרתי לו: 'שום פקודת מבצע! היום. אם לא היום, זה לא יהיה'. הייתה התרגשות גדולה אצל המשפחה, צילמנו בשבילם סרטון מאוד יפה ומחזק".
הרב אברהם זרביב, נשוי לנאווה, בתם של הרב מנחם וטובה פליקס, מראשי גוש אמונים, אב לעשרה ילדים וסב לנכדים רבים, עבר מזמן את גיל הפטור ממילואים. הוא לא דמיין שימצא את עצמו בתוך אירוע מתגלגל כבר שנה וחצי. "הכול מהשמיים", הוא מפטיר. "אמרתי לעצמי: אלך לחודש וחצי ואחזור. הקדוש ברוך הוא זימן לי אירוע שלא חשבתי שיגיע לממדים האלה. זה אירוע זוגי־משפחתי, שמצריך מסירות נפש של כל הסובבים אותי", הוא מזכיר. "זו לא מסירות נפש שלי בלבד. יש כאן מחירים אישיים כבדים, אבל המשפחה גיבורה והעורף גיבור. זה לא רק אנחנו. הגבורה היא אולי יותר של העורף, שנותן כוחות ולא אומר 'תחזור הביתה', אלא מתמודד עם כל הקשיים לבד".
לפעמים גם הוא שואל את עצמו מאיפה הכוחות. "אני עייף", הוא מודה. "הגוף שלי הוא לא כמו פעם, אבל לפעמים הגוף ניזון מרוחניות. תחושת השליחות נותנת כוחות שאי אפשר בכלל להבין מאיפה הם נשאבים, כי זו באמת עבודה קשה, גופנית, נפשית. אני אומר לאנשים: תיקח רכב חדיש, ותיסע 12 שעות ביום לאילת הלוך־חזור, הלוך־חזור. איך תרגיש בסוף היום? אתה על הברכיים. להפעיל 9D במשך 12-10 שעות ביום זה התנגשויות בבתים, זה שיפועי צד פתאומיים שעלולים לגרום להתהפכות, זה מפחיד".
"אלף ואחת הרפתקאות עוברות עלינו במשך היום. בקושי אוכלים, כי אין לך זמן, חוטפים משהו, והמזגן פתאום לא עובד, ורמת החום בכלי היא ממש סכנת נפשות, כי זה כמו חממה. אי אפשר לתאר מה עוברים ביום. גם בערב אין מנוחה כי צריך לעבוד על הכלי, לתקן אותו ולהכין אותו למחר. כך יום אחרי יום, חודש אחרי חודש. רק התדלוק הוא אירוע עם קושי פיזי גדול. לכן תחושת השליחות היא המזון הרוחני שמניע את העסק. אין הסבר אחר".
ישנן שמועות שלא הורסים מספיק בתים בגלל שהפצ"רית אוסרת.
"אני חייל פשוט, אני לא מכיר את הפצ"רית. זה לא בדרגים שלי. צה"ל עושה כל מה שהוא יכול כדי לחסוך בפציעה של חיילים, בנפילת חיילים. אי אפשר לתאר כמה הוא דואג לכל אחד ואחד. יש לנו צבא מדהים. למפקדים יש אחריות להביא את החיילים הביתה בשלום, אז הם עושים הכול. יכול להיות שהפצ"רית יודעת כל מיני דברים, אבל היא מעלימה עין, כי היא מבינה שזה מציל חיילים".
בג"ץ עם בעיה בהבנת הנקרא
הרב אברהם זרביב (53) גדל בשכונת קריית משה הירושלמית. אביו, הרב עמנואל זרביב, היה תלמיד של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, אימו דבורה הייתה אחותו של הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. הוא עצמו נמנה על תלמידי המחזור הראשון של תלמוד תורה מורשה, שבו למדו דור הנפילים של הציונות הדתית כיום, ובהם מבקר מערכת הביטחון תת־אלוף יאיר וולנסקי, סגן־אלוף שלום אייזנר – מח"ט ב' של חטיבה 401, ראש השב"כ הנכנס האלוף דוד זיני, הרב יהודה סדן – ראש הישיבה הגבוהה בעלי, הרב רענן ביגון – ראש בית המדרש בישיבת 'טובה הארץ', ועוד.
היות שבאותם ימים עדיין לא הוקמו ישיבת קטנות לאומיות, עבר זרביב יחד עם כמה חברים ממורשה ללמוד בישיבת קטנה חרדית־ליטאית. משם, במעבר חד, התגייס לצה"ל ושירת שירות צבאי מלא בסיירת גבעתי. "עשיתי ריכוך של כמה חודשים בישיבת הסדר, אבל זה לא התאים לאופי שלי", הוא מסביר. תפקידו בסיירת גבעתי היה מש"ק טרור. "אחרי שסיימתי מסלול, עשיתי קורס מש"קי טרור. קורס קשה וכואב, אך יוקרתי ומקצועי. הייתי אחראי על כל אימוני הטרור של סיירת גבעתי בסדיר, ואחר כך גם במילואים במשך הרבה שנים".
לאחר השחרור מצה"ל עבר ללמוד בישיבה הגבוהה בבית־אל, ובהמשך בכולל דיינות בפסגות. לאחר סיום לימודי הדיינות, לימד במכינה הקדם־צבאית בבית־אל ואף מונה לראש המכינה. במהלך השנים הללו עשה לא מעט ימי מילואים, והשתתף יחד עם חטיבת גבעתי במלחמת לבנון השנייה ובמבצעי עופרת יצוקה, צוק איתן ועמוד ענן. "ב־2003, בעקבות נפילתו של מש"ק טרור בגבעתי, סמל ראשון אביהו קינן הי"ד משילה, חזרתי לצבא לשבעה חודשים של לחימה מטורפת עם רצף פעילויות הרואיות ברצועת עזה, שעליהן קיבלה היחידה עיטור מופת יחידתי".
לפני כעשור התמנה לדיין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. בהתאם לכך הוריד את רמת הפעילות במכינה והפך לנשיא המכינה. באותם ימים אף עזב את שירות המילואים הממושך. "אמרתי לעצמי: זהו, אני דיין, יש לי משימה אחרת בחיים", הוא נזכר. "התמקדתי במקצוע הדיינות, שבו עיקר התיקים הם בנושא גירושין. אני נפגש עם עם ישראל בשעת השבר הכי גדולה שלהם: הבית, הכלכלה, הזוגיות, הילדים, הכול מתפרק. וזה אירוע שאם לוקחים אותו ברצינות, אפשר להשפיע הרבה".
מה היכולת של דיינים היום להשפיע? הרי הם צריכים להתחשב בפסיקות של בית המשפט.
"בית הדין הוא עצמאי", מבהיר הרב זרביב. "אומנם בג"ץ כל הזמן מנסה להכפיף אותנו לחוקיו, ומנסה גם לצמצם את הסמכויות שלנו ולקצץ בהן. יש פה מאבק גדול יותר מאשר עוד סמכויות, זה כנראה מאבק על אופי המדינה. אבל בגדול בית הדין הוא עצמאי, ויכול לפסוק מה שהוא רוצה. יש היום ויכוח על גובה המזונות לילדים. יש אסכולה שאומרת שהחובה האבסולוטית היא של האבא, ויש מי שאומר שהמזונות יתחלקו לפי המשכורות ולפי השהייה של הילדים אצל כל אחד מההורים, כי היום גם הנשים עובדות והעולם השתנה".
הסכומים שנפסקים כיום רחוקים מאוד מרמת החיים הממוצעת. לכאורה, גם בתי הדין הרבניים אימצו את הסכומים האלה.
"נכון", הוא מודה. "זה אימוץ שאף אחד לא בדק, ועכשיו התחילו לבדוק את זה. גם בתי המשפט היום פוסקים שמזונות מחולקים בין שני ההורים. זה חידוש. בג"ץ גם אסר על בתי הדין להתעסק עם מזונות, בניגוד לחוק. כתוב בחוק במפורש שבית הדין יכול להתעסק במזונות. אבל בניגוד לחוק, בג"ץ משום מה קבע שאין לנו סמכות לדון במזונות. זה אפילו פחות מהבנת הנקרא, זה כתוב בחוק במפורש. בכל אופן, נושא המזונות הוא נושא שנמצא היום בוויכוח גדול גם בין הדיינים, אבל זה ויכוח לשם שמיים. לא שהתורה משתנה, אלא המציאות משתנה, וצריך לראות איך פוסקי ההלכה מיישבים את המציאות לאור ההלכה".
"ההלכה אומרת שכל הנכסים הם של הבעל, גם מה שהאישה עשתה. לעומת זאת, החוק בא ואומר שהכול חצי־חצי. למשל, העובדה שאני נהייתי דיין, זה קרה כי אשתי עזרה לי ללמוד ולהתעמק בזה. כולם מבינים את זה. אז למה לא כולם מבינים שאחרי שעושים חצי־חצי ברכוש, גם אפשר לקחת ממנה חלק מהמזונות, כי הדור השתנה?!" הוא תוהה. "אם נשאל כמעט כל אדם – אפילו חרדי – איך הוא רוצה לחלוק את הרכוש, כולם יגידו שעל פי החוק, ולא על פי דיני התורה, כי גם מבחינתם המציאות כיום היא של שוויון. מותר לתקן תקנות, כל הדורות תיקנו תקנות, ועל זה הוויכוח נסוב היום. בוויכוח של תלמידי חכמים שנעימים זה לזה, בסוף זה מתאזן".
יש איזשהו רצון או דחיפה שבתי הדין הרבניים יעסקו בעוד תחומים?
"אנחנו עובדים על קידום חוק שלפיו נוכל לעסוק בנושא של סכסוכי שכנים, ממונות, לפחות לפי חוק הבוררות, כמו כל בית דין אחר שבהסכמת שני הצדדים. קשה מאוד לחוקק פה חוקים דתיים וחוקים לטובת בתי הדין, לכן זה נמצא בקנה ומתעכב כבר הרבה זמן. צריך לחדש ימינו, 'השיבה שופטינו כבראשונה' – שאנשים, בטח בדיני ממונות, לא יוציאו ממון שלא כדין וייקחו לכיס גזל. יש דיני ראיות איך מוציאים ממון, יש דיני טענות של טוען ונטען, יש הוכחות. מאוד חשוב שדיני התורה יחזרו".
לפני כחודש מונו דיינים חדשים לבתי הדין, מה שעורר סערה מחודשת לגבי אופן בחירת הדיינים החדשים, בהם בני משפחה של דיינים ופוליטיקאים ומקורביהם. "ככה המערכת עובדת", מודה הרב זרביב בכנות. "כולם מגיעים להיבחן בכוחות עצמם. אחר כך להיבחר זה כבר ועדה פוליטית, כמו כל הוועדות".
הרב זרביב לא מנסה לייפות את הדברים אפילו כשזה נוגע לו עצמו: "העובדה שבחרו בי להיות דיין זה לא בגלל שאני הכי מוכשר בעולם. יכול להיות שהייתי מקורב לאיזה רב, שהיה מקורב לאיזה איש פוליטי שהיו לי יותר קשרים, או שיותר מצאתי חן בעיני הוועדה. זה לא קשור לאבא שלי שהיה דיין, אלא יותר קשור לעובדה שלמדתי פה, בבית־אל. ככה המציאות עובדת היום בכל המערכות של המדינה. כשישנו את הכול, גם זה ישתנה. זה לא חריג בנוף. אני רוצה להאמין שלנגד עיניהם של קברניטי הציבור ורבניו נמצאת טובת בתי הדין, ושהם יבחרו אנשים שמתאימים, אנשים שיכולים להוביל. כדי להיות דיין צריך לא רק להיות תלמיד חכם, אלא גם אדם שמצוי בין הבריות ואדם שיש לו את החלק החמישי של השולחן ערוך, תבונה אלוקית שהקדוש ברוך הוא נותן".
ה־9D הופך לתורת לחימה
בתום עשר שנות דיינות, כששירות המילואים כבר היה חלק מהעבר הרחוק שלו, פרצה המלחמה. "פתאום כולם הבינו מה זה שאין לעם ישראל צבא ליום אחד. כמעט חורבן הבית השלישי", הוא נזכר. הרב זרביב הרגיש שהוא לא יכול להישאר בבית, ובתוך זמן קצר החליט לחזור לשירות המילואים. "להחזיק נשק אני יודע, אימנתי כמה דורות של לוחמים. חטיבת גבעתי עדיין מכירה אותי. נסעתי לשדה תימן, ובאורח פלא בתוך יום אחד החזירו אותי למערך המילואים. אחרי כמה שבועות מצאתי את עצמי לוקח חלק פעיל בתמרון של חטיבת גבעתי. בשלב הראשון הייתי עם פלוגת התצפיות של חטיבת גבעתי, שם שירַתי בשנים האחרונות".
אחרי כמה חודשים חלחלה ההבנה אצל מח"ט גבעתי, אלוף משנה לירון בטיטו, שהצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) – הבאגרים והדחפורים הכבדים, ה־9D – הוא מרכיב חיוני בלחימה, וצריך להקים יחידה כזאת בתוך החטיבה. בלי שהיה לו בדל של ידע מוקדם, הרב זרביב נקרא אל הדגל. "קצת לפני פורים אשתקד התחלנו להקים את יחידת הצמ"ה של חטיבת גבעתי. היינו חבורה של אנשים שלא מבינים בצמ"ה, טרקטורים או 9D", הוא מחייך. "ניגשנו למלאכה וגייסנו כמה מפעילים, והתחלנו לנסות להבין. ההבנה הראשונה הייתה שמפעיל חייב לדעת לתקן את ה־9D שלו לפחות ברמה הבסיסית: החלפת צינורות, החלפת בוכנות, ריתוכים של הרשתות הסטטיסטיות שמגינות מ־RPG, החלפת פילטרים, החלפת רצועות מנוע, רצועות מזגן שכל היום הולכות. כשכלי מתקלקל הוא יוצא החוצה, וכשהוא יוצא החוצה, אז במשך יום שלם אין לך כלי", הוא מחדד. "כדי להאריך את שעות העבודה שלו אתה מתקן אותו בשטח, ומביא אותו לקצה גבול היכולת שלו".
בהתחלה הובאו מפעילים ממקומות אחרים. "לאט לאט מי שישב ליד המפעיל למד את המלאכה, והתחיל להפעיל. ככה הגדלנו את ההיצע של המפעילים, בלי רישיונות, בלי כלום, ובמשך הזמן התחלנו למסד את זה. במשך עשרה חודשים הפעלתי 9D בלי שום רישיון ובלי שום היתר. ככה זה במלחמה. כשצריך, גם הכללים קצת משתנים. זה הצליח הודות למח"ט גבעתי, שהוא באמת גיבור, כי אם זה מצליח – זה מצליח, אבל כשיש תקלות בסוף יבואו אליו בטענות. הוא מסר את הנפש על המלחמה הזאת. לירון הוא איש מופלא שמאז תחילת המלחמה כמעט לא יצא הביתה. תמיד בפוקוס, מעולם לא ראיתי אותו בקטנות מוחין. תמיד בגדלות. הכול בשקט, הכול בשלווה. איש מופלא, דמות מופת בשבילי".
כך, כבר שנה וחצי כמעט ברציפות, הרב זרביב נמצא על הכלים. בשנה וחצי האלה הוא זיהה עוד דבר: ככל שהמלחמה מתארכת, יש גם קושי מורלי וקושי מנטלי, וצריך חיזוק. "מכיוון שיש לי מעמד ואנשים שמעו אותי, התחלתי לדבר. לאט לאט נהייתי מרכזי בחיזוק החיילים ובדברור המלחמה בכל מיני מקומות – גם בתוך הצבא עצמו".
כדי להמחיש את גודל ההשפעה והצורך בחיזוק, מספר הרב זרביב כי יום אחד חזר מהתקפה חטיבתית באזור בית החולים האינדונזי. בדרך עבר ליד חבורת חיילים שהכיר מישיבת ההסדר בצפת. "חבר'ה שמחים עם פאות", הוא מתאר. "הם זיהו אותי, ביקשו ממני לעצור והפצירו: 'הרב, תגיד דבר תורה'. עמדתי באמצע כביש טנצ'ר – שהוא בעצם המשך כביש 4 שמגיע עד מעבר רפיח – פתחתי מצלמה, והתחלתי להגיד דבר תורה. ואז קרה מחזה מופלא: טנק אחרי טנק, נמ"ר אחרי נמ"ר, כולם עצרו אחד אחרי השני וקראו לי: הרב זרביב! זו חטיבה שלמה, כולם מכירים אותי, וההשפעה היא גדולה מאוד – גם מול מג"דים ומול חיילים. מאז התחלתי להגיע לכל מקום שמזמינים אותי ולומר דברי תורה וחיזוק. תוך כדי גם התמקצעתי, בסייעתא דשמיא, והתחלתי להוציא סרטונים שעפים ברשת – חלקם עם מאות אלפי צפיות".
בדרך כלל הסרטונים של הרב זרביב מצולמים כשהוא יושב על ה־9D, שמזוהה איתו יותר מכול. מבחינתו, יש כאן פלא גדול. "הצבא משקיע מאות מיליונים בלהרוס את רצועת עזה. רק עלות הדלק ב־9D שלי היא 5,000 שקל ביום. לא כולל שמנים, צינורות שמתפוצצים, מפעיל והאוכל. להפעיל אותו עולה בסביבות 20,000 שקל ביום. צה"ל מגייס עשרות באגרים, כשבעצם אף אחד לא החליט על דבר כזה, אין החלטת ממשלה או קבינט שזה אופי הלחימה. בעצם מחטיבת גבעתי קמה חבורה נחושה שהתחילה לפתח את תורת הלחימה, שלפיה חלק מהתמרון והלחימה זה ה־9D. הוא לא רק מסייע, פותח צירים וקצת מחשף, אלא זו הלחימה עצמה. במקום לטהר בתים, להכניס חיילים ולסכן אותם, אנחנו משמידים את הבתים מבחוץ", הוא מרחיב על הפעילות.
העבודה הזאת לדבריו גם מצילה חיים באופן דרמטי: "הגרף של הנופלים מראה בבירור שהצלנו עשרות רבות של חיילים. אם לחטיבת גבעתי יש 90 נופלים, אז בחלק הראשון של הלחימה היו 70 נופלים, ובחלק השני, שהוא רוב הלחימה, רק 20 נופלים. רובם, אגב, לא נפלו מאש האויב או מפיצוצי בתים אלא מתקלות מבצעיות. היום זה נכנס לכל הצבא ומהווה חלק מהלחימה. בלי איזו פקודה. זה בא מלמטה, מהשטח. אמת מארץ תצמח".
לאחרונה התפרסם סרטון של הרב בן ציון אבא שאול שליט"א – שנקרא על שם סבו – מפתיחת השיעור של הרב יצחק יוסף, שקומם עליו רבים וטובים: "צבא זה מקום מסוכן, הם אנשים מופקרים. כל אדם דתי שילך לצבא ויקרה לו נזק, בשמיים יתבעו אותו על זה", כלשונו. על אף שמדובר בבן משפחתו, הרב זרביב אינו יכול לעבור על כך לסדר היום. "בעבר כחלק מההתנגדות להליכה לצבא אמרו שמי שמתגייס מתקלקל. היום, כנראה בגלל שהוקמה חטיבת החשמונאים, עברו לתירוץ אחר, עקרוני יותר, שצה"ל הולך לפעולות לא נצרכות ואנשים נפגעים סתם, ומי שייפגע סתם ייתן את הדין על זה. אלו דברים חמורים!" הוא קובע. "גם אם הוא חושב דבר כזה, לא צריך להגיד את זה. זה מה שצריך לומר ליתומים ואלמנות? הוא גאון עולם, אבל בזה אנחנו חלוקים. בדברור הזה זכיתי לתקן גם את הנקודה הזאת, שאפשר לתקן ולחסוך בחיי אדם אפילו שאין לך שום דרגות או מעמד – רק מהשטח".
"הרשעה צריכה להימחק"
יש תחושה שהמלחמה הולכת לקראת סיומה, ואתה טוען שאנחנו מתקדמים, משטחים פה הכול.
"נכון. רפיח היום מנוקה, אין רפיח. צפון הרצועה כמעט לגמרי שוכבת על הרצפה. בחאן יונס מטפלים עכשיו, גם אותה יחסלו. למה זה לא קורה תוך 12 יום כמו באיראן? כנראה בגלל הפן הרוחני, שברצועת עזה העבודה היא אחרת. לעניות דעתי, ברצועת עזה הקדוש ברוך הוא רוצה שהעבודה תהיה פשוט ניקוי השטח. כל הרשעות הגדולה הזאת – שלא ראינו כדוגמתה בדורות האחרונים – צריכה להימחק. כשראש הממשלה אמר 'זה לא ריאלי', התחלתי להוסיף בכל סרטון 'עד הסוף, עד הניצחון', והמשכתי: 'עד ההתיישבות', כי זה ריאלי. אם אנחנו ננרמל את זה שצריכה להיות התיישבות ברצועת עזה, אז תהיה התיישבות ברצועת עזה. זה שלנו, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את זה. זה לא שונה משום מקום אחר בארץ ישראל".
כבר קרוב לשנתיים שאנחנו בתוך אירוע מתגלגל. לאן זה הולך לדעתך, בהנחה שאין הסכם על סיום המלחמה?
"לא נביא אני ולא בן נביא. אבל אם לא תהיה כניעה גדולה שלהם, זה יכול לקחת עוד זמן. אני מקווה שצה"ל יעשה מה שצריך לעשות. הייתה כבר החלטת קבינט, שהיינו מעורבים בה, לקחת את כל תושבי רצועת עזה ולהזרים אותה דרומה, דרך נקזים, לחורבות העיר רפיח – שם לתת להם אוכל ומים, ומשם אם הם רוצים לצאת, שייצאו. כל השאר – מי שנשאר בתא הלחימה – מושמד. אני לא יודע עד היום למה צה"ל לא עושה את זה, אבל גם על זה צריך ללחוץ. רק היום כתבתי לאחד השרים: הגיע הזמן להזרים את כולם דרומה. אם יש בעיה עם העיר עזה בגלל שיש שם חטופים, נשאיר אותה אחרונה, אבל צריך להתחיל לעשות את מה שצריך לעשות. לה' התשועה, אנחנו רק פועלים אצל הקדוש ברוך הוא".
