מסיבת עיתונאים
אחד ההבדלים הגדולים בין המלחמה בעזה למלחמה באיראן הוא מסיבות העיתונאים. בזמן מלחמת 'עם כלביא' דיברו אלינו כמעט כל יום. הסבירו מה המטרה, אמרו מה ההישגים. ועם ישראל, כשהוא יודע על מה ולמה, מוכן לחשוק שיניים ולשאת מחירים כבדים. ״אני אעדכן מדי יום״, הבטיח לנו ראש הממשלה, וכך היה. הוסבר לנו. הבנו. היינו רתומים למשימה.
כך ממש היה גם בתחילת מלחמת חרבות ברזל, אחרי שקיעת ההלם הראשון הסבירו לנו מה הולך להיות, מה המטרה ומה נדרש מאיתנו. אבל כבר תקופה ארוכה שאיש איננו מדבר על עזה. אין מסיבת עיתונאים אף שיש צווי 8 רבים. אין מסיבת עיתונאים אף שיותר מאי פעם נשחקת ההבנה על מה ולמה נלחמים, ובעיקר איך משיגים את היעדים. זה יכול לעבוד עם חיילי סדיר, לומר להם שיש משימה לעשות ולעמוד בה בלי לשאול שאלות, אבל זה ממש לא יכול לעבוד עם חיילי מילואים. הם אזרחים, בעלי עסקים, אנשים שרגילים לחשוב באופן עצמאי, והם מתבקשים שוב ושוב לעזוב את הבית, להפיל את הכול על כתפי האישה, לסכן את העבודה שלהם או להקריב עוד שנת לימודים אקדמית. מגיע להם לקבל הסבר סדור, מה הרציונל, על מה ולמה נלחמים, ואיך עושים את זה כך שכל המסירות הזאת תהיה מוצדקת. אבל אין מסיבת עיתונאים ואין דבר ראש הממשלה.
שאלות?
אילו הייתה מתקיימת מסיבת עיתונאים ואילו הייתי משתתף בה, היו לי המון שאלות. במסיבה כזאת אין זמן לשאלות מעמיקות, זה נשמע יותר כשאלות קנטרניות שמנסות להביך את ראש הממשלה, אבל אני הייתי רוצה לשאול שאלות שמטרידות את העם, לא שאלות של עיתונאים. הייתי שואל כדי לשמוע תשובות באמת, לא כדי להביך.
הנה כמה שאלות:
א. מה מטרת הלחימה עכשיו בעזה? אומרים לנו שהמטרה היא להכריע את חמאס ולהשיב את החטופים. אלא שברגע שמממנים את חמאס עם מה שמכונה סיוע הומניטרי, הוא הרי לעולם לא יוכרע. התושבים לא מעניינים אותו, הוא מצליח להמשיך לשלוט בהם בכוח הסיוע ולאנשיו יש מזון בשפע. כשממש קשה לו הוא משיג הפסקת אש ושחרור סיטונאי של מחבלים תמורת חלק מהחטופים, ובחסות הפסקת האש הוא משקם את עצמו, מוציא להורג ״בוגדים״ לטעמו, ושוב מכין מטענים והפתעות רעות לחיילינו בכל מקום. הוא גם זוכה שוב למתג את עצמו כגיבור הפלשתיני הלאומי עם הטקסים המבזים של שחרורי החטופים ועם הישגי שחרור המחבלים.
ב. איך פתאום נצליח להכריע אותו בשיטה שיותר משנה וחצי לא הביאה אותנו אל התוצאה הזאת? לכאורה, כשעושים שוב את אותו הדבר צפויה תוצאה דומה. ואם אני טועה ועושים אחרת – מה פה אחרת?
ג. האמירה שהמטרה כפולה, להכריע את חמאס ולהשיב את החטופים, מציגה לכאורה שתי מטרות שמתנגשות זו בזו. שר הביטחון הכריז שבכל מקום שיש חטופים צה״ל לא יילחם. כלומר, יש ערי מקלט ומקומות מסתור שמאפשרים למחבלים להיאחז בקרנות המזבח, ביודעם שלא יאונה להם כל רע. מידיעה, זה אכן מתממש בשטח, וגם המחבלים יודעים את זה. כך שמראש כל זמן שהחטופים שם, אנחנו נלחמים ביד אחת קשורה. מאידך, בכל פעם שמחזירים חטופים אנו מסיגים את הכוחות לאחור, ושוב ושוב חיילים נופלים על שטחים שנכבשו כבר כמה פעמים.
יש אדם אחד שממש לא חשוד בתבוסתנות – חבר הכנסת עמית הלוי. הוא שואל שאלות כאלה וקשות מהן כבר יותר משנה. הוא כמעט היחיד מחברי הקואליציה שמעז לחשוב באופן עצמאי ולאתגר את שיטת הלחימה הנוכחית. עוד לא שמעתי תשובה ראויה לשאלות שלו. יכול להיות שלכל השאלות הללו יש תשובות שטוב להן להישאר מאחורי הקלעים, אבל לפחות שזה ייאמר בקול. צריך לקחת בחשבון שאי אפשר להילחם לאורך שנים עם צבא מילואים, בוודאי כשאין תשובות ברורות. דברו אלינו, הסבירו את ההיגיון. מי שלא מדבר משאיר את הקרקע לאנשים שמדברים על אוכלי מוות, הורגי תינוקות כתחביב או שסתם כך נופלים מטעמים קואליציוניים, אבל בעיקר מסתכן בכך שלמילואימניקים ונשותיהם ייגמר האוויר.
ידיים באוויר
ואם כבר מזכירים את המילואימניקים ונשותיהם, אני חייב לשתף בזה: אני כותב אחרי היום הראשון של כנס 'בניין שלם'. השיעור שלי לנשים התקיים באולם הגדול של בנייני האומה, שבו מתקיימות הופעות. בשל עניין הקשור לשיעור שאלתי מי מהמשתתפות היא אישה של מילואימניק שעשה מאות ימי מילואים בשנה האחרונה, חצי אולם הניף ידיים למעלה. שאלתי מי היא אמא של חייל שעשה מאות ימי מילואים – והונפו ידיהן של כמעט כל החצי השני. ממרומי הבמה זה היה מחזה מדהים. חשבתי לעצמי שאין עוד אף מקום כינוס של מגזר אחר במדינת ישראל שהיה עונה במספר כה גבוה של ידיים מורמות לשאלות הללו.
כך היה גם בשיעור הגברים שעסק באתגרי הזוגיות בזמן מלחמה. חשבתי לעצמי: אילו אנשים מדהימים. שוב ושוב מגדפים את הציבור הזה, שוב ושוב טופלים עליו עלילות שווא על משיחיות הזויה, צימאון דם ואכילת מוות. שוב ושוב הוא סופג בשתיקה והולך להגן על כולם, גם על המגדפים והמבזים. ואיך במקום להתקרבן על המחירים הזוגיים העצומים שהוא משלם במלחמה המתמשכת הזאת – במקום זאת הוא הולך לכנס על זוגיות כדי לאסוף את עצמו מחדש ולהיאבק על משפחתו. זר לא יבין זאת, ומי שלא מבין עלול לגדף, אבל הציבור הזה הוא סוג של נס.
מה שבלק ידע טוב מאיתנו
רבים שואלים מדוע זכה בלק הרשע שתיקרא על שמו פרשה שלמה בתורה. אני לא יודע אם זה מספיק בשביל לזכות בפרשה, אבל בלק ידע עלינו משהו שאפילו אנחנו היום לא ממש יודעים על עצמנו.
אולי ניזכר רגע בסיטואציה: המצב של ישראל דמה אז פלאים למה שהבינו עמי האזור היום אחרי המבצע ההרואי באיראן והכרעת החיזבאללה ללא תנאי: ישראל ניצח אז את האמורי, וכל מואב רעדה מן המחשבה שהיא הבאה בתור. יש תחושה של עם בלתי מנוצח שידרוס כאן הכול. היינו מצפים שבלק יחמש את צבאו, אולי יכרות ברית אסטרטגית עם ציר הרשע, אבל הוא הולך לזירה אחרת לגמרי – הוא פונה לבלעם כדי לקלל את ישראל.
הוא הבין את מה שרבים מאיתנו מכחישים היום – ההכרעה בשדה הקרב תלויה תלות מוחלטת בזירה הרוחנית. לכן הוא גם פונה אל האיש שגאונותו בזיהוי החולשות הרוחניות של עם ישראל, ומה שלא הצליח לו בקללות יתורגם אחר כך בהחטאת בני ישראל עם בנות מואב ומדיין. הכול מתחיל שם, ברוח. בלק כבר הבין את זה, עכשיו תורנו.
מרקיעי שחקים
בשבוע שעבר כתבתי כאן על שני השלטים שנתלו באיילון. הראשון של 'אחים לנשק', שכתבו: ״2023 – הטייסים הצילו את הדמוקרטיה. 2025 – הטייסים הצילו את המדינה״. והשני שלט של 'תורת לחימה': 2023 – סרבנות בחיל האוויר: טבח. 2025 – חיל אוויר נקי מסרבנים: ניצחון".
למען הסר ספק, לאחר ש'אחים לנשק' ניכסו לעצמם את הניצחון, והפכו שוב את חיל האוויר לקלף הפוליטי שלהם שיכופף את בחירת הציבור, שמחתי מאוד על השלט של 'תורת לחימה', וכמובן שזהו השלט שאני מזדהה איתו, אין שאלה. והלוואי שנכון שחיל האוויר כבר נקי מסרבנים, מקווה שלא נתבדה. אני רק הצטערתי בטור על כך שאחרי כמעט שנתיים של מלחמה אנחנו עדיין מתבוססים באותה מחלוקת ישנה. קיוויתי שהמלחמה הזאת תיקח אותנו למקום אחר ולא עם אותן זמירות ישנות, ואני עדיין מאמין שכך יקרה. ואם כבר התגלגלנו לדבר על 'תורת לחימה', זו הזדמנות להודות להם על עשייה חשובה מאין כמוה שהייתה חסרה כאן שנים רבות.
